ביאור:הל"מ ברכות נג ב
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
ואין מברכין על הנר עד שיאותו:
אמר רב יהודה אמר רב לא יאותו יאותו ממש אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה ואפיל ברחוק מקום וכן אמר רב אשי ברחוק מקום שנינו מיתיבי אהיתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה בשלמא משתמש לאורה ולא ראה שלהבת משכחת לה דקיימא בקרן זוית אלא ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה היכי משכחת לה לאו דמרחקא לא כגון דעמיא ואזלא: ת"ר בגחלים לוחשות מברכין עליהן אוממות אין מברכין עליהן ה"ד לוחשות אמר רב חסדא כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה איבעיא להו אוממות או עוממות ת"ש דאמר רב חסדא בר אבדימי (יחזקאל לא, ח) ארזים לא עממוהו בגן אלהים ורבא אמר יאותו ממש וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון חזקיה אמר גכדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי רב יהודה מברך אדבי אדא דיילא רבא מברך אדבי גוריא בר חמא אביי מברך אדבי בר אבוה אמר רב יהודה אמר רב דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות א"ר זירא מריש הוה מהדרנא כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב אנא נמי לא מהדרנא אלא אי מקלע לי ממילא מבריכנא.
המי שאכל וכו':
אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא מחלוקת בשכח ואבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך פשיטא ושכח תנן מהו דתימא ה"ה אפילו במזיד והאי דקתני ושכח להודיעך כחן דב"ש קמ"ל תניא אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך יחזור לראש הבירה ויברך אמרו להן ב"ש לב"ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כל שכן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה ואכליה אריא רבה בב"ח הוה קאזל בשיירתא אכל ואשתלי ולא בריך אמר היכי אעביד אי אמינא להו אנשאי לברך אמרי לי בריך כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא אמר להו אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא אזיל ובריך ואשכח יונה דדהבא ומאי שנא יונה דמתילי כנסת ישראל ליונה דכתיב (תהלים סח, יד) כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות:
עד אימתי הוא וכו':
כמה שיעור עכול זא"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו א"ל רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא מי אמר ריש לקיש הכי והאמר רב אמי אמר ריש לקיש כמה שיעור עכול כדי להלך ארבע מילין ל"ק כאן באכילה מרובה כאן באכילה מועטת:
בא להם יין וכו':
למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כולה ברכה עונה חוכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב טבשלא אכל עמהן וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן א"ל רב לחייא בריה ברי יחטוף ובריך וכן אמר רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן והתניא ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך א"ל ר' נהוראי השמים כן הוא תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין [במלחמה] וגבורים יורדין ומנצחין תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן בעי מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן אמר ליה כאחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין וה"מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין ת"ר שמן מעכב את הברכה דברי רבי זילאי רבי זיואי אומר אינו מעכב רבי אחא אומר שמן טוב מעכב ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה אמר רב נחמן בר יצחק אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא אלא מתניתא ידענא דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא (ויקרא כ, ז) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים לאלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני יי' אלהיכם זו ברכה:
רש"י
[עריכה]
לא יאותו ממש - שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו ומאי עד שיאותו עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים עליו אפי' הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו:
בפנס - בעששית:
יאותו ממש - עומד בסמוך:
וכמה - הוא צריך להיות בסמוך:
מלוזמא - משקל:
רב יהודה - היה מברך על אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו היה רב יהודה לטעמיה דלא בעי סמוך:
רבא מברך אדבי גוריא בר חמא - סמוך לביתו היה רבא לטעמיה דאמר סמוך בעינן:
אין מחזרין על האור - אם אין לו אור א"צ לחזר אחריו:
חד עבד בשוגג כב"ש - אע"פ ששגג ונעקר מן המקום ע"י שכחה החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל וברך:
חד עבד במזיד - נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך:
אנשאי יונה דדהבא - שכחתי יונה של זהב:
יונה אינה נצולת אלא בכנפיה - או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה:
אכילה מרובה - ד' מילין:
בא להם יין אחר המזון - הא פריש לה בגמרא בריש פרקין לב"ש אין ברכת המזון טעונה כוס ולב"ה טעונה כוס:
היכי נפיק - קס"ד באחד מן המסובין עסקינן במתני':
חטוף ובריך - כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך:
במשמע - העונה והמברך במשמע קומו ברכו את ה' אלהיכם בס' עזרא (נחמיה ט) ואומר ויברכו שם כבודך והיא עניית אמן שבמקדש במסכת תענית (פ"ב דף טז: ולקמן דף סג.) מפרש קומו ברכו. בתחלת ברכה ויברכו שם כבודך במקום עניית אמן שבמקדש אומר בשכמל"ו:
שממהרין למברך - ליתן שכר:
אחר תינוקות - כשלומדים ברכות מפי רבן:
הואיל ולהתלמד עשויין - שאין מתכוונים לברך אלא ללמד:
אבל בעידן מפטרייהו - כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא עוני' אחריהן אמן:
שמן מעכב את הברכה - שמן שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך אחר הסעודה את הידים אחר מים אחרונים להעביר את זוהמתן:
מעכב את הברכה - שאסור לזמן עד שיובא וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו:
שמן טוב - שיש בו בשמים מעכב את הברכה למי שרגיל בו:
תוספות
[עריכה]באכילה מרובה. ד' מילין כך פירש"י ולי נראה דזה מועט יותר מאכילה מועטת אלא נראה לפרש איפכא אכילה מרובה כל זמן שהוא צמא דאין שם קצבה אבל מועט ד' מילין:
והייתם קדושים אלו מים אחרונים. דוקא להם שהיו רגילין ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בידינו ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין הנטילה מעכבת עלינו לברך ומיהו אנשים מעונגים הרגילין ליטול ידיהן אחר הסעודה ודאי להם מעכבת הנטילה לברך ברכת המזון וצריכים ליטול את ידיהם קודם בהמ"ז:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ח (עריכה)
כז א טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף ט"ו:
כח ב מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ו, סמג עשין כט, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף ט':
כט ג מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ה, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף ד':
ל ד מיי' פכ"ט מהל' שבת הלכה כ"ו, טור ושו"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף א':
לא ה ו מיי' פ"ד מהל' ברכות הלכה א', סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ד סעיף א':
לב ז (מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה י"ד) [הרמב"ם לא הביא לכל זה ועי' בל"מ טעם רחוק], סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ד סעיף ה':
לג ח מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"א, שו"ע או"ח סי' ריג סעיף ג:
לד ט מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"ג, סמג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' רט"ו סעיף ב':
לה י טור ושו"ע או"ח סי' ר"א סעיף ד':
לו כ מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י"ג והלכה טו, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' רט"ו סעיף ב' וסעיף ג:
לז ל מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה י"א והלכה יב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"א סעיף א' וסעיף י:
ראשונים נוספים
כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי. הא פירשוה בתלמוד ארץ ישראל כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע ובגמ' דאין עומדין [בירושלמי הלכה ב] אמרו העונין אמן צריכין ליתן עיניהם בנר ועיניהם בכוס:
היתה אור טמונה לו בחיקו או בפנס או שראה שלהבת ואין משתמש לאורה או משתמש לאורה ולא ראה שלהבת- אין מברך עד שיראה שלהבת ומשתמש לאורה: נראה דפנס אינו כעין עששית שרואים השלהבת מתוך העששית דההיא כרואה שלהבת חשבינן ליה, וכאותה שאמרו בשלהי "מי שמתו" (כה:) "אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדו. ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדו. מאי טעמא? צואה בכיסוי תליא מלתא והא מכסיא, ערוה - "ולא יראה בך ערות דבר" והא מתחזיא". ועוד, דהא לא משכח "משתמש לאורה ולא רואה שלהבת" אלא כדקיימא בקרן זוית, ואם איתא משכחת לה באור טעונה בפנס או בעששית שאינה רואה שלהבת ממש - אלא ודאי כדאמרן. ג' חלוקין קתני: ( א ) האחד שאינו רואה שלהבת ולא משתמש לאורה אף על פי שנרו תפוש ביד (והיינו אור סמוכה בחיקו או בפנס), ( ב ) השני שמשתמש לאורה ואינו רואה שלהבת כגון דקיימא בקרן זוית, ( ג ) והשלישי רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה למאן דאמר בדקיימא ברחוק. ולמאן דאמר בדרביא ואזלא. אבל עומד בעששית- רואה שלהבת מתוך העששית הרי זה כרואה שלהבת ומשמתמש לאורה ומברכין עליו.
אמר רב יהודה אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצוה: כתב הראב"ד ז"ל וכל שכן על הבשמים דאינה הנאה דנפשיה, ואור דנקט לרבותא נקטיה דכיון על האור דמעשה בראשית מברך, סלקא דעתך אמינא ליהדר, קמ"ל דלא. והני מילי במוצאי שבתות אבל על אור ששבת ביום הכיפורים איכא למימר דמהדר לפי שאינה כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים - שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין בו.
רב הוה מברך אדבי אדא דיילא. אביי הוה מברך אדבי גוריא. בר חמא רבה אדבי רב בר חבוה: איכא מאן דאמר דמהכא שמעינן דלא יאותו ממש אלא כל שיכול להשתמש לאורה, ואפילו ברחוק מקום, דהני כולהו ברחוק מקום הוה ואפילו הכי מברכין עליו. -וליתא, דרב דמברך אדבי אדא דיילא אזיל לטעמייהו דאמר "לא יאותו ממש" ורבא ואביי נמי כותיה סבירא להו ואנן כרבא קיימא לן וכעולא וחזקיה נמי דמפרשי ויאותו לאור במה, ופשטה דמתניתין נמי הכין משמע דקתני "עד שיאותו לאורו". וכן פסק גאון ז"ל. והני מתנייתא דלעיל דהיה מהלך חוץ למדינה וכולי אפשר נמי דהנהו בשיכול להשתמש לאורן מיירי. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
מחלוקת בשוכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו: ודוקא בפת וכסתמא דמתניתין דקתני "מי שאכל" אבל יין אין צריך לחזור למקומו. והוא הדין לאכול ענבים תאנים ורמונים שכל שאינו טעון אלא ברכה אחד לבסוף אין טעון ברכה לאחריו במקומו. אלא שראיתי לרבינו אלפסי ז"ל שכתב בפר' ערבי פסחים "דברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דגן, שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין ושאר מיני פירות". ובתוס' נראה כסברא הראשונה.
בעידן מיפטרינהו עונין: פירוש: בשעה שמברכים לפטור עצמן על אכילתה אף על פי שאינה אלא לחינוך דמכל מקום חינוך מצוה הוא. ורבינו שלמה ז"ל פירש בשעה שמברכים כשמפטירים בבית הכנסת או בשעה שקורין בתורה.
היה אור טמון בחיקו: קמ"ל דאע"ג דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפ' מי שמתו גבי ערוה בעששית, אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:
והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אעפ"י שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עלי' כל שהוא כשלהבת.
וקיי"ל דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו. כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע, ולא קיי"ל כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עלי' אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל.
וקיי"ל דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות וה"ה אהדם דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא אבל על האור שהיא כברכת שבח ס"ד ניהדר קמ"ל. הראב"ד ז"ל.
ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דא"כ כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפי' בכל הלילות אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אעפ"י שיש בהן הנאה לא וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך, ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומ"מ בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מ"מ כיון שעכשו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:
מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך: יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לב"ש בשוכח ולב"ה במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא פת שחייב בג' ברכות החמירו ולא בדבר אחר:
עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו, ואר"ז כל זמן שאינו רעב: והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ד' מילין והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת אי נמי דלא דמי דהתם ד' מילין דוקא והכא שיעור כדי ד' מילין:
אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:
אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע: מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':
וה"מ בעידן דגמרי: פירוש שלומדין אבל בעידן מיפטרינהו כלומר שהם מברכין לפטור עצמן אעפ"י שאין להם חיוב אלא שאביהם מחנכן עונין אחריהם אמן כן פירש הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל גריס אפטרינהו. ופי' שאומרים הפטרה בצבור וקמ"ל דכיון דתקון רבנן דקטן יכול להפטיר עונין אמן אחריו. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפי' קורא בתורה נמי דהא תנן קטן קורא בתורה ומתרגם ומאי שנא הפטרה דנקט:
כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה: וילפינן לה ממאי דכתיב והייתם קדושים. ומשמע דוקא המברך אבל האחרים אינן צריכין ליטול ידיהם דאחריני תקנתא דרבנן היא כדמשמע בחולין ודי להם ליטול ידיהם אחר ברכה. ויש מי שכתב דדוקא לדידהו שהיה דרכם ליטול ידיהם ולסוך שמן ואי לא נטיל הוי מזוהם אבל לדידן לית לן בה.
ונמצא בתשובות הגאונים דמים אחרונים מברך עליהם על רחיצת ידים. ובדברי הגאונים האחרונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליגי דכל היכא שאכל תבשיל וכיוצא בו שידיו מזוהמות מברך עליהם דהא מקרא נפקא ודוקא המברך לבדו אבל אם לא אכל דבר מזוהם אינו חייב ליטול מפני זוהמתו אלא מפני מלח סדומית שזו אינו מצוה אלא חובה לשמור גופו ואין מברכין עליה ודי לו ליטול ידיו אפי' לאחר ברכה:
ורבא אמר יאותו ממש וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון. ולכך נהגו העולם להסתכל בצפרנים בשעה שמברכין על הנר ולהראות שיכולין [ליהנות] ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפרנים לבשר והלכתא כרבא דהוה בתרא.
גחלים לוחשות מברכין עליהם. והוא שעשויין להאיר.
אין מחזירין על האור. לפי שברכה [זו] אינה אלא לזכר בעלמא [שנברא האור במ"ש] וכ"ש על הבשמים דאינה אלא להשבת נפש.
חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא. ותימ[ה] הא אמרינן לעיל פ"ק דמכילתין {דף י:} דר"ט הטה לקרות כב"ש וסכן עצמו מן הלסטים, וי"ל דהתם לב"ה אם הוא יושב אין לו להטות ואם הטה עבר על דברי ב"ה אבל הכא אפינו ב"ה מודו שהעושה כב"ש תבא עליו ברכה. ופסק בסדר רב עמרם דהל' כב"ש והוא אחד מששה דברים שפסק כב"ש שנים בזה הפרק הא דהכא והא דלעיל דמכבדין ובמנחות פ' התכלת {[דף מ., ודף מא:} ישג' מהם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין כמה חוטין הוא נותן בציצית ב"ש אומרים ד' חוטין וב"ה אומרים ג' ג' כמה תהא משולשלת ב"ש אומרי' ד' אצבעו' וב"ה אומרים ג' וגבי סוכה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית קיי"ל התם כב"ש, והא דאמרינן הכא שצריך לחזור למקומו ולברך היינו דוקא ברכת המזון אבל בשבעת המינין אין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא יברך במקום שנזכר.
כנפיה מגינות עליה. אמרי' במדרש כל העופות כשהן עייפין הם נוחין על הסלע אבל היונה נוחה בכנף אחת ופורחת באחת.
הא באכילה מרובה. שיעור צמא יותר מד' מילין כך פי' ר"ח וקיי"ל כר' יוחנן כל זמן שאינו רעב וה"ה לענין שתיית יין ואכילת פירות שנוהג זה הדין דאם אינו צמא או אינו רעב ותאב לאותן פירות יברך.
ב"ה אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין. פרש"י דאית להו לב"ה ברכה טעונה כוס, וקשה דבערבי פסחים {דף קה:} מייתי ברייתא הנכנס לביתו במ"ש למיפשט מינה דברכת המזון טעונה כוס דאמאי לא פשיט ליה מהך מתניתין דלב"ה טעונה כוס, וי"ל דשאני הכא דאינו צריך ליין כי אם לשתייה אבל אם היה צריך להבדלה שמא יבדיל על הכוס ולא ישמור אותו לברכת המזון, ומיהו קשה אמאי לא פשיט ליה ממתניתין דלעיל ב"ש אומרים נר מזון ובשמים והבדלה וב"ה נר ובשמים מזון והבדלה, וי"ל דמייתי ברייתא דהתם משום דפשיט מינה מילי טובא.
אין עונין אמן אחר כותי המברך. בתוספתא תנן דעונין אמן אחר עובד כוכבים המברך, וכן תנא בירושלמי דפירקין עובד כוכבים שברך את השם עונין אחריו אמן.
גדול העונה אמן יותר מן המברך. לפי שהוא גומר המצוה מהו לענות אחר התינוקות. פי' אם צריך לענות אמן.
והייתם קדושים אלו מים האחרונים. במה שמעביר הזוהמא מעל הידים הוי קדושה וטהרת ונקיות. ותימא דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה ובפ' כל הבשר {חולין דף קה.} משמע שהם חובה מפני הסכנה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, וי"ל דמשום קדושה אמרו שהם מצוה ומסכנת מלח הוסיפו לעשותן חובה, אבל רב אחא משבחא גאון כתב דהא דאמרי' הכא שהם מצוה משום קדושה היינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידים קודם שיברך אבל נטילת ידים אינה משום קדושה אלא משום סכנה בלבד ואם רצו נוטלין קודם ברכה ואם רצו נוטלין אחר ברכה, ומה שלא נהגו האידנא במים אחרונים אותם שאינם מברכין אינם צריכים לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטוב גם בנטילה נמי לא נהגו ולא מיקרי לדידן ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידין והכי נמי אמרי' לעיל בפרק כיצד מברכין, {דף מב.} אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוו אמרי כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותם שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהם אע"ג דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ומים אחרונים הם לדידן כמו שמן לאותם שלא הורגלו בו, ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו לאחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ח (עריכה)
המשנה השמינית והכונה בה לבאר בה ענין הנר ולומר שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כלומר עד שיכין עצמו כל כך להתקרב לו שיוכל להשתמש לאורו ממקומו ולהכיר בין מטבע למטבע אע"פ שלא נשתמש וזהו הקרוי בגמ' יאותו ממש ומה שביארנו ברואה אור חוץ למדינה שהוא ברחוק מקום מפרשים אותה באורה גדולה שאף הוא יכול להשתמש בה ממקומו, ורב יהודה אמר בגמ' לא יאותו ממש אלא כל שרואה אותו אע"פ שאין יכול ממקומו להשתמש לאורה הואיל ואלו מתקרב לו היה ראוי להשתמש לאורו, ואין הלכה כן אלא יאותו ממש, וכן מי שמפרש יאותו ממש שישתמש בה ומביא ראיה ממה שאמרו בב"ר מנין שאין מברכין על האור עד שיאותו לאורו שנא' וירא ויבדל, כתבו גדולי המפרשים שהוא שבוש שהקב"ה לא נשתמש לאורה אלא שנראית עמו כדכתיב ונהורא עמיה שרי, וכן בזו הואיל וממקומו יכול להשתמש בה אע"פ שלא נשתמש, ואין לפסוק דלאו יאותו ממש מדרב יהודה הוא מבדרך דנורא דבי אדא דיילא אע"פ שהיה רחוק ממנה וכן רבה אדבי גוריא בר חמא ואביי אדבי בר חבו [הג"ה בגמ' איתא בר אבוה] דההיא רב יהודה לטעמיה דאמר לא יאותו ממש ורבה ואביי סוברים כמותו, ומ"מ הלכה כרבא דיאותו ממש, ועכשיו נהגו להשתמש לאורה מקודם ולהסתכל בצפרנים, ויראה הטעם מתוך ששיעור יאותו לאורו הוא הבחנה בין שני דברים נתפשט המנהג להסתכל בהם כדי להבחין בין צפורן לבשר, ולאלו שכופפים אצבעותיהם להבחין בין צל של אצבעות לצל שאר מקומות שביד, ובתשובת קדמונים מצינו הטעם מפני שהם דברים שהגדול מצוי בהם ולסימן טוב עושין כן, ובשם מדרשות שמענו שמקודם שחטא אדם הראשון היה כל עורו דומה לצפורן וכשחטא הפשיטו ממנו ולא השאיר לו ממנו אלא בראשי אצבעותיו וכשנברא האור במוצאי שבת ונסתכל בו וראה שנשאר לו ממנו ושמח ומתוך כל נהגו להסתכל בצפורן ויש בזה הערה למבינים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן מי שהיה לו נר טמון בחיקו או שהיה מביאה בפנס שהאור שולט בחוץ ואינו נראה אין מברכין עליו, ומה שביארנו למעלה בעששית מפרשים אותו בשעצמו של אור נראה לו וכן מי שראה שלהבת ולא נשתמש לאורו ופרשוה בגמ' כגון נר שהיה מיטפטף להכבות הואיל וחשוך כל כך עד שאילו יתקרב לו אין אורה שלו שולטת להשתמש בו אין מברכין עליו, וכן נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת ופרשוה בגמ' כגון שהשלהבת עומדת בקרן זוית אין משתמש לאורה:
ולענין ביאור מיהא יש שואלים מה הוצרך להעמיד נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת בשעומדת בקרן זוית והלא אף בשל פנס כן, עד שפרשו שהפנס אין אור הנר שבתוכו שולט מבחוץ והרי הוא כנר טמון בחיקו, ושלשה דינים הוזכרו בשמועה זו, אחד שאינו רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה, והוא טמון בחיקו או פנס, והשני רואה שלהבת ואין משתמש לאורה כגון ברחוק מקום או בשהיה סמוכה לכבוי, והשלישי נשתמש לאורה ואינו רואה כגון דקיימא בקרן זוית והוא הדין לעששית גבוהה שאין השלהבת נראית מלמעלה, ומ"מ גדולי הדור כתבו שכל שהשלהבת נראית לו אף מאחורי מחיצות העששית ומשתמש לאורה מברכים עליה שאף זו ראיה היא כמו שאמרו צואה בעששית מותר לקרות שמע כנגדה ערוה בעששית אסור מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בראיה תליא מלתא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזיא:
ברכה זו שהותקנה לנר במוצאי שבת לא שיהא אדם צריך לחזור על הנר כדי לברך עליו כשם שאדם צריך לחזור על השופר או על הלולב אלא שאם נזדמן לו שראה נר חייב לברך עליו, ומגדולי המפרשים פרשו כן אף בבשמים, ולא עוד אלא שעושים אותה ק"ו שאם על האור שמברכים עליו מצד שנברא במוצאי שבת והוא זכר למעשה בראשית אינו צריך לחזור אחריו, בשמים שאינן אלא להנאת עצמו לא כ"ש, ומ"מ נראה שעל הבשמים מחזרים שלכבוד שבת הותקנו להודעת נשמה יתרה, ואף הם כתבו שבמוצאי יום הכיפורים מחזירין עליו שאין טעם ברכת האור באותו הפרק מטעם בריאתו אלא שלטעם שהיינו אסורים בו כל היום ועכשיו מותרים והויא לה כעין הבדלה שתבדיל בין יום זה לשאר ימים טובים ולדעתי אין הדברים נראים שא"כ היה לו לומר אין מחזירים על האור במוצאי שבת ולא שיאמר סתם אין מחזרין על האור ואם מפני שנאסר לנו והותר עכשיו הרי נכלל בכלל הבדלה, ומ"מ כבר נהגו כל העם לחזור אחריהן ולברך:
פירשו בתלמוד פסחים שמברכים על האור במוצאי יום הכפרים כשם שמברכים עליו במוצאי שבת וכשם שאין מברכים במוצאי שבת אלא על אור ששבת מעבירה כך מוצאי יום הכפריים ומה שהופרש ביניהם הוא שבמוצאי שבת מברכים אף על האור שנברא עכשיו כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ובמוצאי יום הכפרים אין מברכין אלא על אור שדלק כל היום או שהודלק היום בהיתר או שהודלק עכשיו מאור שדלק כל היום או מאור שהודלק בהיתר, וטעם הדברים לדעתי שטעם ברכת האור אינה שוה לשניהם שברכת האור במוצאי שבת הוא על שם שהאור נברא במוצאי שבת וכ"ש זה שתחלת ברייתו במוצאי שבת שראוי לברך עליו אבל ברכת האור במוצאי יום הכפרים אינה מטעם זה שאם לא כן היינו מברכים לה במוצאי יום הכפורים שחל להיות באמצע שבת אלא טעם שלה מפני שתשמישו של אש נאסר ביום הכפורים יתר על שאר ימים טובים שהותר לנו תשמישו בכל אוכל נפש שרובו על ידי האור ואנו מברכים למי שברא מאור זה שנאסר לנו היום, וקצת מפרשים מפריזין על מדותיהם לומר שאין מברכין אלא על אור שהיה דולק כל היום או שהודלק בהיתר מבעוד שהוא בעצמו נאסר אבל כל שהודלק מבין השמשות ואילך אין מברכין עליו, ואין נראה לי שמאחר שמאותו שהודלק ממנו היה ראוי לברך עליו הוא ואפילו עמוד שני מ"מ כחו של ראשון בשני, ובשם גאונים ראיתי שישראל שהדליק מעכו"ם אע"פ שבמוצאי שבת מברכים עליו אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שהרי עיקרו נאסר ר"ל עמוד ראשון, ואם תמצא לומר על תוספת הוא מברך הרי עכשיו נברא והוא שנהגנו להדליק מנר של בית הכנסת לפי שאין אור של ישראל מצוי בבתים אבל נר עצמו של בית הכנסת אינו צריך ואדרבה, שמא לכבוד הם עשויים כנ"ל, אלא שאפשר שאף הם עשויות לקרוא לאורן בסדרים ומ"מ במוצאי יום הכפורים שחל להיות בשבת אין אנו צריכים לכך כלל שהרי מכח שבת אנו מברכים עליו:
המשנה הט' מי שאכל וכו', כונת המשנה לבאר שראוי לאדם שלא לזוז ממקום שסועד בו עד שיברך ונחלקו עכשיו במי שאכל ושכח ולא בירך והלך לו ונזכר על שכחתו ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר ואע"פ שפת ויין טעונים ברככה לאחריהם במקומם ומסבה שאני, ופרשו בגמ' שאם עשה כן במזיד אף ב"ה מודים שצריך לחזור למקומו ולברך, לא נחלקו אלא בשוכח והלכה כב"ה בשוכח וכן נראה דעת גדולי הפוסקים, אלא שגדולי תלמידיהם פוסקים כב"ש הואיל ופת ומיני דגן טעונים ברכה לאחריהן במקומם ומ"מ בפירות אפילו על אותן שמברכים עליהם ברכה מעין ג' ואפילו במזיד דיו לברך במקום שנזכר:
ועד אימתי יכול לברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו, ושיעור זה כל זמן שכח אכילה זו מעמידתו בלא רעהב ושיעור זה באכילה מועטת, אבל באכילה מרובה עד ד' מילין, ויש שואלים היאך לא מנאוה במס' פסחים (מ"ו ע"א) בהדי גבול ועיבוד ותפלה ונטילה ששיעורן ד' מילין, ואינה שאלה חדא דהנהו ד' מילין דוקא וזו כדי שיעור זה, ועוד דהנהו צריך לחזור אחריהם וזו צריך ליזהר שלא להתעכב כל כך, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:
המשנה העשירית בא להם יין בתוך המזון ואין להם יין אלא הוא ואין שם אלא כוס אחד מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון בלא כוס שאין ברכה טעונה כוס וב"ה אומרים מניחו עד לאחר המזון ומברך ברכת המזון על הכוס וסומך לה ברכת היין ושותהו, והלכה כב"ה למצוה כמו שביארנו למעלה, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:
המשנה הי"א עונים אמן אחר ישראל המברך אע"פ שלא שמע כל הברכה אלא שמע מפיו ב"פ הגפן לבד או המוציא לחם מן הארץ והדומה לזה שהדברים ברורים שאינו מברך אלא לשם ואמן יתומה אין כאן הואיל ושמע חתימת הברכה, אבל אין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה שמא לשם ע"ז בירך ופרשוה בגמ' במי שלא אכל אבל מי שאכל אף לאחר ישראל אין עניית אמן מועילה לו אלא א"כ שמע כל הברכה ולפי דרכך למדת שחייב לענות אמן אע"פ שאינו חייב בברכה:
העונה אמן הרי הוא כמי שבירך ובלבד שיכוין דעתו למה שהוא שומע ועונה אחריו אמן וזהו שאמרו אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע ואכלת וברכת אלא שממהרין שכרו למברך:
תינוקות של רבן שהם מתלמדים ואומרים איזו ברכה דרך התלמוד אין עונים אחריהם אמן אבל אם אומרים אותה דרך מצוה אע"פ שאינן חייבין כגון תינוק שאכל ומברך לעצמו ברכת המזון דרך יציאת ידי מצוה עונין אחריהן אמן, וזהו שאמרו בעדן מפטרינהו עונים כלומר בשעה שנפטרים מסעודתם ובאין לברך, ויש גורסים בעדן אפטורינהו ור"ל בשעה שמפטירים ההפטרה וזהו עיקר קריאה בבית הכנסת ומברים ברכות ההפטרה הואיל ותקנו בו שיכול להפטיר והוא הדין לקריאתו בתורה אלא שאינו קורא אלא מפטיר:
מי שאכל תבשיל והידים מזוהמות ממנו לא יברך עד שיטול ידיו כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, ויש מי שאומר שמברך על נטילה זו אבל דבר שאין הידים מזוהמות ממנו מברך בלא נטילה, ויש אומר שאף אינו צריך ליטול עד לאחר ברכה ואם רוצה ליטול מים אחרונים מטעם מלח סדומית אינו צריך ברכה, ודברים אלו כלם לא נאמרו אלא במברך אבל האחרים אין צריכים ליטול קודם ברכה, ושמן מבושם הבא לסוך את הידים קודם ברכה אף הוא מעכב את הברכה, אלא בדורותיהם שהיו רגילים בכך אבל לנו אין אנו רגילים בשמן ואין שמן מעכב, ולפי מה שכתבנו למדנו שכל מאכל לח אנו קורים מזוהם וידים שאכלו בהם ידים מזוהמות, ומ"מ בשאלתות כתבו שלא נקרא מאכל מזוהם אלא כל דבר שאינו קרב לגבי מזבח, אבל כל שהוא קרב לגבי מזבח פסקה זוהמתן, ועניני נטילת ידים נבאר אותם בסוף המסכתא בדרך חבור זה בלשון קצרה על הדרך שבארנו אותם בארוכה אחר מסכת ברכות בפירושי התלמוד שלנו בעזר הצור:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ח (עריכה)
היה אור טמון בחיקו - קא משמע לן דאף על גב דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפרק מי שמתו גבי ערוה בעששית. אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:
והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו - איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אף על פי שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עליו כל שהוא כשלהבת:
וקיימא לן דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו - כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא. וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן. וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע. ולא קיימא לן כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עליו אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וקיימא לן דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות והוא הדין אהדס דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא. אבל על האור שהיא כברכת שבח סלקא דעתא ניהדר קא משמע לן. הראב"ד ז"ל. ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דאם כן כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפילו בכל הלילות. אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אף על פי שיש בהן הנאה לא. וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום. ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשיו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים. אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו. ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך. ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית. אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומכל מקום בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות. ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מכל מקום כיון שעכשיו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:
מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך - יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לבית שמאי בשוכח ולבית הלל במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא. אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא [ב]פת שחייב בשלש ברכות החמירו ולא בדבר אחר:
עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו ואמר ר' זירא כל זמן שאינו רעב. והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ארבעה מילין - והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת. אי נמי דלא דמי דהתם ארבעה מילין דוקא והכא שיעור כדי ארבעה מילין.
אסיקנא דחייב לענות אמן אף על פי שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה. אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:
אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע - מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':
והני מילי בעידן דגמרי - פירוש שלומדין. אבל בעידן מיפטרינהו כלומר שהם מברכין לפטור עצמן אף על פי שאין להם חיוב אלא שאביהם מחנכן עונין אחריהם אמן כן פירש הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל גריס אפטרינהו ופירש שאומרים הפטרה בצבור. וקא משמע לן דכיון דתקון רבנן דקטן יכול להפטיר עונין אמן אחריו. והראב"ד ז"ל הקשה דאם כן אפילו קורא בתורה נמי דהא תנן קטן קורא בתורה ומתרגם ומאי שנא הפטרה דנקט:
כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה - וילפינן לה ממאי דכתיב והייתם קדושים. ומשמע דוקא המברך אבל האחרים אינן צריכין ליטול ידיהם דאחריני תקנתא דרבנן היא כדמשמע בחולין ודי להם ליטול ידיהם אחר ברכה. ויש מי שכתב דדוקא לדידהו שהיה דרכם ליטול ידיהם ולסוך שמן ואי לא נטיל הוי מזוהם אבל לדידן לית לן בה. ונמצא בתשובות הגאונים דמים אחרונים מברך עליהם על רחיצת ידים. ובדברי הגאונים האחרונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליגי דכל היכא שאכל תבשיל וכיוצא בו שידיו מזוהמות מברך עליהם דהא מקרא נפקא ודוקא המברך לבדו. אבל אם לא אכל דבר מזוהם אינו חייב ליטול מפני זוהמתו אלא מפני מלח סדומית שזו אינו מצוה אלא חובה לשמור גופו ואין מברכין עליה ודי לו ליטול ידיו אפילו לאחר ברכה:
סליק פרק אלו דברים בסיעתא דשמיא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"
- רב יהודה
- רב (אמורא)
- רב אשי
- רב חסדא
- רב חסדא בר אבדימי
- יחזקאל לא ח
- רבא
- עולא
- חזקיה בן רבי חייא
- אביי
- רבי זירא
- רב זביד
- רב דימי בר אבא
- בית שמאי
- בית הלל
- רבה בר בר חנה
- רבי יוחנן
- ריש לקיש
- רב יימר בר שלמיא
- מר זוטרא
- רב יימר בר שיזבי
- רבי אמי
- חייא בר רב
- רב נחמן
- רבה בר אבוה
- רב הונא
- רבה בר רב הונא
- רבי יוסי בן חלפתא
- רבי נהוראי
- שמואל (אמורא)
- רבי זילאי
- רבי זיואי
- רבי אחא (תנא)
- ר' זוהמאי
- רב נחמן בר יצחק
- ויקרא כ ז
- בבלי מסכת ברכות