ביאור:ויבואו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום ירושלים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זהו מאמר דמיוני; אין לקחת אותו ברצינות!


הביטוי "יום ירושלים" נזכר בתנ"ך פעמיים; אחת מהן היא: (שמואל ב כד ח): "וישטו בכל הארץ; ויבאו, מקצה תשעה חדשים ועשרים יום, ירושלם"

על-פי הפשט, כוונת הפסוק היא, שהאנשים שיצאו לפקוד את בני ישראל בימי דוד, באו חזרה לירושלים אחרי 9 חודשים ו-20 יום שבהם הסתובבו בארץ; כלומר, המילים "יום ירושלים" מופרדות ואינן מהוות ביטוי.

אולם, על-דרך הרמז, אפשר לראות כאן רמז ליום ירושלים בימינו.

יום ירושלים חל ב-28 באייר - היום שבו שוחררה ירושלים העתיקה מידי הירדנים; אך למעשה היה ראוי לקבוע אותו לתאריך 29 באייר, היום שבו נחו תושבי ירושלים אחרי השיחרור (כמו שחג הפורים נחגג בתאריך 14 באדר - היום שבו נחו היהודים אחרי שהכו בשונאיהם).

אם נחזור 9 חודשים ו-20 יום אחורה מתאריך זה, נגיע לתאריך 9 באב. (ישעיהו סו י): "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" - הנביא קורא לכל מי שמתאבל על ירושלים לשמוח בשמחתה; אם כך, האנשים שמתאבלים על ירושלים בתשעה באב, צריכים לשמוח בשמחת ירושלים, ושמחה זו חלה 9 חודשים ו-20 יום אחרי האבל - ביום ירושלים - ""מקצה תשעה חדשים ועשרים - יום ירושלם" ".

קיצור דרך: tnk1/nvir/jmuelb/jb-24-08