ביאור:הל"מ עירובין סג א
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא רבינא סר סכינא בבבל א"ל רב אשי אמאי טעמא עבד מר הכי א"ל והא רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא אמר ליה לאו אורי אתמר אמר ליה אתמר אורי ואתמר לא אורי בשני דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני דרב חסדא בדתלמיד חבר דיליה הוה ואנא נמי תלמיד חבר דמר אנא אמר רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה רבינא איקלע למחוזא אייתי אושפיזכניה סכינא וקא מחוי ליה אמר ליה זיל אמטייה לרבא אמר ליה לא סבר מר הא דאמר רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה אמר ליה אנא מיזבן זבינא (סימן זיל"א להני"א מחלי"ף איק"א ויעק"ב) רבי אלעזר מהגרוניא ורב אבא בר תחליפא איקלעו לבי רב אחא בריה דרב איקא באתריה דרב אחא בר יעקב בעי רב אחא בריה דרב איקא למיעבד להו עיגלא תילתא אייתי סכינא וקא מחוי להו אמר להו רב אחא בר תחליפא לא ליחוש ליה לסבא אמר להו ר"א מהגרוניא הכי אמר רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה חזי ואיעניש רבי אלעזר מהגרוניא והאמר רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה שאני התם גדאתחילו בכבודו ואי בעית אימא שאני רב אחא בר יעקב דדמופלג אמר רבא הולאפרושי מאיסורא אפילו בפניו שפיר דמי רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח ביה א"ל ליהוי האי גברא בשמתא א"ל כי האי גוונא מי מתחזא כאפקרותא אמר ליה (משלי כא, ל) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב אמר רבא ובפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה ושלא בפניו לא והא תניא ר"א אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש (ויקרא א, ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אמרו זאף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו ולא הוציא שנתו אמרה לו נביא אתה אמר לה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו והיה רחוק ממנו שלש פרסאות בפניו הוה והא רחוק ממנו שלש פרסאות קאמר וליטעמיך שמו ושם אביו למה אלא שלא תאמר משל היה אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש שנאמר (איוב לב, ו) ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים וגו' על כן זחלתי וכתיב (דברים לב, כד) עם חמת זוחלי עפר זעירי אמר רבי חנינא נקרא חוטא שנאמר (תהלים קיט, יא) בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב (תהלים מ, י) בשרתי צדק בקהל רב לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים אמר רבי אבא בר זבדא חכל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר (שמואל ב כ, כו) עירא היאירי היה כהן לדוד לדוד הוא דהוה כהן לכו"ע לא אלא שהיה משגר לו מתנותיו וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד ר' אליעזר אומר מורידין אותו מגדולתו שנאמר (במדבר לא, כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' אע"ג דאמר להו לאחי אבא צוה ואותי לא צוה אפ"ה איענש דכתיב (במדבר כז, כא) ולפני אלעזר הכהן יעמד ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע א"ר לוי כל דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד שנאמר (במדבר יא, כח) ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם
רש"י
[עריכה]
חרתא - שם העיר:
דארגז - שם האיש שבנאה והוה אמגושי כך ראיתי בתשובת הגאונים:
סר סכינא - בדק סכין לטבח ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ונמצא רבינא נוטל לו עטרת כבוד העיר ורב אשי רבו במתא מחסיא הוה והיא מבבל:
דהא רב המנונא אורי בחרתא דארגז - הואיל ולא היה רבו דר בה אע"פ שהיתה בבבל ואני לא הוריתי במתא מחסיא שהיא מקומך:
תלמיד חבר - חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר:
לנפשיה - בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו:
למחוזא - אתריה דרבא:
אנא מיזבן זבינא - כי אכילנא מהאי בישרא בדמי אנא זבין לה מינך הלכך לאו . לנפשאי אלא כשאר טבחא הוית לי:
עגלא תילתא - גדל שליש ואז הוא עומד בעיקר טעם בשרו כדתנן (ב"מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין ואמרינן נמי (שם דף סט.) מותר שליש בשכרך אלמא אורחיה עד שליש ל"א שלישי לבטן וקשה לי הא דאמר בעלמא (סנהדרין דף סה:) רב חנינא ורב אושעיא הוו עסקי בספר יצירה וכל מעלי שבתא איברי להו עגלא תילתא דהתם מאי שלישי לבטן איכא הא לא היה בבטן מעולם:
לא ליחוש לסבא - לרב אחא בר יעקב ובתמיהה קאמר:
דאתחילו בכבודו - מאחר שנאמר לו דניחוש לסבא והתחילו לדבר בכבודו לא היה לו לזלזל בדבר:
ואב"א שאני רב אחא בר יעקב דמפליג - הרבה מאד היה זקן וחכם:
ולאפרושי מאיסורא - ראה תלמיד אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק מותר לתלמיד לקפוץ ולגעור:
בצינתא - בדקל ואין משתמשין באילן משום שבות:
אמר ליה - רבינא לרב אשי הא מילתא דעבידת קמך השתא מי הויא אפקירותא חוצפה או לא:
אין חכמה וגו' - אין תורת חכמה וכבוד ותבונה ויועץ עומדת כנגד חילול השם:
בפניו אסור - להורות וחייב מיתה בידי שמים והא דרבא לאו לאפרושי מאיסור קאי אלא על הבא לישאל:
בפניו הוה - והאי דקתני רחוק ממנו שהיה רחוק מקומו ממקום רבו שלש פרסאות ומיהו כי אורי קמיה אורי:
והא רחוק ממנו קאמר - ואי הוראה לאו רחוק ממנו הוה מאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן:
צפנתי אמרתך - כנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן:
צדק - דברי תורה:
עירא היאירי - רבו הוה כדכתיב היה כהן לדוד רב לדוד:
מורידין אותו מגדולתו - לעיל קאי אדזעירי במורה הלכה בפני רבו:
את אחי אבא צוה - דחלק כבוד למשה דכתיב אשר צוה ה' את משה והורה הלכות גיעול אך את הזהב:
איענש - לירד מגדולה שפסקו לו מקמי הכי:
דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו - שהיה עתיד יהושע להיות צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר:
ולא אשכחן - לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר לשאול כלום:
מותיב - משיב דבר מורה הלכה:
לשאול - למיתה:
כלאם - ראויים הם לכך דהוי ליה כמורה הלכה:
תוספות
[עריכה]רב המנונא אורי בחרתא דארגז. תרי רב המנונא הוו חד שהיה תלמידו של רב חסדא כדמשמע הכא ובפרק קמא דקדושין (דף כה.) גבי סבי דנזוניא דאמר ליה רב חסדא לרב המנונא זיל צנעינהו ועוד היה אחר שהיה תלמידו של רב כדלעיל בפרק כיצד מעברין (דף נד.) דאמר ליה רב לרב המנונא ברי מדאית לך אוטיב לך:
מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. לכאורה משמע שהקטרת שהקטירו על מזבח החיצון היה והוראת שעה היתה כדאשכחנא בקטרת של נשיאים כדאמרינן בשילהי התכלת (מנחות דף נ:) דאי על מזבח הפנימי הקטירו מאי שייכא אותה דרשה לשם והא לא היה יורד אש על מזבח הפנימי לשם קטרת דהא קי"ל בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) דמערכה שניה שעל מזבח החיצון לקטרת מיהו בתורת כהנים משמע שלבית קדשי הקדשים נכנסו להקטיר ולשם נשרפו וצ"ע:
כל הנותן מתנותיו לכהן אחד כו'. הא דקרי ליה עירא היאירי אף על פי שהיה כהן שמא אביו מאהרן ואמו ממנשה כדאמר במגילה (דף יב:) אביו מבנימין ואמו מיהודה ופשטיה דקרא כהן לדוד לאו כהן ממש הוא אלא שר כמו דאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח):
מביא רעב לעולם. ואף על גב דכתיב על שאול ועל בית הדמים הא והא גרם וסמוכין קדרש:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
ט ב ג ד טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף ד' בהג"ה:
י ה מיי' פ"ה מהל' ת"ת הלכה ג', וטור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"א:
יא ו מיי' פ"ה מהל' ת"ת הלכה ב', וטור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף ד':
יב ז מיי' פ"ב מהל' תמידין הלכה א', סמג עשין קכא:
יג ח טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ז סעיף ט':
ראשונים נוספים
רבינא סאר סכינא פי' בדק הסכין לטבח בבבל כדגרסי' האי טבחא דלא סאיר סכיניה קמי חכם כו' והוא מלשון פוקד תרגום מסער א"ל רב אשי אמאי עבדת הכי כלומר אנא רבך א"ל רבינא הא רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ורב המנונא אורי בארגז פי' שם מקום בשני דרב חסדא. א"ל רב אשי לא הורה איתמר [א"ל איתמר אורו וכו']. איתמר דאורי רב המנונא בשני דרב חסדא מ"ט תלמיד חבר הוא גבי רב חסדא אנא נמי גבי מר תלמיד חבר אנא. פי' מופלג גדול בחכמה מופלג משאר חכמים:
אמר רבא ת"ח שרוצה לשחוט בביתו מה שיאכל רואה הסכין ובודקו אבל לבודקו לטבח שישחט ויקנה ממנו לא.
אמר רבה ולאפרושי מאיסורא אפילו בפני רבו שפיר דמי כי הא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזא לההוא גברא דהוה אסיר חמרא בצינתא. פי' בדקל. כדתנן ציני הר הברזל כשירות והוא אילני תמרים היה קושר בו החמור בשבת א"ל רבינא ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל רבינא לרב אשי כי האי גוונא מתחזי כאפקירותא אי לא א"ל לא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.
אמר רב בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ולא מתו ב' בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן.
ותלמיד היה לו לר' אליעזר ויהודה בן גודיא היה שמו שהורה הלכה בפני רבו ולא הוציא שנתו.
הא דאמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה: כתבו בתוס' (סב, ד"ה רב חסדא) דבפניו היינו תוך שלש פרסאות, דשיעור שלש פרסאות מבני אהרן ילפינן דמחנה ישראל שלש פרסאות, וכיון שהיה [משה] בתוך המחנה בכל מקום היה אסור להם וחייבין מיתה. ושלא בפניו אסור אפילו בסוף העולם, דשלא בפניו אין לו שיעור והיינו דאקשינן עליה דרבא מתלמידו של ר' אליעזר דאפילו ברחוק שלש פרסאות נתחייב מיתה, ומשמע דלא הוה קשיא לן מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה והתם קאמר דנתחייב מיתה, הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות. והא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין בתחילתו (ה, ב), תנחום בריה דר' אמי אקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים בפסח, אמרו לו ולאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא דתלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו שלש פרסאות, דמשמע הא רחוק ממנו שלש פרסאות מותר. איכא למימר התם תלמיד חבר היה. ואינו מחוור בעיני, דאי בתלמיד חבר דוקא לא הוה ליה לתנא למסתם ולמיתני תלמיד אל יורה אלא תלמיד חבר אל יורה, דתלמיד סתם לאו תלמיד חבר דוקא משמע. ועוד דהא רבה בר בר חנא ורב כי נחתי לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין וכיון דגמירי למה להו למשקל רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה, דמעשה בתלמיד שדרש בגובלין מי ביצים אין מכשירין ואינהו סבור מי בצעין וכו', באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא מדינא רבה בר בר חנה ורב בבבל שרו בלא נטילת רשות, ולא ממנעי ברחוק מקום משום כבודו דרבי ואע"פ שהיו תלמידיו. וממנה אתה למד לבני אהרן ולתלמידו של ר' אליעזר שהיו קודם גזירתו של רבי, דשלא בפניו יש לו שיעור והיינו תוך שלש פרסאות. והא דלא אקשו ליה לרבא מההוא מעשה דאותו תלמיד אלא ממה שנתחייב מיתה, אינו קושיא, משום דמימרא דרבא לא מיפרשא בהדיא שלא בפניו בכמה. ועוד דאפילו נתפרשה, מכ"ש מקשה לו דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה. והראב"ד ז"ל פירש כן דלאחר שלש פרסאות מותר. וא"ת תיפוק ליה מיהא משום מעשה שהיה. י"ל דנפקא מינה להיכא דנטל רשות מרב אחד אפילו יש לו רב אחר והוא רחוק ממנו ג' פרסאות מותר ואע"פ שלא נטל ממנו רשות, הא תוך שלש פרסאות לעולם אסור אלא א"כ נטל ממנו רשות. כנ"ל.
מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו' אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט: וכתב הראב"ד ז"ל: דהם ודאי טעו בהוראתם דלא נאמרו דברים הללו אלא במזבח החיצון, אבל במזבח הפנימי לא, דמפורש ביומא (לג, א) ובתמיד (פ"ב) דמערכה בפני עצמה היו עושין על המזבח [החיצון] שממנה נוטל אש לקטורת. אלא הם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון, ומ"מ לא נענשו משום טעותם אלא משום הוראתם.
אע"פ שהאש יורד מן השמי' כו': פי' הראב"ד ז"ל כי טועי' היו בהורא' זו שלא אמר הכתו' כן אלא לענין מזבת החצון אבל להקטי' קטר' במזבח הפנימי אין להביא ראי' מן ההדיוט כדמפורש במס' יומא ובמס' תמיד דמערכ' בפני עצמ' היו עושין על מזבח החצון שממנ' נוטלין אש לקטרת והם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. ומ"מ לא נענשו משו' טעות' כיון שהיו שוגגין אלא משו' הוראת'. וליטעמיך כו' פירש ולטעמיך דסבירא לך דמתני' כפשוטה ומעשה שהיה כך היה למ' לי למתני שמו ושם אביו כדי שלא תאמ' דמשל היה וכיון דהוצרך להזכירו מפני כן כסה עליו קצת לומר דחוץ לג' פרסאו' היה. ודקדק ר"י ז"ל דכיון דלא קשי' לן הכא עלי' דרבא אלא משו' דקאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה ופרכי' לה מההיא מתני' דאפי' חוץ לג' פרסאות חייב מיתה מכלל דלכ"ע מפשט פשיטא לן דכל שלא בפניו אסור ואפי' חוץ לג' פרסאות וכיון שכן ה"ה אפי' רחוק כלו' דשלא בפניו אין לו שיעור ובפניו דקאמר רבא היינוי תוך ג' פרסאו' כל שלא בפניו היינו חוץ לג' פרסאות ואפי' בסוף העולם. ותדע דהא דחשבי' בבני אהרן שהורו הלכה בפני משה לא בפניו ממש היה אלא דכל שהיה משה תוך המתנ' לא היה להם להורות ושיעור מחנה ישראל הוא ג' פרסאות כדאי' בכמה דוכתי. ע"כ תורף דברי רבי' ז"ל. ואיברא דבפניו לאו בפניו ממש כדמוכח מהאי דבני אהרן ומההיא דאלדד ומידד כדאי' בסנהדרין. ומיהו משמעתין ליכא ראיה דלעולם אימא לך דכל שלא בפניו דאמר רבא היינו תוך ג' פרסאות ובדין הוא דמצי' למיפרך ליה מהא מתנייתא דאסרה חוץ לג' פרסאות אלא דעדיפא מינה פרכי' דאפי' מיחה נמי מחייב. ועוד שהרי לא נתפרש לדברי רבא כמה שיעור שלא בפניו והיכי מצי' למפרך אההוא שיעורא גם מה שכתב ר' ז"ל דכל שלא בפניו כגון דהוא חוץ לג' פרסאות שוב אין לו שיעור ואסור הוא בסוף העולם. זה דבר קשה דהא בפ"ק דסנהדרין אמרי' דר' גזר משום מעשה שהיה דתלמיד אל יורה הלכה אלא א"כ נטל רשות מרבו והא דרבא לא משמע דא"ל מההיא גזרה דא"כ הוה מדכר לה וש"מ דליכא איסורא בסוף העולם ומ"מ הדבר צריך בירור כמה יהא שיעור דשלא בפניו שהוא אסור ואין בו מיתה דהא תוך ג' פרסאות חיוב מיתה איכא. והנכון בעיני דכל שהוא באותה אפרכיא שרבו דר איכא איסורא וחוץ לאותה האפרכיא היה מותר עד שבא ר' וגזר אפילו בסוף העולם. והא דתניא תלמיד אל יורה הלכה אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאו' דמשמע דחוץ לג' פרסאו' מותר כבר תרגמ' ר"י ז"ל דההיא משום תלמיד חבר נקט לה וה"ק שום תלמיד בעולם ואפי' תלמיד חבר אל יורה הלכ' אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות ואפי' הוא עומד על התחום של הפרכיא אחרת והא דאמרי' דרבינא סר סכינא בבבל ופרישנא טעמא משום דתלמיד חבר חוץ לג' פרסאות הוה: זהו הנר' לי בשטת ר"י ז"ל הזקן. והיא הנכונה בעיני.
אבל י"א דכל בפניו אסור וחייב מיתה מן התורה כלומר מיתה בידי שמים כעובדא דר' אליעזר והיינו תוך ג' פרסאות וחוץ לג' פרסות מותר מן התורה אלא שאסור משום גזרתו של רבינו הקדוש והיינו דתניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א"כ רחוק שלש פרסאות והא דקתני סתמא תלמיד משמע דלאו בתלמיד חבר מיירי וש"מ דכל תלמיד מותר להורות מן הדין חוץ לג' פרסאות ואם הוא תלמיד חבר אפי' תוך ג' פרסאות מותר ואינו אסור אלא בפניו ממש ואפילו בפניו ליכא חיוב מיתה וזה דעת הראב"ד ז"ל ולזה הסכימו רבותי. ומה שנ"ל כתבתי. ומיהו בהא מודינא דכל שהוא תלמיד חבר אין בו חיוב מיתה אפי' בפניו שאין לנו אלא דומי' דבני אהרן או דומיא דאלדד ומידד דלא הוה חד מינייהו תלמיד (חבר) ותו מסתברא לן דכל שאינו אסור אלא משום גזרתו של ר' די לו שיטול רשות מרב אחד ואע"פ שיש לו כמה רבנים אחרים שלא נטל רשות מהם ולאפרושי מאיסורא מותר ואפילו בפניו ממש ואפילו לתלמיד שאינו חבר דנקיט טעמא משום דאין חכמה ואין תבונ' לנגד יי' וכבר כתבתי יות' מזה בפ"ק דסנהדרין בס"ד:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
לעולם לא יהא אדם נותן כל מתנותיו לכהן אחד אלא פעמים לזה ופעמים לזה דרך צחות אמרו וגם עירא היאירי כהן לדוד היה כהן לשאר בני אדם לא אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וסמיך ליה ויהי רעב בימי דוד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"