ביאור:המוסריות של כיבוש הארץ בספר יהושע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

כאשר אנו קוראים את התיאור של כיבוש הארץ בידי יהושע אנחנו עשויים להתמלא באי נוחות מוסרית. צבא ישראל פולש מהגלגל ושועט לתוך הארץ המובטחת המיושבת על ידי שבעת עממי כנען, ומחריב בזו אחר זו ערים כנעניות שלוות, כאשר על פי הפשט יהושע מציב להם שתי אופציות: לגלות ולברוח ממקומם למקום אחר, או להיכחד על נשיהם וטפם, נאמן לציווי שמשה מצווהו "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ). מהסיפור של הגבעונים בני העם החיווי נראה שבני ישראל לא מוכנים אפילו לא לשלום בתנאי כניעה. רק עורמתם של הגבעונים מאפשרת את הצלתם, והפיכתם לחוטבי עצים ושואבי מים לעם ישראל. כיבוש יריחו מהווה אב טיפוס לכיבוש הישראלי, "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר: מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו כא) לאחר מכן כתוב כי ה' מצווה על ישראל לעשות לערים אחרות כאשר עשו לאנשי יריחו. קצת מביך לזכור, כי המחנכות בלמדן את ספר יהושע בכתה ד', הרבה יותר מובכות מסיפורה של רחב, זונת העיר יריחו, מאשר מכך שישראל מצווים להשמיד כל חי באותה עיר.

גדול פרשני המקרא והתלמוד רש"י הרגיש בחוסר נוחות זו של עצם כיבוש הארץ, כבר בפירושו הראשון למקרא, בתחילת ספר בראשית שם הוא שואל, מדוע התחילה התורה מ"בראשית" ולא מהחודש הזה לכם? ומשיב:

Cquote2.svg "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ - לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים קיא ו). שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. Cquote1.svg
– רש"י בראשית א א

כלומר הצידוק העיקרי לכיבוש הארץ הוא צידוק אלוהי, שהאל בורא השמים והארץ שהכל שלו, החליט שישראל ירשו את הארץ. ועדיין גם אם מובן מדוע ישראל צריכים לכבוש את הארץ, עדיין נותרה השאלה מדוע לעשות זאת בכזו אגרסיביות, במלחמת השמדה טוטלית?

הסכנה הקיומית[עריכה]

הסבר פשוט הוא, שעמים אלו כל זמן שהיו קיימים ועויינים, הם סיכנו את עם ישראל והפריעו לו. ספרי שופטים ושמואל מלאים בתיאורים כאלו, של עימותים ומלחמות. צריך לא לשכוח שהנורמות המוסריות של המלחמות היו ירודות מאוד ביחס לנורמות של ימינו. המלחמות היו עקובות מדם, ולא היו אמנות ז'נבה למיניהן, ועם ישראל היה חייב להשתלב במרחב המזרח תיכוני, אם ברצונו היה לשרוד. וכך כותב הראי"ה קוק, התיאולוג המרכזי של הציונות:

Cquote2.svg ועניני המלחמות, אי אפשר הי' כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא הי' מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות, רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה. Cquote1.svg
– אגרות הראי"ה א', עמ' 100

לעומת זאת עמים שהסכימו לעשות שלום עם ישראל כמו הגבעונים ואנשי שכם נותרו במקומם. כלומר המלחמה הייתה סלקטיבית, דוקא כלפי עמים העויינים לישראל. סיפור רחב הזונה שמסופר בהרחבה גדולה מאוד, יכול לשמש כעין תמרור לכך, שאלו שהשלימו עם בני ישראל, יכול להיות להם דין אחר, מאשר הדין המקראי המיועד לעמים העויינים. "וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ, וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ." (יהושע ו כה).

פרופ' שלום רוזנברג, מציין עוד סיוג נוסף, שהציווי "לא תחיה כל נשמה" נאמר בדרך של גוזמא והפלגה (כדרכה של תורה שבכתב), שהרי מסופר בספרי יהושע, שופטים ושמואל, על עמים רבים שהוסיפו לשבת בארץ כנען מאות שנים לאחר הכיבוש.

הסכנה הרוחנית[עריכה]

מעבר לכך פשטו של מקרא מצביע, לאחר התקדים של בנות מואב שגרמו לבני ישראל לעבוד עבודה זרה "להצמד לבעל פעור" ולנטוש את ה' "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן" (שמות כה ב'), מתברר שקשה לבני ישראל לעמוד בפני הפיתוי החושני של בנות הארץ, ושהסכנה הרוחנית לבני ישראל בנטישת תרבותם המונותאיסטית היוצאת דופן, היא היא הבעיה העיקרית מצד העמים ולאו דוקא עימותים פיזיים ומלחמות. כלומר לא הריחוק והניגוד הוא הבעיה אלא דוקא ההתקרבות והתקשרות. ולכן מובאת בתורה האזהרה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ... וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (שמות ל"ד וכן בדברים י"ח ודברים כ'). התורה חוששת כי הקירבה היתירה לעמי כנען, וכוחן המפתה של בנותיהן, תגרום בהכרח לבני ישראל להתנערות מהייעוד שלהם, ולכן היא מצווה על עוינות חריפה כלפיהם.

הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס בהתעמתותו עם סימון וייל, שם דגש על תכונותיהם של הכנענים:

Cquote2.svg תרבויות מושחתות ללא תקנה, המזהמות את אלו המוחלים להם, החייבות להעלם על מנת שאנושות חדשה תוכל להתחיל. Cquote1.svg
– דברי עמנואל, סימון ווייל כנגד ספרי המקרא פסקה 4, בתרגום הרב אליהו זייני

הוא מציין שדוקא מוסר קשוח המלא חובות, הצליח לייצר תודעה יהודית הסולדת מדם, לעומת המוסר הנוצרי שלא הצליח לבלום את נטייתו הטבעית של העולם לאלימות במשך אלפיים שנה. עוד הוא כותב כי מחילה אינסופית מזמינה רוע אינסופי ולכן השמדת הרע באלימות, מעידה כי מתייחסים אליו ברצינות, ודוקא הרעיון של טוב ה', מחולל משהו כמו רשעות ה'. בשולי דבריו על "תרבויות מושחתות" כדאי להזכיר באיזה תרבויות מדובר. תרבויות פגניות שהפסגות הדתיות והרוחניות שלהן כרוכות בפולחני הקרבת אדם, פולחני מתים וטקסי מרזח, אורגיות דתיות עם כהנות מקדש, וכישופים וקסמים מאגיים, של עידן עתיק. פולחנים שעלולים להטות את עם ישראל מהאמונה באל אחד ומשליחותו ההיסטורית (שמות כה, שמות לד, דברים יח).

המוסר התנ"כי[עריכה]

עוד יש לזכור כי המוסר התנ"כי הוא מוסר מסוג אחר ממה שאנו מכירים. המוסר ההומניסטי המערבי, שבו ערך חיי האדם עומד מעל לכל, הוא בסך הכל מוסר די חדש, שהתעצב במאות השנים האחרונות. במוסר התנכ"י התאוצנטרי שלפני 3,000 שנה, שבו האל עמד במרכז, היה הרבה יותר חשוב לעשות את צו האל, ולשמור על חוקותיו ולקיים שבועות שנשבעים בשמו, מאשר ערך חיי האנוש. כך נעשה בחטא העגל, חטא המרגלים, בחטא בעל פעור ובחטאים נוספים, שבו מושמדים החוטאים. וכך גם עלה בגורל עכן שבזז את השלל ומשפחתו. מאוחר יותר, בני ישראל בתוכם פנימה כמעט מכחידים את כל שבט בנימין, בגלל שהגן על מבצעי אונס קבוצתי, ולא התנער מהם. במהלך מלחמת האחים הזו, הם אינם מהססים להרוג את כל הנשים והילדים של בני השבט, ולהעלות את עריהם באש, ואף לעשות כן לקבוצות שלא באו לעזור להם במלחמתם.

על פי המוסר התנ"כי שסובב סביב האל, האל בורא העולם, מתכננו ומנהיגו, אשר קוצב חיים לכל חי, רק בידו הזכות לצוות על מיתתו של אדם או על הכחדתה של עיר. והואיל ולו יש תוכנית מקיפה וכוללת לגבי העולם, הנסתרת לרוב מעיני האדם, והואיל וה' חודר כליות ולב, ויודע מי צדיק ומי רשע, ואילו האדם מבחינה רבה מגשש בעולם כסומא בארובה, ואיננו יכול לדעת, את ההשלכות המקיפות והכלליות של מעשיו, והאם הוא מגיע לנקודת האמת האלוהית, אלא אם כן אלוהים מגלה לו את הדבר ומצווהו על כך.

ספקנותו של האדם לעומת נחרצותו וקשיחותו של האל, כבר מובעת במדרש (בראשית רבה) לגבי אברהם שמצר על כך שאולי הרג צדיק במלחמת ארבעת המלכים, וה' עונה לא "אל תירא אברהם, אנכי מגן לך" - כל אלו שהרגת היו כבר מבחינת האמת קוצים כסוחים, ועבודתך רק תקנה ובישמה את העולם. רעיון דומה מובע בבהגוד-גיטה ("שיר האל") ההודי, שמהווה חלק מכתבי הקודש ההינדים, שם הנסיך ארג'ונה מצטער בצאתו למלחמה, כיצד הוא יכול להרוג אנשים שהם קרוביו ושארי בשרו, והאל סרי קרישנה אומר לו, אל תצטער, האנשים הללו מבחינתי הם כבר מתים. "אחת היא אם תצא ללחום או מן הצד תעמוד, גברים אלו ייהרגו היום", הן "החייבים למות כבר הם מתים". הם גויות מהלכות, אם בידך ואם בידי אחרים (בהגוד-גיטה, מהדורת שלמה קאלו עמ' 80). מאידך כדאי לציין גם את הצד השני, שעל פי המדרש כאשר משה מבקש לא למות, בסופו של הויכוח, ה' אומר לו, למה הרגת את המצרי? חיים ומוות הם רק בידי האל, ורק לי הסמכות לצוות על הריגה של אדם. ובעניין זה התנ"ך חוזר על כך פעמים רבות, שיהושע איננו עושה מדעתו. הוא משרת משה "עבד ה'", והוא עושה לא פחות ולא יותר ממה שצווה לעשות, אלא בדיוק מקסימלי, וה' עושה לו ניסים רבים, כמו קריעת הירדן, וזריקת אבני ברד מהשמים ועצירת השמש, גם בכדי לגבות אותו, ולומר שהוא איתו, ומבחינה זו מהווה כלי בידיו של האל.

פקפוקים במעשי הריגה ניתן למצוא במספר מקומות במקרא כמו במלחמת מדיין, שבו הגנרלים של עם ישראל לא עשו כמצוות האל ואינם הורגים את הנשים והטף, דבר שמשה זועם עליו (במדבר לא), וכמו במלחמתו של שאול בעמלק, שבו הוא חומל על הצאן ועל המלך אגג, דבר שגורם לשמואל לכעוס על שאול ולהדיחו ממלכותו (שמואל א, טו). כמו גם במלחמות נוספות בתנ"ך. האדם הנכנע לאל, מבקש ממנו הדרכה לקראת מלחמה, לא רק בשל ההצלחה שבדבר, אלא גם בבקשה לקבלת לגיטימיות מוסרית מאת האל, לביצוע מהלך שבו רבים יקפחו את נפשותיהם.

בשולי דברים אלו, הראי"ה קוק כתב (אורות, המלחמה, ג) שכיבוש הארץ באופן המתואר בספר יהושע באופן של מלחמות אכזריות ועקובות מדם לא היה מחוייב המציאות, ונעשה בגלל ירידתם הרוחנית של עם ישראל בחטא העגל, חטא שעימעם את הזוהר האלוהי שמלווה אותם. הוא טען כי אילולי חטא העגל, עמי כנען היו משלימים עם ישראל, בגלל שההוד האלוהי והגדלות הרוחנית היו ניכרים בהם בבחינת "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו מפניך". תהליך שהוא מאמין כי יתרחש בסופו של דבר בימות המשיח, שבו שיבתם של ישראל לארצם תעשה בדרכי שלום.

--אפי ב.

A8