ביאור:הל"מ שבת כ ב
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
מתניתין במה מדליקין ובמה אין מדליקין דאין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים הולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו:
גמ' לכש שוכא דארזא שוכא דארזא עץ בעלמא הוא בעמרניתא דאית ביה:
ולא בחוסן:
אמר רב יוסףרב יוסף אמורא בבל · דור ג׳רב יוסףרב יהודהרב הונאאביירבא° נעורת של פשתן אמר ליה אבייאביי אמורא בבל · דור ד׳אביירבה בר נחמנירב יוסףרב פפא° והכתיב (ישעיהו א, לא) והיה החסון לנעורת (מכלל דחוסן לאו נעורת הוא) אלא אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ:
ולא בכלך:
אמר שמואלשמואל אמורא בבל · דור א׳שמואלרבי יהודה הנשיארבי אלעזר בן פדתרב יהודהרב מתנארבי אסי+1° שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרי (לה) כולכא שמיה רב יצחק בר זעירארב יצחק בר זעירא° אמר גושקרא רביןרבין אמורא א״י · דור ד׳רבין° ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה אחוה דריש גלותא חזייה דהוה לביש מטכסא א"ל רבין לאביי היינו כלך דתנן א"ל אנן שירא פרנדא קרינן ליה מיתיבי השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצית (תיובתא דרבין) תיובתא איבעית אימא שירא לחוד ושירא פרנדא לחוד:
ולא בפתילת האידן:
אחוינא: רבין ואביי הוו קאזלו בפקתא דטמרוריתא חזינהו להנהו ארבתא אמר ליה רבין לאביי היינו אידן דתנן אמר ליה ההיא עץ בעלמא הוא קלף ואחוי ליה עמרניתא דביני ביני:
ולא בפתילת המדבר:
שברא:
ולא בירוקה שעל כו':
מאי היא אילימא אוכמתא דחריצי איפרוכי מפרכן אלא אמר רב פפארב פפא אמורא בבל · דור ה׳רב פפארבאאביירב אשי° אוכמתא דארבא תנא והוסיפו עליהן של צמר ושל שער ותנא דידן צמר מכווץ כוויץ שער איחרוכי מיחרך:
ולא בזפת:
זפת זיפתא שעוה קירותא תנא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא זשעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילות נמי לא חזיא קא משמע לן אמר רמי בר אביןרמי בר אבין° עטרנא פסולתא דזיפתא שעוה פסולתא דדובשא
אמר רב כהנארב כהנא אמורא בבל · דור ב׳רב כהנארב° א§קנים שאגדן צריכין רוב לא אגדן אין צריכין רוב גרעינין צריכין רוב נתנן בחותלות אין צריכין רוב תני רב יוסףרב יוסף אמורא בבל · דור ג׳רב יוסףרב יהודהרב הונאאביירבא° ב§ארבע מדורות אין צריכין רוב של זפת ושל גפרית ושל גבינה ושל רבב במתניתא תנא ג§אף של קש ושל גבבא א"ר יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° עצים של בבל אין צריכין רוב מתקיף לה רב יוסףרב יוסף אמורא בבל · דור ג׳רב יוסףרב יהודהרב הונאאביירבא° מאי היא אילימא סילתי השתא פתילה אמר עולאעולא אמורא א״י · דור ג׳עולארבי יוחנן° המדליק צריך שידליק ברוב היוצא סילתי מבעיא אלא אמר רב יוסףרב יוסף אמורא בבל · דור ג׳רב יוסףרב יהודהרב הונאאביירבא° שוכא דארזא רמי בר אבארמי בר אבא אמורא בבל · דור ג׳רמי בר אבא° אמר זאזא:
מתניתין במה מדליקין ובמה אין מדליקין דאין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים הולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב °נחום המדינחום המדי תנאנחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו:
גמ' לכש שוכא דארזא שוכא דארזא עץ בעלמא הוא בעמרניתא דאית ביה:
ולא בחוסן:
אמר רב יוסףרב יוסף אמורא בבל · דור ג׳רב יוסףרב יהודהרב הונאאביירבא° נעורת של פשתן אמר ליה אבייאביי אמורא בבל · דור ד׳אביירבה בר נחמנירב יוסףרב פפא° והכתיב (ישעיהו א, לא) והיה החסון לנעורת (מכלל דחוסן לאו נעורת הוא) אלא אמר אבייאביי אמורא בבל · דור ד׳אביירבה בר נחמנירב יוסףרב פפא° כיתנא דדייק ולא נפיץ:
ולא בכלך:
אמר שמואלשמואל אמורא בבל · דור א׳שמואלרבי יהודה הנשיארבי אלעזר בן פדתרב יהודהרב מתנארבי אסי+1° שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרי (לה) כולכא שמיה רב יצחק בר זעירארב יצחק בר זעירא° אמר גושקרא רביןרבין אמורא א״י · דור ד׳רבין° ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה אחוה דריש גלותא חזייה דהוה לביש מטכסא א"ל רביןרבין אמורא א״י · דור ד׳רבין° לאביי היינו כלך דתנן א"ל אנן שירא פרנדא קרינן ליה מיתיבי השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצית (תיובתא דרבין) תיובתא איבעית אימא שירא לחוד ושירא פרנדא לחוד:
ולא בפתילת האידן:
אחוינא: רביןרבין אמורא א״י · דור ד׳רבין° ואביי הוו קאזלו בפקתא דטמרוריתא חזינהו להנהו ארבתא אמר ליה רביןרבין אמורא א״י · דור ד׳רבין° לאביי היינו אידן דתנן אמר ליה ההיא עץ בעלמא הוא קלף ואחוי ליה עמרניתא דביני ביני:
ולא בפתילת המדבר:
שברא:
ולא בירוקה שעל כו':
מאי היא אילימא אוכמתא דחריצי איפרוכי מפרכן אלא אמר רב פפארב פפא אמורא בבל · דור ה׳רב פפארבאאביירב אשי° אוכמתא דארבא תנא והוסיפו עליהן של צמר ושל שער ותנא דידן צמר מכווץ כוויץ שער איחרוכי מיחרך:
ולא בזפת:
זפת זיפתא שעוה קירותא תנא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא זשעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילות נמי לא חזיא קא משמע לן אמר רמי בר אביןרמי בר אבין° עטרנא פסולתא דזיפתא שעוה פסולתא דדובשא
רש"י
[עריכה]
רב כהנא אמר קנים שאגדן צריכין רוב - כרב הונא דלא עיילא בהן נורא ולאבדורי לא חיישינן דארוכין הן וכבדין:
גרעינין שנתנן בחותלות אין צריכין רוב - כרב חסדא שנוחין לידלק אבל בלא חותלות מבדרי:
מדורה - לשון היסק גדול:
רבב - שומן ושעוה וכל דבר הניתך:
גבבא - שגובבין מן השדה בל"א שטובל"א (אישטבול"א: קש (הנשאר עומד בשדה אחר הקציר)) :
קש - זנבות שבולין אשטרי"ס (אישטריי"ם: קש (בעיקר המשמש למרבץ הבהמות)) :
סילתי - לאחר שעשאום עצים דקים ובבבל נוהגין כן:
השתא פתילה - של בגד הטבולה בשמן ונוח לידלק:
אמר עולא המדליק - נר של שבת צריך שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר:
שוכא דארזא - יבש הוא ודק ויש כמין צמר בין קליפה לעץ והוא מבעירו משאחזה בו אור:
זאזא - מולש"א (טחב) בלעז:
במה מדליקין - לעשות פתילה כל הני דמתני' מפרש בגמרא:
לא בזפת ולא בשעוה - לאו לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמנים הן:
גמ' עץ בעלמא הוא - ופשיטא דלא חזי לפתילה אלא למדורה:
עמרניתא - כמין צמר יש בין קליפתו לעצו:
והיה החסון לנעורת - אלמא חסון לאו נעורת הוא:
כיתנא דדייק ולא נפיץ - דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו נפיץ קרפר"י (קרפי"ר: לנער (סיב מהשבבים), לפורר (סיב או אריג לחוטיו)) ונעורת מן הדק שבו והכי קאמר קרא פשתן החזק יהפך לנעורת כלומר הגבור יהיה חלש:
גושקרא - פסולת של משי העשוי ככובעים והוא בית התולעת וקורין לו פולויי"ל (פולצי"ל: פסולת של משי גולמי (העשוי מהחלק החיצוני של הגולם)) ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתין שהאור מסכסכת בהן קופצת ונפסקת ואין השלהבת עומדת במקומה:
גושקרא - על שם פסולת וגם פת סובין כמו כן נקראת במסכת גיטין (דף נו:):
מטכסא - לבוש העשוי מאותו כלך:
שיראים - מעיל העשוי מעיקר המשי:
סיריקין - עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו יד"ש (ייד"ש: שאריות (של משי. מה שזורקים)) :
חייבין בציצית - ודלא כמאן דאמר כל בגדי צמר ופשתים דוקא חייבין בציצית מדאורייתא אי נמי מדרבנן קתני מיהא השיראים והכלך אלמא שיראין לאו היינו כלך: אחווינא ערבה ויש כמין צמר בין קליפה לעץ:
בפקתא - בקעה:
עץ בעלמא הוא - והיכי ליחזי לפתילה:
שברא - מין עשב ארוך וקורין אותו אורטי"א (סרפד) :
אוכמתא דחריצי - מקום כנוס מים גדל עליהם כמין ירקרוקת:
איפרוכי מיפרכן - ולא מצי ליעבד פתילה מינה:
אוכמתא דארבא - ספינה המתעכבת במקום אחד במים גדל ירקרוקת סביב שוליה מבחוץ:
מכווץ כווץ - מפני האור ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו ולא צריך למתנייה:
עד כאן - עד ירוקה שעל פני המים פסול פתילות:
מכאן ואילך פסול שמנים - שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן:
שעוה איצטריכא ליה - לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין:
מהו דתימא לפתילה נמי - קאסר לה:
פסולתא דזיפתא - לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו על ידי האור פסולת צלול כשמן והוא עיטרן:
תוספות
[עריכה]מתני' במה מדליקין כו'. פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל:
אחד מבושל כו'. הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה וכן בכמה מקומות ומה שקשה על גירסת רש"י דסוכה [דף ז.] מפורש במקום אחר:
[[File:תוס שבת 2 כ א בעמרניתא דאיתבעמרניתא דאית ביה. וא"ת הא מסיפא שמעינן ליה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן קשה גבי אידן ויש לומר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ:
אנן שירא פרנדא קרינן ליה. פר"ת דכלך דמתניתין קרינן שירא פרנדא אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא דלא הוה אחר חורבן כדאמר בפ' בתרא דסוטה (דף מד:) משחרב בית המקדש בטל שמיר וזכוכית לבנה ושירא פרנדא ור"י מפרש דקאי נמי אמטכסא והא דקאמר התם בטל לא לגמרי בטל אלא שלא היה נמצא כ"כ דהא זכוכי' לבנה היתה אחר חורבן דאמרי' בפ' אין עומדין (ברכות דף לא.) תבר קמייהו זכוכית חיורתא בחופת בנו:
ותנא דידן צמר מכווץ כווץ ושער איחרוכי מחרך. ולא איצטריך תנא דמתני' למיתני וא"ת כיון דמתני' נמי סברה דצמר ושער פסולים להדלקה א"כ מאי הוסיפו וי"ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין השמן יפה ותנא דמתניתין פסיל להו משום דצמר כוויץ ושער מחרך ולא איצטריך למתני:
עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים. בני נרבונא אוסרין נר שעוה שלנו ומפרשי הכי מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולי נראה דאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור כדאמרינן לקמן כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין דאסור אלא ודאי כי לא הניח בשמן נמי שרי:
- ↑ מתני' במה מדליקין כו'. המשנה אומרת במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אבל היא מיד פותחת בתשובה: אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך וכו', כלומר היא שאלה במה מדליקין ואחרי זה שאלה במה אין מדליקין, אבל התשובה שהיא עונה מתחילה קודם כל לענות במה אין מדליקין, וזה קשה. על זה אומרים התוספות שזה דרך הגמרא, ואין להקשות זאת, כיוון שפעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל — כלומר לפעמים הוא עונה על השאלה האחרונה ראשון, ולפעמים במה שהתחיל ראשון, ואין זו קושיה.
- ↑ אחד מבושל כו. המשנה אמרה, במה מדליקין, אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים, ולא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב. נחום המדי אומר, מדליקין בחלב מבושל, שכיון שהוא מותך, אז החלב כן נמשך אחרי הפתילה. וחכמים אומרים, אחד מבושל ואחד שאינו מבושל, אין מדליקין בו. אז הוא אומר, הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה — כי הרי חלב מבושל, שהוא מותך, הוא נמשך אחרי הפתילה, אז ההיגיון היה אומר שדווקא הוא מותר, אז לא פשוט שאסרו אותו. כתב אותו התנא את השאינו פשוט תחילה, את המבושל, ואחרי זה רק את היותר פשוט, הרי לא מבושל, לא נמשך אחרי הפתילה, ויותר פשוט שהוא אסור. אז כתב קודם כל את השאינו פשוט, ואחרי את הפשוט. וכן בכמה מקומות. ומה שקשה על גירסת רש"י דסוכה [דף ז.] מפורש במקום אחר — רש"י במסכת סוכה בדף ז' עמוד ב', שם המשנה אומרת, מחצלת של קנים גדולה, עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. על זה המשנה, בגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך, כלומר, סתם גדולה זה לסיכוך, כלומר יותר פשוט לנו שהיא לסיכוך. כי פליגי בקטנה, קטנה מר סבר סתם קטנה לשכיבה, ורבי אלעזר סבר סתם קטנה נמי לסיכוך, כלומר בעצם, יותר פשוט זה הגדולה, כי כולם מסכימים שסתמה לסיכוך, הקטנה זה מחלוקת, כמה שפחות פשוט לנו שהיא לסיכוך, ורבי אלעזר אומר בשתיהן, בעצם הוא משווה את הקטנה לגדולה. עכשיו, בגרסה של רש"י היה כתוב שרבי אלעזר אומר, אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, והתנא קמא אמר, מחצלת של קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, כלומר סתמא עשאה לשכיבה, אז סתמא נעשה כמי שעשאה לסיכוך ומסככין בה, כלומר כסתם מחצלת גדולה עומדת לסיכוך, לא עומדת לשכיבה, ואת בא רבי אלעזר לומר, אחת קטנה ואחת גדולה סתמה עומדת לסיכוך. אמר על זה רש"י, אם ככה, אחת גדולה ואחת קטונה. אז זו הגרסה של רש"י כנראה. אז אומר רש"י, שרבי אלעזר רוצה להגיד שקטנה היא כמו גדולה, אז אחת גדולה ואחת קטנה, הרי צריך לכתוב קודם כל, כשאתה כותב דבר כזה, אחת גדולה ואחת קטנה, משמע שהגדולה היא כמו הקטנה. אז אומר רש"י, ולי נראה, דגרסת ומתניתין אחת קטנה ואחת גדולה. ואם תפרוך, אחת גדולה ואחת קטנה מבעי ליה, אתה אומר אחת קטנה ואחת גדולה, אחת גדולה ואחת קטנה מבעי ליה, כי בעצם קודם כל צריך לגרוס את הפשוטה, מה שברור לנו, דאחת גדולה ואחת קטנה משמע, אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה, כלומר כמותה, ואינה חלוקה לדין שני. וכן דרך התנאים בכל מקום, שאת הפשוט הוא כותב בראש, והשני שהוא מביא, הוא אומר לנו שהוא שווה לו, ולא שונה. עכשיו הוא מביא דוגמאות, הוא אומר, כן דרך התנאים בכל מקום, דלי פשיט תני ליה ברישא, ואת השני שהוא רוצה ללמוד, אז הוא מביא אחריו, כמו שאמרנו בראשונה, אחד יבנה ואחד כל מקום, כלומר, יבנה ברור שתוקעין, וגם כל מקום יהיה דומה. ובבא קמא, כתוב אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה, שוב פעם, בור יותר פשוט לנו. מסכת סוטה לגבי החוזרים מן המערכה, אחד הבונה בית ואחד הלוקח והיורש, שוב פעם, הבונה בית יותר פשוט שהוא חוזר, אז אתה מקדים את הראשון הפשוט. אבל זאת אומרת, זו לא הראיה, כי יש לנו הרבה מקרים הפוכים, כמו בסנהדרין, כתוב אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, ואתה שם בעצם קרה שם ההפוך, נפשות זה הפשוט יותר, והוא כתוב שני. או ביבמות, לגבי ההבחנה בין, נשא שלושה חודשים, נשא שממתינה להתחתן שלושה חודשים כדי להבחין מהאבא, אז כתוב שם אחד בתולות ואחד בעולות, אז בעולות יותר פשוט, שוב, מה שפשוט כתוב שני. גם בבבא מציעא, אחד הנודר, שוב, הנודר יותר פשוט. אז רואים שאין בעצם סדר. אבל אומר את זה בכל אופן, יש כן בעיה לגירסה של רש"י, כיוון שבדרך כלל מצאנו תמיד, שאם יש שני תנאים, ואתה תנא ראשון מזכיר מצב מסוים, השני פותח בו, כמו שכתוב אחד יבנה ואחד כל מקום, כלומר, תנא קמא אמר שרק ביבנה תוקעין, אז לכן ענה לו אחד יבנה ואחד כל מקום. או כמו שכתוב ביבמות, פרק האישה, שבית הלל לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד, אמרו להם בית שמאי, אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים. אז גם כאן, כשתנא קמא אמר שהוא דיבר על מחצלת גדולה, מחצלת של קנים גדולה, עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, אז רבי אלעזר הזה שהוא עונה לו, היה צריך לפתוח במה שהוא ענה, מה שהוא אמר, בתור ברור, היה צריך להגיד לו, אחד מחצלת גדולה וכו'. אז זו בעצם הקושיה שצריכה להיות. וגם אצלנו זה כך, שהמשנה אומרת, נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל, אז הוא אומר שמדליקין בחלב מבושל, אז לכן חכמים שהם ממשיכים אחריו, הם פותחים במה שהוא אמר, ואומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. וזה מה שתכוון התוספות במה שאמר, שמה שקשה על גירסת רש"י דסוכה מפורש במקום אחר, בעצם הקושיה היא, כמו שאמרנו, שמה שרש"י הקשה, ובגלל זה הוא דחה הגרסה שלו, זה פחות בעייתי, מה שרצה הוא שיש פעמים קודם תקל יותר, פחות ברור ראשון. אבל זה שתמיד כאשר תנא אחד מדבר על משהו והשני ממשיך אחריו, אז הוא קודם כל מזכיר את מה שהקודם אמר, זה באמת קשה על הגרסה שמופיעה בגמרא של רש"י, וצריך לגרוס באמת כמו שרש"י גרס.
- ↑ אנן שירא פרנדא קרינן ליה. חזי דבי אבוה מתקסה אמר לרבין, לבי, זה משי, בגד שהוא לבש, המתקסה, עשו ממשי, אמר לו: אנן שירא פרנדא קרינן ליה. במשנה שנינו שהשיריים והכלך והסריקין חייבין בציצית, ורואים מכאן ששיריים וכלך הם דברים נפרדים, וכן שירא לחוד ושירא פרנדא לחוד. פר"ת דכלך דמתניתין קרינן שירא פרנדא שהוא מתכוון לכלך, כלומר זה לא המטכסא, הבגד הזה של אח ראש הגולה, זהו שירא פרנדא, אלא מה שכתוב במשנה כלך זהו שירא פרנדא. אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא למה אין לומר שהמטכסא היינו שירא פרנדא? דלא הוה אחר חורבן שהשירא פרנדא כבר לא היה קיים אחרי חורבן בית המקדש, כדאמר בפ' בתרא דסוטה (דף מד:) משחרב בית המקדש בטל שמיר וזכוכית לבנה ושירא פרנדא — הגמרא אומרת שם שמשחרב בית המקדש בטל שמיר וזכוכית לבנה ושירא פרנדא, ורואים כאן ששירא פרנדא אחרי חורבן בית המקדש כבר לא היה, אז לא יכול להיות שאח של ראש הגולה לובש את זה, אלא כנראה מה שאמר לו "אנן שירא פרנדא קרינן ליה" מתכוון למה שבמשנה מופיע בשם כלך שזהו דבר אחר. ור"י מפרש דקאי נמי אמטכסא רבנו יצחק מפרש שאמר לו שגם הבגד שלבש אח של ראש הגולה, גם הוא נקרא שירא פרנדא. והא דקאמר התם בטל ומה שאמרנו שמשחרב בית המקדש בטל שירא פרנדא, לא לגמרי בטל אלא שלא היה נמצא כ"כ אין הכוונה שבטל לגמרי אלא שלא היה מצוי כל כך. מה ראיה? דהא זכוכי' לבנה היתה אחר חורבן שהרי גם כתוב שמשחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה, ובכל זאת היתה זכוכית לבנה אחר חורבן, דאמרי' בפ' אין עומדין (ברכות דף לא.) תבר קמייהו זכוכית חיורתא בחופת בנו — בברכות מסופר שרב אשי עשה משתה חתונה לבנו, וראה שהחכמים שמחו שמחה יתירה, הביא זכוכית לבנה ושבר אותה לפניהם והם היו עצובים. ורואים מכאן שהזכוכית לבנה היתה אחר החורבן, אף שכתוב שבטלה, אלא הכוונה שלא היתה מצויה כל כך. וכן גם לגבי השירא פרנדא, אף שכתוב שבטל, הכוונה שלא היה מצוי כל כך.
- ↑ ותנא דידן צמר מכווץ כווץ ושער איחרוכי מחרך. המשנה אמרה במה מדליקין ובמה אין מדליקין: אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב. והברייתא הוסיפה על אלו את של צמר ושל שיער, שגם הם פתילות שלא מדליקין בהם. ומקשה התוספות: ולא איצטריך תנא דמתני' למיתני — כלומר, למה המשנה שלנו לא הביאה את זה, את צמר מכווץ כווץ ושער איחרוכי מחרך, שהרי בעצם הם לגמרי לא מתאימים, כי הצמר מתכווץ ואז האש מסתכסכת בו ולא עולה יפה, והשיער גם כן נשרף והשמן לא עולה בו ולא מדליק, כמו על די שעליו לא תדלק, ולכן לא צריך להגיד את זה, שזה ברור שלא. וא"ת כיון דמתני' נמי סברה דצמר ושער פסולים להדלקה א"כ מאי הוסיפו — אם המשנה עצמה סוברת שצמר ושער פסולים להדלקה, אם כן מה הוסיפו בברייתא? המשנה כנראה סברה שזה מותר, והברייתא הוסיפה והורתה שגם הם אסורים, אז מה הוסיפו? וי"ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין השמן יפה — הוסיפו את הסברה, את הטעם, שהם אינם מושכים את השמן יפה. ותנא דמתניתין פסיל להו משום דצמר כוויץ ושער מחרך ולא איצטריך למתני — כלומר, התנא שלנו במשנה פסל אותם משום שהצמר מתכווץ והשיער נשרף, ואז האש מסתכסכת בהם, ולכן לא הוצרך למנות אותם. ומכאן ההבדל שיהיה: אם כרך אותם בדבר אחר, שהפתילה עצמה כן מוליכה את השמן. שהרי ראינו שכל דבר שמופיע ברשימה, אם כרך אותו בדבר שהוא כן מוליך טוב — פסול, כיוון שגוזרים שמא ידליק בו לבד. אבל המשנה שלא כתבה את זה — אז אין בו גזרה, ולכן אם כרך אותו בפתילה שכן מוליכה שמן זה בסדר. אבל לפי הברייתא שהוסיפה שזה מאותו הטעם, משום שהשמן לא נמשך בו יפה, אז גם אם יכרוך אותו עם פתילה אחרת זה יהיה פסול.
- ↑ עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים. המשנה אמרה, בשמן אין מדליקין ובשמן מדליקין. אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. אחר מכן ממשיכה ואומרת ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב. אנחנו מדליקין. הגמרא אומרת: זפת זה הפסולת של השרף, שעוה זה קירותא, הדונג של הדבורים. תנא: עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים. כלומר זפת ושעוה אינם מדין פתילה אלא מדין שמן ופסולים. מקשה הגמרא: שעוה הא סתירתא חלה. מהו דתימא לפתילות נמי לחזייה, כמו שאומר רש"י שעושים אותה כמין פתילה ארוכה ומכניסים פתילה לתוכה, עושים את השעוה בצורה של צינור ובאמצע דוחפים פתילה — זה מה שאנחנו מכירים בנרות שלנו. אז מהו דתימא, אפילו שהיא בצורה של פתיל, השעוה עצמה בצורת פתיל גם היא אסורה כמו שמן, קא משמע לן שדבר שהוא בצורת פתיל מותר, ורק אם משתמשים בו בתור שמן, שמניחים אותו בתור הנוזל שהאור נמשך בפתילה, אז אסור, אבל אם עושים אותו בצורת פתילה זה מותר. בני נרבונא אוסרין נר שעוה שלנו ומפרשי הכי מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור כלומר נר שעוה שבתוכו יש פתילה, אם יניח אותו בתוך קצת שמן הייתי אומר שזה אסור. קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר כלומר דווקא אם ישתמש בזה בתוך שמן זה מותר. אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק כי כל ההיתר הוא רק אם שם אותו בתוך שמן כשר. ולי נראה דאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור — אם אסור להדליק בלא שמן, אז כשהוא מניחה בשמן למה מותר? כדאמרינן לקמן כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין דאסור נכון שבתוך יש פתילה טובה, אבל אם השעוה עצמה היא פתילה פסולה, הרי אמרנו שאם כורכים פתילה פסולה על פתילה כשרה זה פסול, כי גוזרים שמא יבוא להדליק בפסול לבד. אלא ודאי כי לא הניח בשמן נמי שרי כלומר גם בלי השמן זה צריך להיות מותר, ולכן בעצם הנרות שלנו מותרים.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק א (עריכה)
קסג א ב ג מיי' פ"ג מהל' שבת הלכה כ"א והלכה כב, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רנ"ה סעיף ג':
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ב (עריכה)
א ד מיי' פ"ה מהל' שבת הלכה ה', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ד:
ב ה מיי' פ"ה מהל' שבת הלכה ח', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ד סעיף ג':
ג ו מיי' פ"ה מהל' שבת הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' רס"ד סעיף א':
ד ז מיי' פ"ה מהל' שבת הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' רס"ד סעיף ז':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
פי' עצי (מערכה) [ערבות] תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכות רוב של זפת ס"א של גפת ושל גפרית ושל רבב ושל גבינה.
פתילה אמר עולא צריך להדליק ברוב היוצא עצים של בבל שוכא דארזא פי' זאזא גזותא יבש דרומני:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ב (עריכה)
במה מדליקין כו' לכש עמרניתא זביני ביני דארזא.
חוסן כיתנא דדייק ולא נפיץ. כלך רבין אמר מיטכס' השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצי' פתילת האידן ערמניתא דביני ביני ערבה.
פתילת המדבר שיברא. ירושלמי אמר שמואל בר רב יצחק כתיב להעלות נר תמיד שערו לומר אין לך עושה שלהבת אלא פשתן:
לא בזפת ולא בשעוה תנא ע"כ פסול פתילות מיכן ואילך פסול שמנים:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
הא דאמר רבי יוחנן עצים של בבל אינם צריכין רוב. ואמרינן: מאי היא, אילימא סילתי השתא פתילה אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא סילתי מיבעיא. ואוקימנא: בשוכא דארזא. קשיא לי, אכתי תקשי ליה מדעולא, דהא ודאי פתילה עדיפא משוכא דארזא, דפתילה נאחזת בה האור ובשוכא מסכסכת בה האור, כדאיתא לקמן בריש פרק במה מדליקין דטפי עדיפא פתילה משוכא דארזא. ורב אלפס לא הביא בהלכות האי דרבי יוחנן. ומשמע ודאי דהלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה. הדרן עלך פרק יציאות השבת
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ב (עריכה)
לכש שוכא דארזא. ואסיקנא: בעמרניתא דאית ביה: ואם תאמר אם כן מסיפא נפקא, דהא קתני כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. יש לומר איצטריך משום דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אי נמי יש לומר דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ על ידי כתישה כגון פשתן, אבל עמרניתא דבשוכא באפי נפשה קאי ולא מימעיט מדבר היוצא מן העץ.
אנן שירא פרנדא קרינא ליה: והא דאמרינן בסוטה בסופו (מח, ב), משחרב בית המקדש בטל שירא פרנדא, לא בטל לגמרי קאמר, אלא שנתמעט ואינו מצוי כבתחילה, וכדאמרינן נמי התם, משחרב בית המקדש בטל זכוכית לבנה, ולא נתבטל לגמרי, כדאיתא בברכות פרק אין עומדין (לא, א) תבר קמייהו כסא דזכוכית לבנה, ואמרינן בשלהי אלו מציאות (ב"מ כט, ב) מי שיש לו מעות של רבית ורוצה לאבדן ישתמש בזכוכית לבנה.
שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קא משמע לן: יש לפרש מהו דתימא שאפילו עשה מן השעוה כעין פתילה, כלומר שעשה מהן כעין נרות של שעוה שלנו שקורין קנצילי"ש יהא אסור להדליקן, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, לומר שאינו אסור אלא בשנתן השעוה והזפת בנר כמין שמן, אבל כשחברן יחד ועשה מהן פתילה מותר דנמשך הוא יפה אחר הנר. והוא הדין דהוה מצי למימר זיפתא איצטריכא ליה, אלא לפי שדרך לעשות פתילות משעוה ואין דרך לעשות כן מזפת נקט הכא שעוה.
ומכאן יש להתיר נרות של שעוה בשבת. וכן התירו בתוס'. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. אבל ראיתי בתשובת רבנו שרירא גאון ז"ל שכתב בתשובה וז"ל: ואבוקה של שעוה ששאלת, לא חזי לנא מאן דאדליק בשעוה בבי שמשי, וכל רבוותא דחזינון הוו אוסרין, עד כאן. וכן אסרו חכמי נרבונא, ופירשו כן מהו דתימא לפתילה נמי לא שאם עשה נר של שעוה כעין שלנו ונתנו בפך עם שמן שעתה הפתילה שבתוך השעוה דולקת גם מחמת השמן יהא אסור, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, שלא אסרו אלו אלא בשאין שם שמן אלא הן, הא יש בו שמן מותר. ואין פירושם מחוור בעיני, דאם כן היינו שעוה ודבר אחר, ונראה שכל השנויין במשנתנו אפילו נתן בו שמן כל שהוא אסור, דבכולהו אמר רבה דאסור שאין מדליקין בהן בתערובת לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמם. ודוחק הוא לומר דעל ידי פתילה ממשכי בעינייהו וגזרו פתילה אטו בלא פתילה, ועל ידי תערובת שמן לא גזרו, כדאמרינן (לקמן כא, א) בדרב ברונא דבסמוך, דאם כן ליכללינהו רב ברונא לשעוה וזפת וחלב בפתילה בהדי חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו. ורבנו הרב נ"ר מן המתירין.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"