ביאור:הל"מ פסחים לה ב
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר לנכסיה הוי עני ואוכל דמאי השתא נמי חזי ליה דתנן ג§מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי ואמר רב הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3° תנא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ובית הלל אומרים מאכילין:
מעשר ראשון שנטלה תרומתו וכו':
פשיטא דכיון שנטלה תרומתו חולין הוי לא צריכא שהקדימו בשיבלים ונטלה הימנו תרומת מעשר ולא נטלה הימנו תרומה גדולה וכדרבי אבהו דאמר ר' אבהורבי אבהו אמורא א״י · דור ג׳רבי אבהורבי יוחנןרבי ירמיה° אמר רבי שמעון בן לקיש ד§מעשר ראשון שהקדימו בשיבלים פטור מתרומה גדולה שנאמר (במדבר יח, כו) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר אמר ליה רב פפארב פפא אמורא בבל · דור ה׳רב פפארבאאביירב אשי° לאביי אלא מעתה אפילו הקדימו בכרי נמי ליפטר א"ל עליך אמר קרא (במדבר יח, כט) מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן:
מעשר שני והקדש שנפדו וכו':
פשיטא הכא במאי עסקינן שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקא משמע לן דאין חומש מעכב:
פשיטא מהו דתימא מצה שוה לכל אדם בעינן קמ"ל מצות מצות ריבה:
פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב:
ז§ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו:
פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי מהו דתימא כדאמר ליה רב פפארב פפא אמורא בבל · דור ה׳רב פפארבאאביירב אשי° לאביי קא משמע לן כדשני ליה:
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו וכו':
פשיטא לעולם דנפדו ומאי לא נפדו שלא נפדו כהלכתן מעשר שני שפדאו על גב אסימון דרחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף דבר שיש לו צורה והקדש שחיללו על גבי קרקע דרחמנא אמר (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל טבל נמי הא לא נתקן אלא בטבל שלא נתקן כל צורכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר [מעשר] ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין תלמוד לומר (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששתרב ששת אמורא בבל · דור ג׳רב ששת° הא מני ר' שמעון היא דאמר ח§אין איסור חל על איסור דתניא ר' שמעון אומר
רש"י
[עריכה]
דמאי הא לא חזי ליה - ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ הויא לה מצוה הבאה בעבירה:
השתא נמי חזי ליה - דחומרא דרבנן בעלמא הוא דרוב עמי הארץ מעשרין הן:
אכסניא - חיילות מלכי ישראל המוטלין על בני העיירות לזונן להגין עליהם מאויביהן וישראלים הן והרי הן כעניים הואיל ואינן במקומן:
שהקדימו בשיבלים - את המעשר הקדים לתרומה גדולה קודם מירוח דמן התורה תרומה קודמת למעשר דראשית קרי' רחמנא ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקידמו כדי שלא יחסרנו הכהן אחד מחמשים ונטלה הימנו תרומת מעשר כדינו אבל תרומה גדולה הראשונה לא נטלה הימנו ואשמעינן מתני' דמותר כרבי אבהו:
מכל מתנותיכם - בלוים כתיב:
את כל תרומת ה' - אפילו תרומה גדולה:
ומה ראית - דאוקמת קרא דחיוב' כשהקדימו בכרי וקרא דפטורת כשהקדימו בשיבלין:
האי - דנתמרח בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב ראשית דגנך:
האי לא אידגן - וכי שקליה לוי עדיין לא הוה טבול לתרומה:
טבול מדרבנן - ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה ולא דמי לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתירא לכתחילה הלכך הכא בדיעבד נפיק:
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - קא ס"ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא:
לא צריכא שהקדימו בכרי - והאי תרומתו דקתני תרומה גדולה דהוי חזי לאפרושי מינה מעיקרא קאמר:
כדאמר ליה רב פפא לאביי - לעיל בשמעתין:
אסימון - מעה בלא צורה פלאט"ה (פלדו"ן: עשת, גולם (חתיכת מתכת, לפני שהוטבעה בה צורת מטבע)) בלע"ז:
ונתן הכסף וקם לו - במקדיש שדה כתיב ויסף חמישית כסף ערכך וגו':
כל טבל נמי לא איתקן - קושיא היא:
או אפילו (אכילת) מעשר עני - שאין בו שום קדושה דאילו מעשר ראשון אית ביה תרומת מעשר שהיא קדושה ומעשר שני כולו קדוש:
מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ - אתה יוצא בו ידי מצה בפסח אם עשאו מצה:
תוספות
[עריכה]ומי פירות אין מחמיצין. היינו להתחייב כרת כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית ביה ובסמוך נמי אמרינן אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וחכמים נמי דאמרי תאכל היינו משום שיכולין לשומרה מן החמץ כשאר עיסה אבל לכולי עלמא מחמיצין וקשה דלקמן (דף מ.) מסקינן גבי קימחא דאבישונא אבל מי פירות שרי דמי פירות אין מחמיצין משמע דשרינן לגמרי וכן פי' ר"ת דאין מחמיצין כל עיקר והא דאמר תשרף מיד כשעירב עמהן מים דאז ממהרות יותר להחמיץ ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה אבל היכא דלית ביה תערובת מים כגון יין וחומץ ושאר מי פירות שרו לגמרי וכן מוכח בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות דף נז: ושם) דאמר אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי רבי יוסי הגלילי ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין אמר ריש לקיש אומר היה רבי יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה והשתא אי סלקא דעתיך דריש לקיש ורבי יוחנן מיירי הכא בלא מים כלל ואפילו הכי כרת ליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול מים נמי איצטריך קרא שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם במנחות (דף נג.) דקאמר התם שיאור דר' יהודה לרבי יהודה דפסול למנחות אלא ודאי היכא דליכא מים אינו מחמיץ כלל וקשה לרשב"א דחומץ האדומי חשיב ליה בפרק אלו עוברין (לקמן דף מג.) חמץ דגן גמור ע"י תערובת ואמאי והא חומץ האדומי מפרש התם דרמו ביה שעורים פי' משימין השעורים ביין כדי שיחמיץ היטב והא מי פירות אין מחמיצין ואפילו אם משימין מים עמהן אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה ואומר ר"י שהשעורים שורין במים קודם שמשימין ביין ובמי ביצים נסתפק רש"י אי חשיב מי פירות או לא לפי שאנו רואים שהעיסה נעשה עבה בהן יותר מבמים אבל ר"ת נהג היתר בדבר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים והא דקאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה וזו מצה עשירה היא:
יוצאין בדמאי. מסופק ר"י אי בעי למימר יוצא דוקא דיעבד כדאמרינן הואיל ומפקיר לנכסיה וחזי ליה מכל מקום עדיין לא מפקיר להו אי נמי יוצאים אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקרא אכילת עניות:
אכסניא. מפרש בירושלמי נכרים:
שחילל על גב קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף. תימה אי כסף משמע ליה דווקא נימעוט שוה כסף ואי יליף מישיב דשוה כסף ככסף אפילו קרקע נמי ונראה לר"י דילפינן בכלל ופרט וכלל ויסף חמישיתו כלל כסף פרט והיה לו חזר וכולל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' יצאו קרקעות ועבדים ושטרות וכן מוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נא.) דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש התם בגמרא ולא הקדשות בכל אלו ובכור יליף התם בכלל ופרט וכלל וכן נמי יש לפרש הקדשות ומיהו תימה מאי מיבעי ליה בפ' הזהב (ב"מ דף נד.) חומש מהו שיתחלל ע"ג קרקע והא עיקר המיעוט בחומש כתיב ויסף חמישית כסף ערכך (ויקרא כז):
- ^ ומי פירות אין מחמיצין. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין עליה חימוץ או כרת. אז אומר תוספות היינו להתחייב כרת כלומר לא חייבין עליהם כרת כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית ביה כמו שריש לקיש אמר אין חייבין על חימוצה כרת, אבל לאו אית ביה. ובסמוך נמי אמרינן בדף ל"ו עמוד א' כתובה ברייתא שאומרת אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד זה דעת רבן גמליאל וחכמים נמי דאמרי תאכל היינו משום שיכולין לשומרה מן החמץ כשאר עיסה אבל לכולי עלמא מחמיצין מה שאמרו תאכל הכוונה יהפכו את זה מיד וידאגו שלא יחמיץ, אבל ודאי כולם מודים שזה מחמיץ. וקשה דלקמן בדף מ' עמוד א' (דף מ.) מסקינן גבי קימחא דאבישונא אבל מי פירות שרי דמי פירות אין מחמיצין משמע דשרינן לגמרי שם הגמרא מביאה מחלוקת לגבי קימחא דאבישונא, קוצרים את החיטים שהם עדיין ירוקים, וקולים אותם בתנור. אביי אומר שאת החבית שבה החיטים ישים הפוך כדי שהמים שיוצאים מהחיטים יפלו, שאחרת המים יחמיצו. אבל רבא, והלכה כמותו, אומר שהמים שיוצאים מהחיטה זה מי פירות ומי פירות לא מחמיצים ולכן מותר אפילו בפסח. רואים מכאן שמותר לגמרי. וכן פי' ר"ת דאין מחמיצין כל עיקר גם רבנו תם פירש שמי פירות לא מחמיצים לגמרי. והא דאמר תשרף מיד מה שראינו שרבן גמליאל אומר שאם לשו את הקמח ביין ושמן ודבש תשרף מיד, מדובר כשעירב עמהן מים דאז ממהרות יותר להחמיץ ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה על זה אמר ריש לקיש שאין חייבין על חימוצה כרת אבל לאו אית ביה, ומדובר שיש גם מים. אבל היכא דלית ביה תערובת מים כגון יין וחומץ ושאר מי פירות שרו לגמרי מותר לגמרי. וכן מוכח בסוף כל המנחות באות מצה מסכת מנחות דף נ"ז עמוד ב' (מנחות דף נז: ושם) דאמר אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי רבי יוסי הגלילי הפסוק נאמר לגבי מנחות שבאין לבדן, כמו מנחת סולת, מחבת, מרחשת, שבהם קמיצה והשאר נאכל לכהנים, ועל זה נאמר איסור חמץ. אבל מנחת נסכים כולה נשרפת כליל, והיה מקום לחשוב שמותר אפילו חמץ. אבל רבי יוסי דורש ממה שכתוב "כל המנחה אשר תקריבו" שזה מיותר, לרבות מנחת נסכים לחימוץ. ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין הרי כל מה ששם זה רק הסולת והשמן, ושמן זה מי פירות ולא מחמיץ. אמר ריש לקיש אומר היה רבי יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה אפשר גם לגבל את זה במים, וזה יהיה כשר, וכיוון שכך התורה הדגישה שאם מגבלים במים שידאגו שזה לא יחמיץ. והשתא אי סלקא דעתיך דריש לקיש ורבי יוחנן מיירי הכא בלא מים כלל ואפילו הכי כרת ליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול מים נמי איצטריך קרא שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם במנחות דף נ"ג עמוד א' מנחות נג א דקאמר התם שיאור דר' יהודה לרבי יהודה דפסול למנחות שם מבואר שהשיאור של רבי יהודה, שיש עליו כמין קרני חגבים, למרות שזה רק חמץ נוקשה לדעת רבי יהודה, בכל אופן רבי יהודה אומר שדבר כזה פסול למנחות. רואים מכאן שגם דבר שהוא רק חמץ נוקשה פסול למנחות, ואם כן גם השמן שמוסיפים למנחה הופך את זה לחמץ נוקשה ועדיין אסור, ולמה היה צריך ריש לקיש לומר שמדובר שגיבלו במים. אלא ודאי היכא דליכא מים אינו מחמיץ כלל רואים מכאן שמה שריש לקיש אמר, ולהב, מדובר שיש בזה מים. וקשה לרשב"א לרב שמשון משאנץ דחומץ האדומי חשיב ליה בפרק אלו עוברין בדף מ"ג עמוד א' (לקמן דף מג.) חמץ דגן גמור ע"י תערובת ואמאי והא חומץ האדומי מפרש התם דרמו ביה שעורים פי' משימין השעורים ביין כדי שיחמיץ היטב והא מי פירות אין מחמיצין והרי יין זה מי פירות ומי פירות לא מחמיצים. ואפילו אם משימין מים עמהן אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה וחמץ גמור על ידי תערובת הוא הרבה יותר חמור מחמץ נוקשה. ואומר ר"י שהשעורים שורין במים קודם שמשימין ביין וכיוון שכך השעורים כבר החמיצו קודם ונהיו חמץ גמור, ולאחר מכן שמים אותם בתוך היין ונהיית תערובת של חמץ, ולכן זה יותר חמור מחמץ נוקשה. ובמי ביצים נסתפק רש"י אי חשיב מי פירות או לא לפי שאנו רואים שהעיסה נעשה עבה בהן יותר מבמים לכאורה זה נראה כאילו תפיחה. אבל ר"ת נהג היתר בדבר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים והא דקאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו אדם שאוכל מצה לפני הציווי לאכול מצה, זה כמו אדם שבועל את ארוסתו לפני ההיתר שלה. היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה וזו מצה עשירה היא כיוון שנילושה בביצים זו מצה עשירה, שאינה ראויה לצאת בה ידי חובה, וממילא מותר לאכול את זה.
- ^ יוצאין בדמאי. המשנה אמרה אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח: בחיטין, בשעורין, בכוסמין, בשיפון, בשיבולת שועל, ויוצאין בדמאי. והגמרא הקשתה דמאי הא לא חזי ליה, הרי זה לא ראוי לו. ותירצה כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני, ואוכל דמאי, אשתני מיחזי חזי ליה. כלומר, כיון שאם הוא יפקיר את הנכסים יהיה עני ואז מותר לו לאכול דמאי, גם עכשיו אני אומר שזה ראוי לו ולכן הוא יוצא ידי חובה בדמאי. דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, שמותר להאכיל עניים דמאי וגם את האכסניא — הכוונה חיילים שהיו מארחים בבתים, שהמלך היה גוזר שכל מקום שהחיילים מגיעים בני המקום צריכים לארח אותם, ומותר להאכילם דמאי. ואמר רב הונא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, ובית הלל אומרים מאכילין, וקיימא לן כבית הלל שמותר להאכיל. מסופק ר"י אי בעי למימר יוצא דוקא דיעבד כדאמרינן הואיל ומפקיר לנכסיה וחזי ליה, כלומר כיון שאם היה מפקיר היה עני ואז היה מותר לו, גם עכשיו יוצא, אבל מכל מקום עדיין לא מפקיר להו, ולכן זה רק בדיעבד. אי נמי יוצאים אף לכתחלה או בשאר ענין, הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקרא אכילת עניות, שהמצה היא לחם עוני, ואנו יודעים שהדמאי מותר לעניים, אז אולי כן יוצא אף לכתחילה. והתוספות הרא"ש מוסיף שגם כל שאר הדברים הרי מותרים לכתחילה, אז מסתמא גם הדמאי מותר לכתחילה.
- ^ אכסניא. המשנה אמרה אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח: בחיטין, בשעורין, בכוסמין, בשיפון, ובשיבולת שועל, ויוצאין בדמאי. אז הגמרא הקשתה דמאי לא חזי ליה, הרי זה לא ראוי לו. ומתרצת הגמרא כיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני ואוכל דמאי, השתא נמי חזי ליה. כלומר כיון שאם הוא יפקיר את הנכסים הוא יהיה עני, ואז מותר לו לאכול דמאי, אז גם עכשיו אני אומר שזה ראוי לו ולכן הוא יוצא ידי חובה בדמאי. דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, כלומר מותר להאכיל עניים דמאי וגם את האכסניא, הכוונה חיילים שהיו מארחים בבתים, כלומר המלך היה גוזר שכל מקום שהחיילים מגיעים בני המקום צריכים לארח אותם, אז מותר להאכיל אותם דמאי. ואמר רב הונא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, ובית הלל אומרים מאכילין. אז כך ההלכה שמותר להאכיל. אז כיון שאם הוא יפקיר את נכסיו הוא יהיה עני ואז זה יהיה ראוי לו, לכן יוצא בדמאי. מפרש בירושלמי נכרים: רש"י פירש שהכוונה חיילים יהודים, שהמלך תיקן שכל מקום שהחיילים מגיעים אז בני המקום יצטרכו לדאוג להם לארוחות, אז כיון שהם נחשבים עניים באותו מקום, לכן התירו לתת להם דמאי כמו כל עני. אבל בירושלמי מופיע שמדובר בחיילים נכרים, והחידוש הוא שזה לא נקרא פורע חובו בטבל, כלומר כאן בגלל שמדובר רק בדמאי שזה דרבנן, לכן הקלו בזה כדי לא להעמיס יותר מדי על אותם יהודים שיצטרכו לארח את החיילים.
- ^ שחילל על גב קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף. המשנה אמרה אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בחיטין, בשעורין, בכוסמין, בשיפון ובשיבולת שועל. ויוצאים בדמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים בחלה ובתרומה, אבל לא בטבל ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו. הגמרא אומרת הרי פשיטא, אם הם לא נפדו ברור שאסור. ומתרצת הגמרא לעולם שנפדו, ומאי לא נפדו? שלא נפדו כהלכתן. מעשר שני שפדה על גבי אסימון, כלומר פדה את זה על מטבע בלי צורה, ורחמנא אמר "וצרת הכסף", דבר שיש לו צורה. והקדש מדובר שהוא חיללו על גבי קרקע, דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו. לכן אם חילל את זה על הקרקע אין זה פדוי וממילא לא יכול לצאת בו ידי חובה. תימה אי כסף משמע ליה דווקא נימעוט שוה כסף - גם שווה כסף לא יהיה טוב, ולמה? לגבי כל שאר שווה כסף אנו אומרים שזה בסדר. ואי יליף מישיב דשוה כסף ככסף אפילו קרקע נמי - כמו שלמדנו לגבי נזקין, לגבי בור כתוב "כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו", ולמדו מכאן ישיב בכל דרך שהוא יכול להשיב, כלומר גם שווה כסף ככסף, ואם לומד את זה אז יכול גם קרקע להיות טוב לגבי פדיון. ונראה לר"י דילפינן בכלל ופרט וכלל ויסף חמישיתו כלל כסף פרט והיה לו חזר וכולל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' יצאו קרקעות ועבדים ושטרות - קרקעות שהם לא מיטלטלים, עבדים שהם שייכים לקרקעות, ושטרות שאין גופם ממון. וכן מוכח בפרק יש בכור בכורות נא א דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות - הגמרא שואלת מה זה ולא בהקדשות? ומפרש התם בגמרא ולא הקדשות בכל אלו - כלומר הקדשות לא פודים לא בעבדים לא בקרקעות ולא בשטרות. ובכור יליף התם בכלל ופרט וכלל - שם למדו את העניין של בכור שלא פודים אותו בקרקעות עבדים ושטרות מכלל ופרט וכלל כמו כאן, וכן נמי יש לפרש הקדשות - כלומר הקדשות גם כן יהיה אותו דין. ומיהו תימה מאי מיבעי ליה בפ' הזהב (ב"מ דף נד.) חומש מהו שיתחלל ע"ג קרקע והא עיקר המיעוט בחומש כתיב ויסף חמישית כסף ערכך - הפסוק הזה נאמר לגבי חומש, וממנו למדנו שלא פודים בקרקעות בעבדים ובשטרות, וזהו המקור, אם כן מה בכלל השאלה. Powered by Claude Sonnet 4.5
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
קיח א מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה ב', סמג לאוין יט, טור ושו"ע או"ח סי' תס"ב סעיף א':
קיט ב מיי' פ"ו מהל' חמץ הלכה ז':
קכ ג מיי' פ"י מהל' מעשר הלכה י"א:
קכא ד מיי' פ"ג מהל' תרומות הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א:
קכב ה מיי' פ"ו מהל' מצה הלכה ח':
קכג ו ז מיי' פ"ו מהל' מצה הלכה ז':
קכד ח מיי' פי"ז מהל' איסורי ביאה הלכה ח', ומיי' פי"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ח:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
ירושל' אין לשין עיסה במשקין אבל מקטפין אותה במשקין אמר רבי עקיבא מעשה שהייתי עם רבי אליעזר ורבי יהושע בספינה ולשתי מצתם במשקין. אין לשין בחמין מפני שחולטין ולא בפושרין מפני שהן מחמיצין:
דמאי כב"ה דאמר מאכילין את העניים דמאי וכיון דחזו לעניים יוצא אדם בו בפסח וכבר פרשנוהו בכמה מקומות דדמאי הוא הלוקח פירות מעם הארץ ואינו יודע אם הן מעושרין אם לאו נותן מהם חלק אחד ממאה לכהן והן תרומת מעשר שחייב הלוי ליתן לכהן מעשר מן המעשר אבל תרומה גדולה שהיא אחד מחמישים ודאי הן מפרישים ואפילו עמי הארץ וכן מי שהפריש עמיר אחד מעשרה ונתנו לכהן קודם שיעשהו גורן וקודם שיוציאו ממנו תרומה גדולה לכהן ונתן הלוי ממנו תרומת מעשר והוא מעשר מן המעשר ואע"פ שתרומה גדולה לא נתן לכהן מותר ללוי אותו מעשר שלא נתחייב הלוי בתרומה גדולה אלא אם קבל הלוי מעשר מן הגורן אחר שהעמיד ישראל כרי אם הפריש ממנו מעשר ונתנו ללוי מקודם התרומה חייב בתרומה וחייב בתרומת מעשר הלוי ופשוטא היא והיא מפורשת בסוטה פרק אחרון:
ובמעשר שני והקדש שנפדו אם נתן הקרן אע"פ שלא נתן עדיין החומש כבר שלו הוא וכן החלה והתרומה לכהנים הן ואע"פ שלישראל אסורה מצות מצות ריבה. טבל הוא שלא הורמה ממנו התרומה והמעשר ואע"פ שהיא תבואה שנזרעה בעציץ שאינו נקוב ואינה תרומת הארץ אלא תבואה זרועה בכלי מדאוריי' פטור מדרבנן חייב להפריש ממנו תרומה ומעשר לפיכך אינו מותר ואינו ראוי לאכילה וכ"ש טבל דאוריי':
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כגון שהקדים בכרי ונתן אחד מעשרה בו ללוי ונמצא במעשר שלקח הלוי אחד מחמישים והיא תרומה גדולה וחייב עוד אחרי כן לתת לכהן מן הנשאר בידו חלק אחד מעשרה והיא תרומת מעשר ואפילו אם נתן תרומת מעשר ולא נתן התרומה גדולה אין יוצא בו ידי חובתו בפסח וכן במעשר הקדש שנפדו על אסימון והן מעות שאין בהן צורה כלומר לא נטבעו במטבע אלא הוחלק בלא צורה כאלו לא נפדו דפדיה כי האי גונא לא שמה פדיה משום דאין מתחלל אלא על כסף שיש עליו צורה שנאמר וצרת הכסף בידך ודייקינן וצרת דבר שיש עליו צורה למעוטי אסימון שאין עליו צורה:
ת"ר יכול יוצא אדם בטבל שלא תקנו כהלכתו כגון שהפריש כל מה שחייב להפריש חוץ מדבר אחד ואפי' מעשר עני שמוציא בשנה השלישית ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום לא תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום לא תאכל טבל פי' כל תבואה שלא נתקנה כהלכתה נקראת טבל ואקשי' עליה ואיסורא דחמץ היכא אזיל ודחי' הא מתניתא ר' שמעון היא דסבר אין איסור חמץ חל על איסור טבל דתניא האוכל נבלה ביום הכפורים פטור ולא אתי איסור יום הכפורים חייל אאיסור נבלה:
פיסקא ולא במעשר ראשון וכו'. תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' עד הא מני ר' שמעון היא. כתב הרי"ט ז"ל ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל כר' שמעון וכיון שכן לרבנן דסברי דאיסור חל על איסור יוצאין בטבל וקיל"ן כוותיהו ואע"ג דדמיא למצוה הבאה בעבירה כתבו בתוס' דלא אסרו מצוה הבאה בעבירה אלא בתוך (נ"ל דצ"ל באותן, המעתיק) שבא לרצות וכן לולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום ובוצע ברך. והרמב"ם ז"ל כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר. וכתב הרי"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתין וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה"ב אלא בשהמצוה מסעיית בקנינא אבל בשאין המצוה מסעיית בקנינא לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה דכ"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכא יאוש בעלים ועל ידי המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה אי נמי שינוי רשות למאן דסבר מדרבנן בקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דאשכח דעל ידי המצוה הוא קונה מצה זו דהא איפליגי בירושלמי וקי"ל כמאן דאסר הלכך טבל דעבירתו מעצמו ואין המצוה מסעיית לאו מצוה הבאה בעבירה חשיבא ושרייא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"