<< · מגילה · כד ב · >>ְ
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
[דף כד עמוד ב] הכא נמי איכא נצויי אביו ונצויי רבו.
פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה וכו' פירש פוחח מי שבגדיו קרועים וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח כדכתיב ופתחת השק מעל מתניך ומתרגמין תיזיל ותיסר שקא על חרצך וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף ומתרגמינן ואמר ה' כמה דאזל עבדי ישעיהו פוחח ויחף הא למדת שהפוחח הוא החוגר חגור על מתניו ומניח כתיפיו וזרועותיו פרועות ובירושלמי סוף משקין אמרינן מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק ג' אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מאחריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו ר' חייא בר אבא דמן יפו אמר נעשה כפוחח:.
בעא מיניה עולא בר רב מאביי: קטן פוחח מהו שיקרא בתורה? אמר ליה: ותיבעי לך ערום? ערום מאי טעמא לא - משום כבוד צבור, הכא נמי - משום כבוד צבור. סומא פורס על שמע ר' יהודה אומר אף מי שלא ראה מאורות מימיו וכו': וקי"ל כרבנן דאמרי סומא פורס על שמע ואף על פי שלא ראה מאורות מימיו . תניא, אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם. - ורבי יהודה: התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא מיכוין וידע. הכא - משום הנאה הוא, והא לית ליה הנאה. - ורבנן: אית ליה הנאה, כרבי יוסי. דהא אית ליה הנאה מיניה כי ההוא מעשה דרבי יוסי דאמר דתניא, אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? - אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.
משנה. אכהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: באף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו.
גמרא. גתנא: מומין שאמרו - בפניו, ידיו ורגליו. אמר רבי יהושע בן לוי: ידיו בוהקניות - לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: דידיו בוהקניות - לא ישא את כפיו. עקומות, עקושות - לא ישא את כפיו. אמר רב אסי: החיפני ובישני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: ואין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. אמר ליה רבי חייא לרבי שמעון בר רבי: אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן. משום דעבי קלך. אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: זיל אימא ליה: כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה', לא נמצאת מחרף ומגדף? אמר רב הונא: זבלגן לא ישא את כפיו. - והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא, והוה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי: זזבלגן לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר. אמר רבי יוחנן:
תניא נמי חסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר. וכן נמי כשהמום בידו אם דש בעירו מותר כדאיתא בירושלמי (הלכה ח) ההוא כהן דהוה עקישא ידיה אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר: והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן, דהוה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר. רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס לא ישא את כפיו, תנא: טאם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך - מותר.
משנה. יהאומר איני עובר לפני התיבה בצבועין - אף בלבנים לא יעבור. בסנדל איני עובר - אף יחף לא יעבור. כהעושה תפלתו עגולה - סכנה ואין בה מצוה. נתנה על מצחו או על פס ידו - הרי זו דרך המינות. לציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו - הרי זה דרך החיצונים. איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור מ"ט שמא מינות נזרקה בו:
גמרא. איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור מאי טעמא? - חיישינן שמא מינות נזרקה בו. העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, לימא תנינא להא דתנו רבנן: מתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני! ואמר רבא: בתפרן ובאלכסונן. - אמר רב פפא: מתניתין דעבידא כי אמגוזא.
גרסינן בראש השנה בפרק ראוהו בית דין [ראש - השנה כ"ח ע"ב] מניין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל לא תוסיפו על הדבר ואמרי' התם דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך ושמעינן מינה דכהן דפריס ידיה בחדא דוכתא ואזל לדוכתא אחריתי ואשכח ציבורא דלא מטו לברכת כהנים כד מטו לברכת כהנים פריס להו ידיה ושפיר דאמי: גרסינן בסוטה בפרק שביעי [סוטה ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בלשון הקדש מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וכו' ואמרי' בגמרא [סוטה ל"ח ע"א] ת"ר כה תברכו בלשון הקדש וכו' כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאות כפים כה תברכו בשם המפורש יכול אף בגבולין ת"ל ושמו את שמי במקום ששמי שם דכתיב לשום (את) שמי שם ויליף התם נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה וברכה בנשיאת כפים יליף דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובשם המפורש יליף מדכתיב ושמו את שמי שמי המיוחד לי וגבולין ממעט נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמי שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה : כתוב בספר הזהיר כהן שהמיר דתו ושב לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון דכתיב וקדשתו והאי אחליה לקדושתיה ועבדו ביה רבנן משום דרכי שלום והאי כיון דאידחי אידחי כדתנן הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים וקצת משמע הכא כדבריו מדאקשיה לשירות ובשירות כתיב בכהן העובד ע"ז לא יקרבו אלי לשרתני ורש"י פירש בפרק בתרא דמנחות (דף קט א) דכשר דקאמר התם הרי אלו כבעלי מומין וזה לשון רש"י מהכא נפקא דכהן שהמיר דת וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אא"כ היה לו מום בידו כדאמרינן במגילה (סי' לא) מפני שהעם מסתכלין בו ותו דקתני הכא לא ישמשו במקדש בירושלים. ולהכי אצטריך בירושלים לומר שבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה דאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה ותו אמרינן אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת"ל לעמוד לשרת לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר: כה תברכו פנים כנגד פנים כה תברכו בקול רם ודריש התם (סוטה דף לח א) מאמור להם כאדם האומר לחבירו שמדבר אליו פנים אל פנים וכן בקול רם דריש כאדם האומר לחבירו. אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים ולא לאחד וכן הלכתא: תני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא בר אבא עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה א"ר חסדא אין כהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניהם מן הצבור אמר ר' זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור רבינו תם היה אומר דשליח צבור אין לו להפסיק תפלתו ולקרות כהנים דאפי' ליהא שמיה רבא אין להפסיק ואפי' המלך שואל בשלומו או נחש כרוך על עקבו לא יפסיק והא דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים לאו בשליח צבור איירי אלא חזן הכנסת הוא הקורא. ודקדק מדקאמרי' אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובתר הכי קאמר אין שליח צבור רשאי להתחיל בברכה אלמא קורא לאו ש"צ הוא. והכי תניא בסיפרי אמור להם מכאן שהחזן אומר להם ואמרו בירושלמי דפרק אין עומדין ובלבד שיהא החזן ישראל. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל לשנים קורא החזן כהנים אבל ש"צ המפסיק עבירה היא בידו אבל מה ששליח צבור אומר התיבות של ברכת כהנים לא חשיב הפסק. והכי איתא במדרש טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור ואמרינן נמי בפרק אין עומדין (דף לד א) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף הא לאו מפני הטירוף לא חשיב הפסק משום דברכת כהנים צורך תפלה הוא. וכן נמי מה שש"ץ מקרא צורך תפלה הוא ומה שפושטין ידיהם דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם משמע שיהו ידיו פשוטין. ומה שחולקין אצבעותיהן זהו לפי המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שתכלה אמן מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום ואין הכהנים רשאין לעקור רגליהם עד שיגמור ש"צ שים שלום וצריכין הכהנים לשאת ידיהם כנגד כתפותיהם כדתנן במדינה נושאין ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ: [סוטה ל"ח ע"ב] אמר ריב"ל כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך שנאמר ואברכה מברכך: ואמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ירושלמי (פ' אין עומדין) ר' אדא בר פזי כדהוה חדיק ליה רישיה קיים ליה אחורי עומדא רבי אלעזר הוה נפיק לברא כלומר היה יוצא לחוץ כדי שלא יצטרך לעלות לדוכן כשהחזן קורא כהנים דהא דאמרינן דעובר הכהן בג' עשה היינו כשהחזן קורא כהנים דאמור להם מתרגמינן כד יימרון להון ואם הוא בבית הכנסת כשהחזן קורא כהנים ואינו עולה עובר ואם אינו בבית הכנסת אינו עובר. ואמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה תני ר' הושעיא לא שנו אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה וכן הלכה ואף על גב דלא מטי ליה לדוכן אלא לאחר עבודה ואמר ר' שמעון בן פזי כל כהן שלא נטל את ידיו לא [דף טז עמוד א] ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' וכהן הנושא כפיו [סוטה ל"ט ע"א] מאי מברך אמר רב חסדא ברוך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה כדעקר כרעיה למיסק אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך לא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם וכד מהדר אפיה מציבורא אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו [סוטה ל"ט ע"ב] עשה עמנו כמה שהבטחתנו בתורה השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו': העם בשעת ברכת כהנים מה הם אומרים אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו [סוטה מ' ע"א] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה אמר רב חיננא בר פפא תדע שבמקדש נמי לא בעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים א"ר אבהו מריש הוה אמינא להו כיון דחזאי לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו א"ר אלעזר כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו: גרסינן בפרק בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום [תענית כ"ו ע"ב] שכור אסור בנשיאות כפים מנא לן א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן אסור ביין [סוטה מ' ע"א] ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחד מט' תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי:
1.
הכא נמי איכא נצויי אביו ונצויי רבו:
פוחח פורס על שמע וכו':
בעא מיניה עולא בר רב מאביי קטן פוחח מהו שיקרא בתורה אמר ליה ותיבעי לך ערום ערום מאי טעמא לא משום כבוד צבור הכא נמי משום כבוד צבור:
סומא פורס על שמע וכו':
תניא אמרו לו לרבי יהודה הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם ור' יהודה התם באבנתא דליבא תליא מילתא והא קא מיכוין וידע הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה ורבנן אית ליה הנאה כרבי יוסי דתניא א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה (דברים כח, כט) והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו אמרתי לו בני אבוקה זו למה לך אמר לי כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין:
מתני' אכהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה אומר באף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו:
גמ' תנא גמומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו אמר ר' יהושע בן לוי ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו תניא נמי הכי דידיו בוהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו אמר רב אסי החיפני (ובשיני) לא ישא את כפיו תניא נמי הכי ואין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין אמר ליה רבי חייא לר' שמעון בר רבי אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קלך אתא אמר ליה לאבוה אמר ליה זיל אימא ליה כשאתה מגיע אצל (ישעיהו ח, יז) וחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא והוה פריס ידיה ההוא דש בעירו הוה תניא נמי הכי זזבלגן לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר א"ר יוחנן חסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן דהוה פריס ידיה ההוא דש בעירו הוה תניא נמי הכי סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר:
ר"י אומר מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו:
תנא טאם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר:
מתני' יהאומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור כהעושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות לציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו ה"ז דרך החיצונים:
גמ' מ"ט חיישינן שמא מינות נזרקה בו:
העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה:
לימא תנינא להא דתנו רבנן מתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני ואמר רבא בתפרן ובאלכסונן אמר רב פפא מתניתין דעבידא כי אמגוזא:
מתני' האומר
[דף כד עמוד ב] הכא נמי איכא נצויי אביו ונצויי רבו.
פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה וכו' פירש פוחח מי שבגדיו קרועים וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח כדכתיב ופתחת השק מעל מתניך ומתרגמין תיזיל ותיסר שקא על חרצך וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף ומתרגמינן ואמר ה' כמה דאזל עבדי ישעיהו פוחח ויחף הא למדת שהפוחח הוא החוגר חגור על מתניו ומניח כתיפיו וזרועותיו פרועות ובירושלמי סוף משקין אמרינן מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק ג' אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מאחריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו ר' חייא בר אבא דמן יפו אמר נעשה כפוחח:.
בעא מיניה עולא בר רב מאביי: קטן פוחח מהו שיקרא בתורה? אמר ליה: ותיבעי לך ערום? ערום מאי טעמא לא - משום כבוד צבור, הכא נמי - משום כבוד צבור. סומא פורס על שמע ר' יהודה אומר אף מי שלא ראה מאורות מימיו וכו': וקי"ל כרבנן דאמרי סומא פורס על שמע ואף על פי שלא ראה מאורות מימיו . תניא, אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם. - ורבי יהודה: התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא מיכוין וידע. הכא - משום הנאה הוא, והא לית ליה הנאה. - ורבנן: אית ליה הנאה, כרבי יוסי. דהא אית ליה הנאה מיניה כי ההוא מעשה דרבי יוסי דאמר דתניא, אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? - אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.
משנה. אכהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: באף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו.
גמרא. גתנא: מומין שאמרו - בפניו, ידיו ורגליו. אמר רבי יהושע בן לוי: ידיו בוהקניות - לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: דידיו בוהקניות - לא ישא את כפיו. עקומות, עקושות - לא ישא את כפיו. אמר רב אסי: החיפני ובישני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: ואין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. אמר ליה רבי חייא לרבי שמעון בר רבי: אלמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן. משום דעבי קלך. אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: זיל אימא ליה: כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה', לא נמצאת מחרף ומגדף? אמר רב הונא: זבלגן לא ישא את כפיו. - והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא, והוה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי: זזבלגן לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר. אמר רבי יוחנן:
תניא נמי חסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר. וכן נמי כשהמום בידו אם דש בעירו מותר כדאיתא בירושלמי (הלכה ח) ההוא כהן דהוה עקישא ידיה אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר: והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן, דהוה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר. רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס לא ישא את כפיו, תנא: טאם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך - מותר.
משנה. יהאומר איני עובר לפני התיבה בצבועין - אף בלבנים לא יעבור. בסנדל איני עובר - אף יחף לא יעבור. כהעושה תפלתו עגולה - סכנה ואין בה מצוה. נתנה על מצחו או על פס ידו - הרי זו דרך המינות. לציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו - הרי זה דרך החיצונים. איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור מ"ט שמא מינות נזרקה בו:
גמרא. איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור מאי טעמא? - חיישינן שמא מינות נזרקה בו. העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, לימא תנינא להא דתנו רבנן: מתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני! ואמר רבא: בתפרן ובאלכסונן. - אמר רב פפא: מתניתין דעבידא כי אמגוזא.
גרסינן בראש השנה בפרק ראוהו בית דין [ראש - השנה כ"ח ע"ב] מניין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל לא תוסיפו על הדבר ואמרי' התם דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך ושמעינן מינה דכהן דפריס ידיה בחדא דוכתא ואזל לדוכתא אחריתי ואשכח ציבורא דלא מטו לברכת כהנים כד מטו לברכת כהנים פריס להו ידיה ושפיר דאמי: גרסינן בסוטה בפרק שביעי [סוטה ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בלשון הקדש מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וכו' ואמרי' בגמרא [סוטה ל"ח ע"א] ת"ר כה תברכו בלשון הקדש וכו' כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאות כפים כה תברכו בשם המפורש יכול אף בגבולין ת"ל ושמו את שמי במקום ששמי שם דכתיב לשום (את) שמי שם ויליף התם נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה וברכה בנשיאת כפים יליף דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובשם המפורש יליף מדכתיב ושמו את שמי שמי המיוחד לי וגבולין ממעט נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמי שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה : כתוב בספר הזהיר כהן שהמיר דתו ושב לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון דכתיב וקדשתו והאי אחליה לקדושתיה ועבדו ביה רבנן משום דרכי שלום והאי כיון דאידחי אידחי כדתנן הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים וקצת משמע הכא כדבריו מדאקשיה לשירות ובשירות כתיב בכהן העובד ע"ז לא יקרבו אלי לשרתני ורש"י פירש בפרק בתרא דמנחות (דף קט א) דכשר דקאמר התם הרי אלו כבעלי מומין וזה לשון רש"י מהכא נפקא דכהן שהמיר דת וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אא"כ היה לו מום בידו כדאמרינן במגילה (סי' לא) מפני שהעם מסתכלין בו ותו דקתני הכא לא ישמשו במקדש בירושלים. ולהכי אצטריך בירושלים לומר שבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה דאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה ותו אמרינן אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת"ל לעמוד לשרת לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר: כה תברכו פנים כנגד פנים כה תברכו בקול רם ודריש התם (סוטה דף לח א) מאמור להם כאדם האומר לחבירו שמדבר אליו פנים אל פנים וכן בקול רם דריש כאדם האומר לחבירו. אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים ולא לאחד וכן הלכתא: תני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא בר אבא עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה א"ר חסדא אין כהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזרו פניהם מן הצבור אמר ר' זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור רבינו תם היה אומר דשליח צבור אין לו להפסיק תפלתו ולקרות כהנים דאפי' ליהא שמיה רבא אין להפסיק ואפי' המלך שואל בשלומו או נחש כרוך על עקבו לא יפסיק והא דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים לאו בשליח צבור איירי אלא חזן הכנסת הוא הקורא. ודקדק מדקאמרי' אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובתר הכי קאמר אין שליח צבור רשאי להתחיל בברכה אלמא קורא לאו ש"צ הוא. והכי תניא בסיפרי אמור להם מכאן שהחזן אומר להם ואמרו בירושלמי דפרק אין עומדין ובלבד שיהא החזן ישראל. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל לשנים קורא החזן כהנים אבל ש"צ המפסיק עבירה היא בידו אבל מה ששליח צבור אומר התיבות של ברכת כהנים לא חשיב הפסק. והכי איתא במדרש טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור ואמרינן נמי בפרק אין עומדין (דף לד א) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף הא לאו מפני הטירוף לא חשיב הפסק משום דברכת כהנים צורך תפלה הוא. וכן נמי מה שש"ץ מקרא צורך תפלה הוא ומה שפושטין ידיהם דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם משמע שיהו ידיו פשוטין. ומה שחולקין אצבעותיהן זהו לפי המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שתכלה אמן מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום ואין הכהנים רשאין לעקור רגליהם עד שיגמור ש"צ שים שלום וצריכין הכהנים לשאת ידיהם כנגד כתפותיהם כדתנן במדינה נושאין ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ: [סוטה ל"ח ע"ב] אמר ריב"ל כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך שנאמר ואברכה מברכך: ואמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ירושלמי (פ' אין עומדין) ר' אדא בר פזי כדהוה חדיק ליה רישיה קיים ליה אחורי עומדא רבי אלעזר הוה נפיק לברא כלומר היה יוצא לחוץ כדי שלא יצטרך לעלות לדוכן כשהחזן קורא כהנים דהא דאמרינן דעובר הכהן בג' עשה היינו כשהחזן קורא כהנים דאמור להם מתרגמינן כד יימרון להון ואם הוא בבית הכנסת כשהחזן קורא כהנים ואינו עולה עובר ואם אינו בבית הכנסת אינו עובר. ואמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה תני ר' הושעיא לא שנו אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה וכן הלכה ואף על גב דלא מטי ליה לדוכן אלא לאחר עבודה ואמר ר' שמעון בן פזי כל כהן שלא נטל את ידיו לא [דף טז עמוד א] ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' וכהן הנושא כפיו [סוטה ל"ט ע"א] מאי מברך אמר רב חסדא ברוך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה כדעקר כרעיה למיסק אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך לא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם וכד מהדר אפיה מציבורא אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו [סוטה ל"ט ע"ב] עשה עמנו כמה שהבטחתנו בתורה השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו': העם בשעת ברכת כהנים מה הם אומרים אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו [סוטה מ' ע"א] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה אמר רב חיננא בר פפא תדע שבמקדש נמי לא בעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים א"ר אבהו מריש הוה אמינא להו כיון דחזאי לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו א"ר אלעזר כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו: גרסינן בפרק בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום [תענית כ"ו ע"ב] שכור אסור בנשיאות כפים מנא לן א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן אסור ביין [סוטה מ' ע"א] ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחד מט' תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי:
1.
\n
דהכא אינצויי ליכא משום כבוד איכא:
קטן פוחח מהו שיקרא בתורה - גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג) אבל קטן אינו מוזהר או דלמא לא פליג מתני' בין קטן לגדול:
לדרוש במרכבה - דיחזקאל:
פחתים - גומות:
מתני' כהן שיש בידיו מומין - לפי שהעם מסתכלין בו ואמרינן במסכת חגיגה (דף טז.) המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן:
גמ' בוהקניות - לונטיי"ש בלעז:
עקומות - כפופות:
עקושות - לצידיהן:
חיפני ובישני - כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן מגמגמין בלשונן הן:
מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין - ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו (שמות לג) את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי ומעי"ן עושין אלפי"ן ופוגמין תפלתן ודאמרינן (ברכות לב.) דבי ר"א קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ההוא בדרשה:
פניו ידיו ורגליו - הנושא את כפיו חולץ מנעליו כדתניא (סוטה דף מ.) ואם יש בו מום יסתכלו בו ומתוך כך רואין את ידיו:
דעבי קלך - ותניא בהכל שוחטין (חולין דף כד.) בשילה ובבית עולמים הלוים נפסלין בקול:
אצל וחכיתי לה' - מקרא זה בספר ישעיה:
לא נמצאת מחרף ומגדף - שהיה קורא לחיתי"ן היהי"ן נראה כאומר והכיתי:
זבלגן - עיניו זולפות דמעה:
לא ישא את כפיו - לפי שמסתכלין בו:
דש בעירו הוה - כבר היו רגילין אנשי עירו ולא היו מסתכלין בו עוד דש לשון מרגיל כמו כיון דדש דש (בגיטין דף נו:):
סטיס - קרו"ג:
מתני' אף בלבנים לא יעבור - טעמא מפרש בגמ':
העושה תפלתו עגולה - תפילין שבראשו עגולה כביצה וכאגוז:
סכנה - שלא תכנס בראשו:
ואין בה מצוה - דמרובעות בעינן:
נתנה על מצחו - של ראש ושל יד על פס ידו:
הרי זו דרך המינות - שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש ועל ידך ממש ורבותינו דרשו במנחות (דף לז:) בגזירה שוה בין עיניך זה קדקד מקום שמוחו של תינוק רופס ועל ידך גובה היד קיבורת בראש הזרוע שתהא שימה כנגד הלב:
על בית אונקלי - על בית יד לבושו מבחוץ:
הרי זה דרך חיצונים - בני אדם ההולכים אחרי דעתם חוץ מדעת חכמים דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות (שם):
ציפן זהב - נמי כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג) שיהא הכל מבהמה טהורה:
גמ' שמא מינות נזרקה בו - המינין עובדי ע"ז מקפידין בכך:
בתפרן ובאלכסונן - כשהוא תופר בית מושבן צריך ליזהר שלא יקלקל ריבוען במשיכת חוט התפירה וצריך שיהא להן אלכסון כהלכתו במרובע שתהא אצבע ברוחב ובאורך שהיא אצבע ושני חומשין באלכסון:
כי אמגוזא - עגולות כאגוז אבל עגולה כביצה וכעדשה שפיר דמי ולא תסייעא לברייתא ממתניתין:
כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה'. קשה כיון שלא היה יכול לומר חי"ת א"כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית כדאי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה:) והא אין מורידין לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן לפי שקוראין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וי"ל דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת קורא אותה שפיר ע"י טורח אבל לא היה בקל ולפי שאמר ליה אליהו שעל ידו תמהר הגאולה לפיכך הורידו.:
אם היה דש בעירו מותר. ואפילו במומין שבידו כדאמר בירושלמי בההוא כהן דהוו ידיה עקישי אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר:
סכנה ואין בה מצוה. פר"ת בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל הכנפים (שבת דף מט.):
בתפרן כשהוא תופר בית . מושבם צריך ליזהר שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי ויתקלקל הריבוע ור"ת פירש דצריך שיהא התפר עצמו מרובע:
סז א מיי' פט"ו מהל' תפלה הלכה ב', סמ"ג עשין ב, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף ל':
סח ב מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף ל"ב:
סט ג ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף ל':
ע ה מיי' פט"ו מהל' תפלה הלכה א', טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף ל"ג:
עא ו מיי' פ"ח מהל' תפלה הלכה י"ב, טור ושו"ע או"ח סי' נ"ג סעיף י"ב:
עב ז ח מיי' פט"ו מהל' תפלה הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף ל':
עג ט מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ח סעיף ל"ב:
עד י מיי' פ"י מהל' תפלה הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' נ"ג סעיף י"ח:
עה כ מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה ג':
עו ל מיי' פ"ג מהל' תפילין הלכה ט"ו, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף מ"ח:
עז מ מיי' פ"ג מהל' תפילין הלכה א', טור ושו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף ל"ט:
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
ירושלמי סוף משקין מת לו מת קורע. מת לו מת אחר מרחיק ג' אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מלאחריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו ר' חייא בר אדא דמן יפו אמר נעשה כפוחח.
סומא פורס על שמע ומתרגם ר' יהודה אומר כל שלא ראה מימיו לא יפרוס את שמע כלומר לא יברך בא"י יוצר המאורות שלא נהנה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.
ר' שמעון בר ר' הוה קליה עב ואמר לו ר' חייא שלא היה יכול לקרות חי"ת אלא היה קורא לחיתי"ן היהי"ן לפיכך א"ל כשאתה מגיע לקרוא וחכיתי לה' נמצא שונא ישראל מוציאן בלשון הכאה ונמצא מחרף ומגדף.
תניא זבלגן לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו מותר. פי' דש בעירו ידוע ומפורסם.
העושה תפלתו עגולה פי' העושה תפילין עגולין כאגוז אלא תנינן תפילין מרובעות הל"מ.
ואמר רבא בתופרן ובאלכסונן. פי' פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון ואם הן תפילין על ראשו עגולין ירצצו מוחו. וזו היא סכנה. ואין מצותן אלא מרובעות נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות. ציפה זהב ונתנה על בית יד של אונקלו פי' אצילי ידיו הרי זה דרך החיצונים:
חידושי הרשב"א
מתני': מפני שהעם מסתכלין בו: פירשו בירושלמי (פ"ד ה"ח) דאיכא משום היסח הדעת. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
גמרא: ואם היה דש בעירו מותר: פירוש: ואפילו בשיש מומין בידיו, וכדגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) אם היה דש בעירו מותר ר' נפתלי הוה אצבעיה עקימא אתא שאיל לר' מאיר אמר ליה מכיון שאתה דש בעירך מותר.
מתני': ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצון: פירוש: משום דכתיב (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך, לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות לז, ב). ומכאן נראה לי דתפילין שבראשו מותר לתת אותם על כובעו על כסוי הראש, דהא בשל יד לא אסרו ליתנו על בית אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות ולא לאחרים לאות הא לאו הכי שרי, ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ וכדאמרינן בעלמא (מנחות לה, ב וש"נ) אלו תפילין שבראש. והא דאמרינן (זבחים יט, א-ב) מקום יש בין ציץ למצנפת כדי להניח בו תפילין, שמא מפני שאסור לתת כלי אחר של מצוה על המצנפת.
מתני': האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינין: ירושלמי (פ"ד ה"י): האומר יברכוך טובים שתי רשויות. ונראה פירושו, כאילו אומר יברכוך הטובים אבל הרעים יש להן אלוה אחר. ואם תאמר והא כתיב (תהלים קמה, י) וחסידיך יברכוך וכתיב (שם קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך. יש מתרצים דלא אסור אלא באומר כן בתפלתו, שאומר במקום וכל החיים יודוך סלה וכל הטובים יודוך סלה.
וי"מ יברכוך טובים מפני שיש לכלול בתפלה הרשעים עם הצדיקים, דגמרינן מושחלת וחלבנה (שמות ל, לד).
חידושי הריטב"א
והא דמבעיא לן קטן פוחח מהו שיקרא בתורה דאלו בגדול פשיטא דלא יקרא אבל קטן וו ליכא קפידא ואי' דלא גריס קטן אלא פוחח לחוד ואפי' לגדול מיבעייא ליה:
תניא א"ל לר' יהודה והלא הרבה צפו במרכבה ולא ראו אותה מימהם כלו' שיודעין ענינה אע"פ שלא ראוה וסומא ג"כ יודע ענין המאורות ויכול לברך עליהם אע"פ שלא ראה אותם על מה שהשיג ע"י למוד ואהדר להו דלענין בהנאה תליא מלתא והא לא נהנה ורבנן אמרי דנהנה מעובדא דר' יוסי והלכתא כותיהו:
זבלגן שעיניו נופלות דמעה לא ישא את כפיו ואם הוא דש בעירו מותר וכן סומא בא' מעינו אבל סומא גמור י"א דלא חזי לנשיאות כפים אפי' דש בעירו וי"א דכי נקט בא' מעיניו היינו לרבותא בשאינו דש בעירו אבל דש בעירו אפי' בב' עיניו ופי' בירוש' דהה"נ שיש בידיו מומין כגון שהיו עקומות וכיוצא בו שאם דש מותר:
לימא תנינא להא דת"ר תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני ואמר רב פיפי בתפרן ובאלכסונן של בתים שהיו מרובעות בגופן עד שתהא באלכסונן באלכסון של מרובע שהוא יתר על המרובע ב' חומשין שזה סימן ריבוען יפה:
תוספות רי"ד
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
קישורים חיצוניים
