ביאור:הל"מ עירובין מ ב
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
אמר רבי זירארבי זירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זירארב יהודהרבי אלעזר בן פדתרבי ירמיהרבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי בון בר חייא° שאני ר"חרב חסדא אמורא בבל · דור ג׳רב חסדארב° מתוך שכולל לשחרית וערבית כולל נמי במוספין ומי אית להו ל°ב"שבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי כולל והתניא ר"חרב חסדא אמורא בבל · דור ג׳רב חסדארב° שחל להיות בשבת °ב"שבית שמאי תנא · בית מדרשו של שמאיבית שמאי אומרים מתפלל שמנה ו°ב"הבית הלל תנא · בית מדרשו של הללבית הלל אומרים א§מתפלל שבע קשיא:
וכולל עצמו תנאי היא דתניא שבת שחל להיות בר"חרב חסדא אמורא בבל · דור ג׳רב חסדארב° או בחולו של מועד ב§ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ר' אליעזר אומר בהודאה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספין ג§מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע °רשב"גרבן שמעון בן גמליאל תנא · דור ד׳רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים כל מקום שזקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע מאי הוה עלה א"ר חסדא ד§זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן וכן אמר רבה זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן:
ואמר רבה כי הוינא בי רב הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3° איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן לא הוה בידיה כי אתאי בי רב יהודהרב יהודה אמורא בבל · דור ב׳רב יהודהרבשמואלרבי זירארבי אבארבה בר נחמנירב יוסף+1° אמר אנא ה§אקרא חדתא נמי אמינא זמן א"ל רשות לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה מאי א"ל רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומר זמן אלא בשלש רגלים מיתיבי (קהלת יא, ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר' אליעזר אומר שבעה אלו ז' ימי בראשית שמונה אלו ח' ימי מילה ר' יהושע אומר שבעה אלו שבעה ימי פסח שמונה אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת ור"ה ויוה"כ מאי לאו לזמן לא לברכה הכי נמי מסתברא דאי ס"ד לזמן זמן כל שבעה מי איכא הא לא קשיא דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליום אוחרא מ"מ בעינן כוס לימא מסייע ליה לר"נרב נחמן אמורא בבל · דור ג׳רב נחמןשמואל° דאמר ר"נרב נחמן אמורא בבל · דור ג׳רב נחמןשמואל° זמן אומרו אפילו בשוק הא לא קשיא דאיקלע ליה כוס התינח עצרת ור"ה יום הכפורים היכי עביד אי מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה ואסר ליה דהאמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב מי בדלת וא"ל אין בדילנא לברוך עליה ולנחיה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא לית הלכתא כרב אחא דילמא אתי למסרך מאי הוי עלה שדרוה רבנן לרב יימר סבא קמיה דרב חסדא במעלי יומא דריש שתא אמרו ליה זיל חזי היכי עביד עובדא תא אימא לן כי חזייה א"ל דלויה לרטיבה רפסא ליה בדוכתיה אייתו ליה כסא דחמרא קדיש ואמר זמן ו§והלכתא אומר זמן בר"ה וביוה"כ והלכתא זמן אומרו אפילו בשוק:
ואמר רבה כי הוינן בי רב הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3° איבעיא לן ז§בר בי רברב אמורא בבל · דור א׳רברבי יהודה הנשיארבי חייא רבהרבי אלעזר בן פדתרב הונארב יהודהרב אדא בר אהבה+7° דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי לא הוה בידיה אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה אמר רבארבא אמורא בבל · דור ד׳רבארבה בר נחמנירב יוסףרב פפארב נחמן בר יצחקרב הונא בריה דרב יהושע° נחזייה אנן דתניא ח§ט' באב שחל להיות בשבת
רש"י
[עריכה]
אמר ר' זירא - לעולם צריך להזכיר ומיהו לבית שמאי ברכה באנפי נפשה לראש חדש לא בעי ולאו משום דזכרון דראש השנה עולה לו דמשמע דכיון דראש השנה הוא היינו ראש חדש דאי הוה נמי שבת וראש חדש ולאו ראש השנה לא בעי ליה ברכה בפני עצמה אלא חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים והלכך בראש השנה נמי חותם מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים ואע"ג דבשבת וראש השנה בעי לכל חד ברכה בפני עצמה בראש חדש מודו דמתוך שכולל ברכתו בתוך ברכת היום שחרית וערבית ואפילו בשאר שבתות דההיא ודאי אפילו לבית שמאי פשיטא לן דלא בעי לכל חד ברכה לעצמו דהא אי הוה מיקלע בחול אין לו ברכה שחרית וערבית אלא אומר יעלה ויבא בעבודה והלכך כי מיקלע בשבת אפילו למאן דאמר לקמן דבשבת לא מדכרינן דראש חדש בעבודה אלא בברכת היום מיכלל הוא דכיילינן ולאו בפני עצמה:
כולל נמי במוספין - לבית שמאי ואע"ג דבחול אית ליה ברכה במוספין לעצמו הכא מיכלל הוא דכיילינן הואיל וכולל שחרית וערבית אבל שאר ימים טובים דאית להו ברכה ערבית ושחרית כי מיקלעי בחול בהני פליגי בית שמאי כי מיקלעי בשבת מצרכי להו ברכה בעצמן לכל תפלותיהם:
ומי אית להו לבית שמאי כולל - בברכת המוספין של ראש חודש דאיקלע בשבת:
מתפלל שמנה - של ראש חדש ושל שבת ובמוספין קאמר:
קשיא - וש"מ כיון דבשאר שבתות קא בעו ב"ש ברכה לראש חדש ובר"ה לא בעו דטעמא משום דזכרון דראש השנה עולה לו וש"מ אפילו מכלליה ואדכורי נמי לא בעינן:
וכולל עצמו - דשחרית וערבית בראש חדש שחל להיות בשבת:
תנאי היא - דאיכא תנא דאפילו כולל לית ליה אלא אומר יעלה ויבא בעבודה כבחול אבל בברכת היום אינו נזכר כלל אפילו לכוללו:
ומתחיל בשל שבת - ותתן לנו את יום המנוח הזה ומסיים בשל שבת מקדש השבת ותו לא ומיהו במוספים באמצע ברכה הוא נכלל אבל שחרית וערבית אינו נכלל אפילו באמצע והאי תנא לית ליה כולל שחרית וערבית:
כל מקום שזקוק לשבע - ואפילו שחרית וערבית:
קדושת היום - של ראש חדש עם של שבת כגון את יום המנוח הזה ואת יום ראש חדש הזה ואם מועד הוא את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני הזה: (פסק ובמסכת ביצה קבעינן הלכתא דלא כי הני תנאי דמסיימי בשל שבת לחודיה במוספין אלא אף קדושת היום בעי לאדכורי בחתימה מקדש השבת וישראל והזמנים ובראש חדש מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אבל במאי דקאמר שחרית וערבית מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה הלכתא כוותיה וגבי כולל דשחרית וערבית קבעינן אין הלכה כאותו הזוג דאמרי כל מקום שזקוק לשבע כולל בפרק שני דביצה):
מאי הוי עלה - מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה:
אקרא חדתא - כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן:
אלו שבעת ימי בראשית - השבת נבחר מתוכה:
שמונה ימי מילה - השמיני נבחר מתוכה:
אלו ז' ימי הפסח - שאתה צריך לתת חלק לכולם ולקמן מפרש מאי חלק:
לברכה - דמברכים כל יומא מקדש ישראל והזמנים:
מכל מקום כוס בעינן - לעיל מהדר לאוקומי הכי נמי מסתברא דאי ס"ד זמן זמן כל ז' מי איכא ודקאמר דאי לא אמר האידנא אומר למחר וליומא אחרינא האי נמי ליתא דהא כוס יין בעי לומר הברכה עליו וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס אבל בשאר יומא לכולי עלמא לית להו:
הא לא קשיא דמיקלעי ליה כוס - ולעולם אזמן קאי ולרב נחמן לא תסייעיה:
תינח עצרת וראש השנה - איכא למימר דזמן אכוס קאמר ליה אלא יום הכפורים אי בזמן מוקמת ליה על כרחיך סייעתא לרב נחמן היא דעל הכוס היכי ליעביד אי מברך עליה ושתי ליה וכו':
מי בדלת - פעם אחת נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב של שבת מבעוד יום ואמר ליה רב ירמיה לרב מי בדלת מן המלאכה משקבלת עליך שבת ואמר ליה אין בדילנא:
ליתביה לינוקא - לשתותו לאחר שיברך עליו דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר אמברך דהוא הדין כי שתי אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי וכדתניא נמי בגמרא דפרק ראוהו בית דין (ר"ה כט:) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם שהרי הן יכולין לעשות אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ואף על פי שהוא לא טעם אלא בניו שפיר דמי ואף על פי שבירך עליה ברכת המוציא: דרב אחא בר יעקב לא איתפרש:
דאתי למיסרך - התינוק לאחר המנהג זה ולשתות ביום הכפורים אחר שיגדיל:
מאי הוי עלה - צריך לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים או לא:
כד חזייה - רב חסדא לרב ייבא:
אמר ליה דלויה לרטיבא רפסא ליה בדוכתיה - המגביה עץ לח שאינו ראוי להיסק בידוע שצריך למקומו הואיל ואליו אינו צריך שעל חנם לא הגביהו כלומר על חנם לא באת לכאן:
תוספות
[עריכה]
לית הלכתא כרב אחא בר יעקב. פירש רש"י ולא איתפרש ור"ח פי' דבפרק תולין (שבת דף קלט.) גבי כשות' פריך וליתיב לינוקא דישראל ומשני דילמא אתי למיסרך וקים לן דרב אחא בר יעקב הקשה אותה קושיא:
דלמא אתי למיסרך. אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך אבל אם אירע ברית מילה בט' באב. או ביו"כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למיסרך ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות: [ומעשה היה בברית מילה ברבינו יעקב בר יקר שחל עשרה באב בא' בשבת והוא היה אב"ד וצוה להתפלל מנחה גדולה ורחצו ואכלו מפני שי"ט שלהן היה כדכתיב שש אנכי כו' והאי דלא מברכינן שהחיינו משום צערא דינוקא. תוס' שאנ"ץ]:
- ↑ דלמא אתי למיסרך. כלומר, ההלכה היא לא כרב אחא שהתיר לתת לתינוק לשתות ביום הכיפורים, שמא התינוק הזה ילמד ויסרך, וכשיגדל ימשיך לשתות ביום הכיפורים. אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למיסרך — כגון ביום הכיפורים, שהוא דבר החוזר בכל שנה, ויכול התינוק להתרגל בכך, אבל אם אירע ברית מילה בט' באב. או ביו"כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למיסרך — שאין זה דבר קבוע החוזר בכל שנה. ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות: שגם זה מקרה של אקראי בעלמא, שאירעה חופה בעשרה בטבת וקידשו ונתנו לתינוק לשתות. [ומעשה היה בברית מילה ברבינו יעקב בר יקר שחל עשרה באב בא' בשבת והוא היה אב"ד וצוה להתפלל מנחה גדולה ורחצו ואכלו מפני שי"ט שלהן היה כדכתיב שש אנכי כו' — "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", והאי דלא מברכינן שהחיינו משום צערא דינוקא. תוס' שאנ"ץ]: ולכאורה אם יום טוב שלהן הוא, למה אין מברכין שהחיינו? ומתרץ שמשום צערא דינוקא אין מברכין. וכן מובא בתוספות שאנ"ץ. אמנם הרבה פוסקים אומרים שאין זה קשור, שרק שמחה במיעוטו אין מברכין מפני שיש בו צער, אבל שהחיינו אינו תלוי בשמחה, ויש מקרים שיש בהם צער ואף על פי כן מברכין עליהם שהחיינו.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
קב א מיי' פ"ב מהל' תפלה הלכה י"א, סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' תכ"ה סעיף ג':
קג ב מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תכ"ה סעיף א':
קד ג מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תכ"ה סעיף ג':
קה ד מיי' פ"ב מהל' תפלה הלכה ה', סמג עשין כט, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ב סעיף ו' [ וברב אלפס שבועות סוף פ"א דף רפז ]:
קו ה מיי' פ"י מהל' ברכות הלכה ב', סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' רכ"ה סעיף ג':
קז ו מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ג, סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' תרי"ט סעיף א':
קח ז (מיי' פ"א מהל' תענית הלכה ו'), טור ושו"ע או"ח סי' תרמ"ט סעיף ג' וסעיף ד:
קט ח מיי' פ"ה מהל' תענית הלכה ח', סמג עשין מד"ס ג, טור ושו"ע או"ח סי' תקנ"ב סעיף י':
ראשונים נוספים
ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואמרינן קדושת היום באמצע וכן הלכתא כהני תנאי כ"מ שזקוק לשבע (כגון שבת) ואפילו בערבית שחרית ומנחה מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע [ומסיים] בשל שבת והני מילי בר"ח וחוה"מ אבל ביום טוב אפילו בערבית ובשחרית ובמנחה מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע:
ירושלמי ר' יסא משלח כתוב לון אע"פ ששלחנו לכם סידרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש רב חסדא ורבה דאמרי תרווייהו זכרון אחד עולה לכאן ולכאן:
אמר רבה איבעיא להו מהו להזכיר זמן בר"ה וביום הכפורים ואמר [ליה] רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין אומרים זמן אלא בשלש רגלים בלבד. ומותבינן מהא תן חלק לשבעה גם לשמונה ר' אליעזר אומר שבעה אלו ז' ימי בראשית שמונה אלו ח' ימי מילה ר' יהושע אומר שבעה אלו ז' ימי הפסח שמנה אלו ח' ימי החג כשהוא אומר וגם לרבות גם עצרת ור"ה ויוה"כ מאי לאו הני כולהו עיקר לקדש אותן בזמן. (אתה) [ואתי] וגם לרבות גם עצרת מפני שהוא יום אחד ור"ה ויוה"כ שאין בהן לא ז' ולא ח' שתתן להן חלק בזמן הנה יש בהן זמן.
ודחי רב ושמואל לא לעולם זמן אין בהן אלא מהו החלק שתתן להן הזכרה בברכת המזון כמו פסח וסוכות.
הכי נמי מסתברא דר"ה ויוה"כ אין בהן זמן משום דליכא זמן אלא בכוס. אי אמרת דאיקלע ליה כוס. תינח ר"ה אלא יוה"כ היכי ליעביד [אי] מייתי כוס ומברך עליה ומדכר זמן ושתי ליה מכי אמר זמן קבליה ליוה"כ עליה ואתסר בשתיה.
דא"ל רב ירמיה לרב כיון דאת מצלי של שבת מבעו"י (אבדלת) [אי בדלת] וקבלת לשבת עלך וא"ל בדילנא. ליבריך אכסא ולישבקיה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא ולישתייה דלאו בר חייובא הוא לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דשרי בכי האי גוונא.
דחיישינן דלמא אתי ינוקא למיסרך וישתה כוס ברכה כי האי גוונא ביוה"כ והוא גדול. כיוצא בו גרסינן בשבת פ' ר"א אומר תולין כו' (דף קלט.) ליתן לינוקא דישראל אתי למיסרך כו' ואסיקנא הלכתא אומר זמן בר"ה וביוה"כ וזמן אומר אפי' בשוק ולא צריך כוס.
מאי הוי עלה רב חסדא אמר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן: תמיהה לי מאי קא מיבעיא ליה תו מאי הוי עלה דהא דייקינן לה שפיר מהא דב"ש.
כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע: ובפרק שני דביצה (יז, א) אמרינן אין הלכה כאותו הזוג אלא ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה, ובשל מוסף מתחיל נמי בשל שבת ואומר מעין המאורע באמצע וחותם בשבת וראש חודש או של שבת ויו"ט, וכדאיתא התם בביצה דרבי חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים.
כיון דאמר זמן קביל עלויה ואתסר ליה למישתי: ודוקא בדאמר זמן, אבל הפסיק ליה מלאכול אדעתא דלא למיכל שרי, תדע דהא כיון שהוא אומר זמן כבר אפסיק מלאכול ואין בדעתו לאכול, ואפילו הכי דוקא בדאמר זמן הוא דאמרינן דאתסר, הא משום דגמר מלאכול סעודה המפסיק בה לא. ועוד דבהדיא אמרינן במדרש איכה רבתי (פ"ג, פי' ו') ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומה רבה, אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלוי דלא לימרן אנשי ר' יהודה לא אשגח עלויה אזל עמיה ואכל מן כל עיגול חד פת ומן כל תבשיל חד פירא ושתא מן כל חבית חד כסא.
ליתביה לינוקא: פירוש: וכדאמרינן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות (ראש השנה כט, ב), ודוקא כשהגיעו לחינוך הא קודם שהגיעו לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה, וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמי שלא שתה ממנו אדם דמי. ואם תאמר אם הגיע לחינוך היכי יהבינן ליה. יש לומר בשהגיע לחינוך מצות ולא הגיע לחינוך תענית.
אתי למיסרך: כלומר: לכשיגדל יברך זמן על הכוס וישתה והוא לא ידע דאשתקד שנתנו לו משום דקטן היה. והא דחיישינן הכא לדילמא אתי למסרך, היינו דוקא כשאנו משקין אותו מחמתנו ולא לצרכו, הא לצרכו ליכא למיחש לסרוכי, דהא קטן מאכילין אותו בידים ביוה"כ. וכבר כתבנו זה בארוכה בס"ד במסכת יבמות בפרק חרש (קיד, א) בשמעתא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו. וכתבו בתוספות (ד"ה דילמא) דכי חיישינן דלאו למימר זמן אכסא משום דילמא אתי למיסרך, היינו דוקא בזמן ביוה"כ דמתרמי בכל שתא ושתא, אבל היכא דמתרמי מילה בתשעה באב או ביום הכפורים דכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא חיישינן ומברכינן אכסא ומטעמיה ליה לינוקא. ואינו מחוור בעיני דבכשותא בכרמא (שבת קלט, א) נמי חששו להכי כדאמרינן התם רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא, ואמרינן וליהביה לתינוק מישראל, ופרקינן דילמא אתי למיסרך. והגאונים ז"ל אמרו דאין מברכין אכסא אלא מייתינן אסא ומברכינן עליה ושפיר דמי.
הא דאמרינן הכא: לית הלכתא כרב אחא: כתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכא. ור"ח ז"ל פירש: דההוא דקא מקשה התם בפרק תולין (שבת שם) גבי כשותא ליתן לתינוק ישראל היינו דרב אחא, והכין קים להו.
אמר ר' זירא שאני ר"ח מתוך שכולל שחרית וערבית כולל נמי במוספין: פירש דלעולם אין זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן והא דלא עבדי לר"ח ברכה באנפי נפשה במוסף ר"ה לאו משום דיכיל ליה בחתימת קדושת היים אלח משום דכי לילה בברכ' קדושת שבת שאפילו בכל השנה כלה מפני שר"ח נכלל בתפלת שחרית וערבית בין דחול בין דשבת נכלל נמי במוספין של שבת לחתום בשל שבת ור"ח ביחד וכיון דכן ה"ה בראש השנה: קשיא ומיהו אכתי איכא למימר דלעולם אין זכרון א' עולה לכאן ולכאן ואפ"ה כיון דר"ח ור"ה שניהם ענין זכרון לכלול שתיהן בחתימה אחת במוספין: והיינו דאמרי לקמן מאי הוה עלה ומאי קא שיילינן דהא הכא מדלא קתני אחת עשה שאומר זכרון אחד לכאן ולכאן ואע"ג דמדב"ש דייקי' לה לאו בהא פליגי ב"ש וב"ה אלא ודאי משום דאיכא לדחויי כדאמרן לא פשטוה מהכא וכן פי' בתוס':
וכולל עצמו תנאי היא: פי' מה שכוללין ר"ח בכל השנה כלה בשחרית וערבית ומנחה דשבת תנאי פליגי בה באיזה מקום כוללין אותה דתניא וכו' הרי שלדברי ת"ק כולל אותו בעבורא ולרשב"ג ולר' ישמעאל אומר אותו באמצע אמצעו' שאומ' באמצעתה יעלה ויבא או שאומר את יום המנוח הזה את יום ראש חדש הזה אלא שאינו חותם בשל שבת בלבד והילכתא כתנא קמא לגבי שחרית וערבית אבל לית הילכתא כוותיה במוספין אלא כרבי דאמר שחותם אלא בשל שבת ור"ח וכדאית' בפר' בתרא די"ט: כיון דאמר זמן קביליה עליה ואתסר ליה למשתי פי' ודוקא דקביליה עליה כשאמר זמן שהוא דבר של קדושת יום הכפורים ודומיא דעובדא דר' דאמר ליה אין בדילנא לפי שהתפלל כבר של שבת כדאי' בברכו' אבל באמירא בעלמא לא מתסר וכדכתב' בפ"ק דשבת וכן נמי אע"ג דאכל כל סעודתו ערב יום הכפורים ואפסיק ביה אדעתא דלא למיכל מכאן ואילך שרי למיכל בתר הכי תדע דהא כי אמר זמן כבר הפסיק מלאכול ואין דעתו לאכול יותר ואפ"ה לא איתס' אי לאו דאמר זמן וכן ההיא בפי' בירו' ובמדרש איכה רבתי דאמר התם ר' יהודה בן בתירה אזיל לנציבין בערב צומ' רבה אתא ריש כנשת' לזמוניה א"ל כבר אכליה ופסקי' א"ל אשגח עלי דלא יימרון אינשי ר' יהוד' לא אשגח עלוי אזל עמיה ואכל מן כל עגול ועגול חד פירא ומכל חבית וחבית שתא חד כסא וכן פר"י ורבי' הרמב"ן ז"ל: המברך צריך לטעום פי' כדי שלא תהא ברכה לבטלה הילכך אם לא טעם המברך מסתיין דלטעו' אחרינא וכדאמרי' בסמוך ליתבי לינוקא דילמא אתי למסרך דאלמא כד טעים מיניה ינוקא סגי לן והיינו נמי דאמרי' התם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו ומיהו דוקא כשטועם ממנו קטן שהגיע לחנוך ברכות דאי בתנוק שלא הגיע לחנוך ברכות הרי הברכה יוצאה לבטלה והא דאמרי' הכא ניתיביה לינוקא מיירי בתינוק שהגיע לחנוך ברכות ולא הגיע לחנוך תענית ביום הכפורים:
לית הלכתא כרב אחא בר יעקב: פי' דשרי דבכ"הג ולא חייש לסרכא: וכתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכן אמרה רב אחא בר יעקב ור"ת ז"ל שכך קבלו הראשונים דאמרי' במס' שבת גבי רב עמרם דזרע כשות בכרמא ע"י עובדי כוכבים ומזלות ופרכי' וליתביה לפירות ישראל דמאן דפריך הכא הוה רב אחא בר יעקב דילמא אתי למסרך פי' כי כשיגדל יברך זמן על הכוס ושתה ממנו ולא ידע דאשתקר לא נתנו לו לשתות אלא מפני שהיה קטן: וכתב ר"י ז"ל שלא חששו לזה אלא בדבר שאין באין לתקן על ידו לצרכינו אבל בדבר שאנו עושין לצרכו לא חיישי' להכי דאי לא היאך מאכילין את התינוקי' ביו' הכפורי':
עוד כתב הוא ז"ל שלא חששו דילמא אתי למסרך אלא בדבר שהוא קבוע לכל שנה אבל אירע ברית מילה ביום הכפורים יהבינן מן כסא דברכתא לינוקא ולא חיישי' דילמא אתי למסרך: ונ"ל שלא אמר רביני ז"ל אלא לצורך דבר של מצוה כגון הא דברית מילה אבל בדבר הרשות בדבר שאינן קבוע חיישי' דילמא אתי למסרך וכדמוכח מההיא דכשותא בכרמא דלא קביע כלל וחייש' דילמא אתי למסרך: והגאוני' ז"ל כתבו דמילה שהיא בי"הכ או באח' מן הצומח מברכי' לה על אסא משמע דלית להו סברא דר"י ז"ל: ואם החיה אינה מתענה והמילה שם בבית מברכין אכס' ומטעמי' לה: שהו' מפסיק מבעוד יום פי' ואת' כמ"ד התם דט' באב בין השמשות שלו אסור: ומיהו אין צריך להפסיק מבעוד יום טפי כמו בי"ה וכדכתיב' במס' תענית בס"ד.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
אומרין זמן בראש שנה וביום הכפורים. ולמדת לפי דרכך שזמן אומרו אפי' בשוק שאם אתה אומר להטעין לו כוס ביום הכפורי' מיהא היאך הוא מברך אם שישתה אחריו הרי משאמ' זמן קבלו עליו ונאסר לשתות ואם שיניחנו. המברך צריך שיטעום. ואם שיתן לתינוק אתי למסרך. אלא ודאי אומרו אפי' בשוק אלא שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס:
שבעת ימי הפסח וכן של חג ודומיהם כל שלא אמ' זמן ביום ראשון יראה מסוגיא זו שאמרו במחרתו וכן בכל יום ויום אם לא אמרו עדיין והוא שאמרו דאי לא אמ' האידנא אמ' ליה למחר וליומא אוחרי:
זה שכתבנו שמשאמר זמן קבלו עליו שהדברים מוכיחים שכל שקבל עליו קדושת היום הן יום טוב הן שבת שנאסר במלאכה ובדברים האסורים ליום כתבו מובהקים שמפרשים דוקא בקבלה כזו שכבר ברך או קדש או התפלל אבל קבלו בדעתו אינו כלום אף ביום הכפורים. וכמו שאמרו בהגדה [באיכה רבתי בפסוק ויגרס בחצץ שיני] על ר' יהודה בן בתירא דאזל לנציבין בערובא דצומא רבה ואמר כבר אכלית ופסקית וכו' כמו שכתבנוה במסכת ברכות ואף באלו ראיתי לקצת גדולי הדור שכתבו דוקא מתחלת שקיעת החמה שהיא שעה שהיא ראויה לתפלת ערבית אבל קודם לשקיעת החמה לא אלא יחיד שהתפלל חוזר בין במזיד בין בשוגג צבור במזיד לא עשו כלום בשוגג אין חוזרין משום טורח צבור. ומכל מקום במלאכה מותרים כתבו שהתוספת המחוייב הוא כלו כשלשה מילין אחר תחלת השקיעה וכל שהוא מרבה בתוספת ונתפש בקדושה מתחלת שקיעת החמה ואילך [ש"ד]. ומכל מקום אנו כתבנוה בברכות מפלג המנחה ר"ל מי"א פחות רביע ולמעלה וכן כתבנו שם שהדלקת נר שבת אינה קרויה קבלה ואין טענה מהם להקדים להם נר חנוכה:
מה שאמרו כאן המברך צריך שיטעום לא שיטעום דוקא אלא דיו שיטעום אחד מן החבורה ואפי' קטן שהרי אמרו אחריה (לותויה) [ליתביה] לינוקא וכו' ומה שאמרו בקטן שאם יתן לו אתי למסרך יש למדין ממנה שכל שבא שמיני לקטן ביום הכפורים שאין מברכין ברכת מילה על הכוס אחר שאין האם יכולה לשתות שהרי אינו יכול [ליתן] אף לקטן דאתי למסרך. והבל הוא שלא נאמר אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה וכל אחד נותן לקטן שבביתו אבל זה שאינו אלא על צד רחוק לא ואפי' בתינוק שיש לו דעת לזכור שהדברים בודאי נראין כן להשקות לקטן שיודע ענין שתיה ואין לסמוך על מציצת התינוק שהמוהל טובל את פיו באצבעו. ועל דרך זה אמרו במסכת שבת [קלט.] שלא לזרוע כשות בכרמו על ידי תינוק דאתי למיסרך שאף זה נעשה תמיד. וחולה מיהא מברכין על סמך שתייתו ואין בו טעם אתי למסרך אלא שמתוך שאין חולה מצוי לשם לא הזכירה. ויש שואלים היאך לא חששו להאכיל את התינוק מטעם אתי למיסרך ואין זה כלום שלא נאמר אלא במה שהתינוק עושה על ידינו לצרכנו ולא לצרכו. ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים. שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו [יומא עז:] מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואעפ"י שאין שם סכנה ומה שאמרו (שם עח:) רחיצה וסיכה (דרכיתיהו) [דרביתייהו] הוא לא גזור פירושו אעפ"י שהיה ראוי לגזור בהם שהרי אפשר לתינוק בלא הם מה שאין כן באכילה ושתיה אעפ"י שאין סכנה במניעתם וכן אמרו בתוספתא [פ"ד דיומא] בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר' עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"