ביאור:הלכה למשה מסיני

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


"ונשמתו תהא צרורה בצרור החיים"[עריכה]

בתפילה המקובלת לעילוי נשמה (לאחר לימוד, או אמירת פרקי תהילים), אנו אומרים את הביטוי המפורסם:

"...ונשמתו תהא צרורה בצרור החיים..." שפירושו: הנפש של הצדיק, תהא קשורה "בצרור החיים", כלומר בקדוש ברוך הוא – שהוא קושר חיים לכל חי, ולכן נשמת הצדיק חוזרת לכסא הכבוד.

המקום הראשון בתנ"ך שביטוי זה מופיע הוא: ספר שמואל א' (כ"ה, כ"ט) שם אומרת אביגיל אשת נבל הכרמלי לדוד: "...והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים"

 

מעשה אביגיל ודוד[עריכה]

בגמרא במסכת מגילה מובא (יד.):

"...ויסר המלך את טבעתו..." - אמר רבי אבא בר כהנא,   גדולה הסרת הטבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב" .

כלומר הסרת הטבעת של המלך אחשורוש המתוארת במגילת אסתר כנאמר: "...ויסר המלך אחשורוש את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צרר היהודים" (1) ] , וזאת במטרה לחתום על הפור שהפיל המן להשמיד להרוג את כל היהודים, גרמה להם לחזור בתשובה - מה שלא הצליחו לעשות כל אותם נביאים ונביאות שהעמיד הקדוש ברוך הוא לישראל.

מכאן צא ולמד את כוחה של "הגשמיות" לעומת חולשתה של "הרוחניות".

 

בהערת אגב נעיר, הגמרא רואה בנס שנעשה ליהודים בשושן, נס גדול אף מהנס שנעשה ביציאת מצרים ולומדת קל וחומר (2) ] :

"...ומה מעבדות לחרות (בפסח) אמרינן שירה (שירת הים והלל), ממיתה לחיים (בפורים) לא כל שכן (שצריך לומר הלל) . אי הכי הלל נמי נימא! (מתרצים:) לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה? כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה."

 

נס יציאת מצרים היה בחוץ לארץ ולכן כמו בפורים אנו אמורים לא להגיד הלל.

אלא שאירוע זה היה טרם מתן תורה והכניסה לארץ ולכן אומרים הלל, אבל אחרי מתן תורה אומרים הלל רק על נס שהתרחש בארץ ישראל.

 

על כל פנים, אחת מאותם שבע הנביאות המוזכרות בגמרא (שם) היא - אביגיל. מהיכן אנו יודעים שאביגיל הייתה נביאה?

אומרת הגמרא (שם):

"...והיה היא רוכבת על החמור ויורדת   בסתר ההר ... על עסקי דם הבא מן הסתרים נטלה דם והראתה לו. אמר לה וכי מראין דם בלילה אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה? אמר לה: מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה. אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם. אמר לה ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני [היום הזה] מבא בדמים, דמים תרתי משמע? אלא מלמד שגילתה את שוקה והלך לאורה שלש פרסאות אמר לה השמיעי לי. אמרה לו: לא תהיה זאת לך לפוקה זאת - מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו? מעשה דבת שבע. ומסקנא הכי הואי והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כי הוות מיפטרא מיניה אמרה ליה והטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך. אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פילכא איכא דאמרי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי חולדה"

 

בתחילה, שואלת הגמרא, מדוע נאמר בסתר ההר ולא נאמר מההר?   אלא היא עונה "על עסקי דם הבא מן הסתרים". כלומר שאלה אותו שאלה על דם נידה .  

דוד מקשה עליה ואומר שהרי הלכה היא בדיני נידה שלא מראים דם נידה בלילה.

אמרה אביגיל לדוד, אם אתה יודע שלא בודקים דם נידה בלילה, יש דבר נוסף שלא עושים בלילה והוא:

"אין דנים דיני נפשות בלילה"                           (מגילה, יד:)

ואילו אתה מתכוון לדון את נבל הכרמלי (בעלי) למיתה עוד הלילה. כפי שנאמר:

"...ודוד אמר...כה יעשה לי אלוהים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבוקר..." '

                                           (שמואל א, כ"ה, כ"ב)

כלומר דוד דן את דינו של נבל כמורד במלכות במשך הלילה וזה בניגוד להלכה, שהרי נאמר בחטא ישראל עם בנות מואב (3) ] : "...והוקע אותם לה' נגד השמש "   (כלומר דנים דיני נפשות רק ביום).

ענה לה דוד: היות והוא נחשב למורד במלכות, אין צורך לדון אותו, אלא ממיתים אותו ללא משפט.

אמרה לו: אתה עדיין לא מלך, שהרי: "עדיין שאול   קיים ולא יצא טבעך בעולם".

טבעך – יש מפרשים, מלשון מטבע, שהיו המלכים טובעים מטבע עם דיוקן שלהם וכך כולם יודעים שזהו המלך.

אמר לה דוד: "...ברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים..."

שואלת הגמרא: מה משמעות של "דמים"- ברבים?

הגמרא משיבה שדוד נתאווה לה, אלא שנמנע מכך היות והייתה נידה, לכן נאמר כאן "דמים"- דם נידה ודם נבל הכרמלי.

בתגובה אומרת אביגיל לדוד: "ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב"

פוקה – מלשון פיק ברכיים, כלומר כישלון.

מסבירה הגמרא: " זאת " לא תהיה לך לכישלון, אבל נתנבאה שתהיה אחרת ואיזו היא - בת שבע. '

מכאן שהייתה נביאה, שהרי תוך כדי דיבור בנושא נבל הכרמלי היא ניבאה לדוד כשלון שיארע לו בעתיד- הוא הכישלון בנושא בת שבע.

הגמרא מייחסת לנשים, יכולת ביצוע במקביל של שתי משימות. כדברי הגמרא: "והיינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא, פילכא היא טווה ויש אומרים שפיל ואזיל בה".

כלומר, אישה תוך כדי דיבורה היא גם טווה את הפלך, או כמו האווזים - שתוך כדי הליכה הם מוצאים גם את הגרגירים למאכל. הדימוי מתייחס לאביגיל שתוך כדי דיבור על נבל, רמזה לדוד על אירוע אחר שיקרה לו.

 

יש לשאול- הרי אביגיל היתה נביאה ובודאי ידעה את דיני דם נידה, אם כן לאיזה צורך נזקקה לשאול את דוד?

אלא עונה הגמרא, שפתחה בשאלת דם נידה משום ששם הפרטים הם מבחינת הלכה למשה מסיני והיא נזקקה למסורת של בית דוד בכדי לדעת מה ההלכה.

אם כן מה הגדר של הלכה למשה מסיני, בכך נדון בהמשך.

 

הלכה למשה מסיני  - הגדרה.[עריכה]

אלו ההלכות המקובלות בידנו מדור לדור ורב מפי רב, עד למשה מסיני. משה שמען בע"פ מפי הגבורה ומסרן לישראל, אך: (א) אין להם רמז במקרא.

(ב) אי אפשר להסיקן בדרך מדרכי הסברא או אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהם.

ואע"פ שכל התורה והמצוות ופירושם נתנו למשה בהר סיני שהרי נאמר: "אלא החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" - מלמד שניתנה תורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה ע"י משה מסיני". מכל מקום, היות ויש להם רמז בתורה ונדרשים מהמקראות, או נדרשים מדרכי ההיקש – לא נאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני.

נשים פטורות מסוכה – הלכה למשה מסיני[עריכה]

אומרת הגמרא: "נשים ועבדים וקטנים פטורים מסוכה...(סוכה כח.)שואלת הגמרא, מהיכן אתה למד זאת לגבי נשים? עונה הגמרא: היות וכתוב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות...", היות וכתוב ה אזרח ולא אזרח, הרי זה בא למעט את הנשים שהן פטורות מסוכה.

שואלים, הרי היפוך הדבר: לגבי יום הכיפורים נאמר: "...בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם האזרח והגר..." (ויקרא, ט"ז, כ"ט). ושם לומדים ה אזרח – כל האזרח לרבות הנשים!

אלא עונה הגמרא:"הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקרא" כלומר המקור לכך שנשים פטורות מסוכה הוא - הלכה למשה מסיני. חכמים הסמיכו את ההלכה לפסוק מהתורה למטרת זכרון בלבד.

ניתן לשאול: הלא זו מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות? אלא שלגבי סוכות נאמר:"בסוכות תשבו שבעת ימים..."(ויקרא, כ"ג, מ"ב)

מהפסוק מסיקה הגמרא - "תשבו" כעין "תדורו", כלומר כפי שאדם דר בדירתו עם אשתו הרי אף בסוכה הוא עם אשתו ומכאן לכאורה שנשים יתחייבו בסוכה. כנגד פסוק מחייב שכזה, אין כוח בידי "מצות עשה שהזמן גרמא" לשנות ולפטור את הנשים, לכן היה צריך לבוא ולומר שהעובדה שנשים בכל זאת פטורות מסוכה, נובעת ממקור חיצוני אחר והוא: הלכה למשה מסיני.

הלכה למשה מסיני – דינה כדין תורה[עריכה]

ההתייחסות להלכה למשה מסיני היא כאל לדין תורה, אלא שישנם יוצאים מהכלל. לעיתים הלכה למשה מסיני חמורה יותר ולפעמים קלה יותר.

זקן ממרא

זו דוגמא להלכה למשה מסיני החמורה מדין תורה.

הגדרת זקן ממרא: חכם הממרה את פי בית דין הגדול ומורה לעשות כדבריו אשר סותרים את דברי בית הדין הגדול.

"זקן ממרא" אינו חייב אם הורה על המרה של דבר מפורש בתורה. כלומר אם לדוגמה, הורה החכם לעקור את השבת או דיני נידה, כגון שאמר אין נידה בתורה או אין שבת בתורה – הרי הוא פטור. הסיבה לכך, וזאת מאחר שנאמר

"כי יפלא ממך דבר...בין דם לדם בין דין לדין..."(דברים, י"ז, ח)

 

חז"ל, על סמך פסוק זה, מבחינים בין הוראות שונות שהורה הזקן ממרא ומחייבים אותו בחלקם ופוטרים אותו בהוראות אחרות (4) ] .

מאידך, אם חלק על הלכה למשה   מסיני – תמיד חייב.   '

כלומר במקרה זה אם הוא מורה לעבור על דין שמקורו בהלכה למשה מסיני הוא תמיד יחוייב מדין תורה כזקן ממרא, מה שלא קיים בדבר שהוא מפורש בתורה.

 

דוגמא להלכה למשה מסיני שקלה יותר מדין תורה היא:

ערבה של סוכות -   פוסק הרמב"ם, מכיוון שאין עיקר מצוות ערבה מהתורה, לא עשו לה זכר למקדש אלא ביום השביעי. בניגוד   ללולב שהוא מהתורה –וניטל כל שבעת הימים.

כלומר, לולב (בזמן שבית המקדש היה קיים) היה ניטל בכל מקום - אף בגבולין, בשבת, שנאמר: "ולקחתם...".

בימנו, לא נוטלים לולב בשבת מכיוון שחרב בית המקדש, כל מעשינו הם בגדר זכר למקדש בלבד. לכן גזרו חכמים שלא יטול לולב בשבת שמא יטלטל, וכן משום פירוד בין ארץ ישראל לחוצה לארץ ששם ודאי אין נוטלים.

כלומר – לולב היה ניטל בשבת, זאת ללא תלות בשאלה – איזה יום מתוך שבעת ימי חג הסוכות חל בשבת.

ואילו לגבי הערבה, היו נוטלים רק אם שביעי של סוכות היה חל בשבת, אבל אם שאר הימים של סוכות נפלו בשבת לא היו נוטלים ערבות. משום שערבה אינה עיקר מהתורה, אלא הלכה למשה מסיני ולא היו נוהגין בה בגבולין אם חל בשבת.

המקור לכך שערבה היא הלכה למשה מסיני, הם דברי הגמרא במסכת סוכה:

"אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני ..."                                                   (מד.)

 

"עשר נטיעות" - שבעטיין מותר לחרוש שדה סמוך לשנת השמיטה. "ערבה" – שבמקדש ו"ניסוך המים" - על המזבח בחג הסוכות.

 

מהדין של ערבה ניתן להסיק שיש חולשה מסוימת ב"הלכה למשה מסיני" .

 

מידות שהתורה נדרשת בהם והלכה למשה מסיני

אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהם היא "קל וחומר". מידה זו איננה נלמדת מהלכה למשה מסיני.

לגבי מידות אחרות שהתורה נדרשת בהם, כגון: "היקש" ו"גזירה שווה" – יש מחלוקת.

 

הלכה למשה מסיני שעוקרת מקרא מפורש

ישנם שלושה מקומות שהלכה למשה מסיני עוקרת מקרא מפורש (5) ] .

 

( א) לענין כיסוי הדם. '

התורה אמרה לענין כיסוי דם הקרבן:

"...ושפך את דמו וכיסהו בעפר"                    (ויקרא, י"ז, י"ג)  

התורה אמרה בעפר, אבל הלכה למשה מסיני שניתן לכסות את דם השחיטה בכל דבר. כגון: אפר, עצים, סיד וכו'.

 

( ב) לענין הסרת שיער של נזיר. '

התורה אמרה בנוגע לנזיר:

"...תער לא יעבור על ראשו..."                        (במדבר, ו', ה')

הלכה למשה מסיני שבכל אמצעי אסור לנזיר להסיר שערות ראשו, אפילו במספריים ואם עבר לוקה.

 

) לענין גיטין '

התורה אמרה:

"...וכתב לה ספר כריתות..."                        (דברים, כ"ד, א)

ספר - הכוונה בד"כ למגילת קלף, אלא שמהלכה למשה מסיני ניתן לכתוב על כל דבר תלוש כגון: עלה, נייר, לוח עץ וכו'.

לגבי (א) ו- (ג) זו תוספת מקילה, אבל לגבי נזיר (ב) זו תוספת מחמירה. על פניו, איך מוסיפים הלא התורה אמרה "לא יוסיף" - אלא סומכים על הלכה למשה מסיני .  

 

הלכה למשה מסיני לגבי תפקידו של אליהו הנביא לעתיד לבא

כמו ששינו במסכת עדויות לגבי אליהו הנביא:

 

"אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו – הלכה למשה מסיני – שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא, לרחק פסולי המשפחה המקורבים בזרוע ולקרב המרוחקים בזרוע..."

           (עדויות, פרק ח', משנה ז').

 

כלומר, כשיגיע אליהו הנביא לפני ביאת המשיח בכדי לברר ספקות, לא יבוא לפסול משפחות שנטמעו בהם פסולים או להכשיר ולקרב משפחות, אלא יבוא לתקן עולם מפני החמס והכח הפוליטי או הפיזי.

כמו כן, אליהו הנביא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסיר ויסלק החמסים והמחלוקת. בסופו של דבר אומרים חכמים - "לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג', כ"ג-כ"ד): "הנני שולחם לכם את אליהו הנביא... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם...".

ואומר על כך המאירי : מכאן שהאהבה וקירוב לבבות הם סיבת האמת בכל דבר.

והראב"ד אומר: לעשות שלום לישראל מן האומות, ולבשר אותם על ביאת הגואל.

"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..." -   מכאן רמז לתחיית המתים. לכן אנו מזכירין בתפילת שמונה-עשרה גבורות גשמים בסמוך לתחיית המתים: "אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע" ומיד בסמוך: "משיב הרוח ומוריד הגשם".

על שום מה סמיכות הזו? מה הקשר בין הנושאים הללו?  

אומר הריטב"א: כשם שהצמחים נראים נובלים וגוועים בימות החמה ולכאורה לא נשאר מהם דבר, למרות זאת הם חוזרים ונעורים לחיים מיד עם ירידת הגשם הראשון, כך בתחיית המתים - יקיצו כל שוכני עפר למרות שלכאורה לא נשאר מהם דבר.

(1) ] מגילת אסתר, ג',י'.

(2) ] מסכת מגילה דף יד.

 

(3) ] במדבר, כ"ה,ד'.

(4) ] וראה מסכת סנהדרין פז.

(5) ] בהתבסס על הגמרא במס' סוטה טז.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה בספר "שיעורים" וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-06-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/05