ביאור:הל"מ בבא קמא פו א
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
חייב בכולן האי לא עשה חבורה היכי דמי לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור וקתני חייב בכולן אמרי הכא במאי עסקינן כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה והאמר רבה החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה אלא הכא במאי עסקינן כגון שגילחו גילחו מהדר הדר והיינו בעיין אמרי הכא במאי עסקינן כגון שסכו נשא דלא הדר צער דאית ליה קרטופני ברישיה וצווחי מהנהו קרטופני ריפוי דבעיא אסויי שבת דהוה מרקיד בי כובי דבעיא מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני בושת אין לך בושת גדול מזה ומילתא דבעיא ליה לרבה פשיטא ליה לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא דאתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אביי אמר נותן לו שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות פשיטא פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת היכי דמי דפסקיה לריש אוניה או לריש נחיריה הכל לעצמו פיחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא:
בושת הכל לפי המבייש והמתבייש:
מני מתניתין לא רבי מאיר ולא ר' יהודה אלא ר' שמעון היא דתנן וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם עניים כפחותין שבהן מני (השתא) אי רבי מאיר מתניתין קתני הכל לפי המבייש והמתבייש ורבי מאיר כולהו בהדי הדדי נינהו ואי ר' יהודה מתניתין קתני המבייש את הסומא חייב ואילו ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת אלא לאו רבי שמעון היא אפי' תימא ר' יהודה כי אמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למשקל מיניה אבל למיתבא ליה יהבינן ליה והא מדקתני סיפא המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דלא שנא הכי ולא שנא הכי אלא מחוורתא מתניתין רבי שמעון היא:
מאן תנא להא דתנו רבנן נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי שמעון קא סלקא דעתך קטן קטן בנכסים גדול גדול בנכסים אי רבי מאיר האמר כולהו בהדי הדדי נינהו ואי רבי יהודה האמר אין לעבדים בושת ואי ר"ש האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מאי טעמא כקטלא מה קטלא עד דמתכוון ליה דכתיב (דברים יט, יא) וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו בושת נמי עד דמיכוין ליה דכתיב (דברים כה, יא) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיתכוון לו לעולם ר' יהודה וכי קאמר ר' יהודה אין לעבדים בושת למיתבא להו אבל למישם שיימינן בהו ואי בעית אימא אפילו תימא רבי מאיר מי סברת גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים לא גדול גדול ממש וקטן קטן ממש וקטן בר בושת הוא אין כדאמר רב פפא דמיכלמו ליה ומיכלם הכא נמי
רש"י
[עריכה]חייב בכולן - חמשה דברים:
היכי דמי - שיהא היזק בלא חבורה:
לאו כגון שהכהו כו' - דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא:
שגלחו - דאפחתיה מכספיה בלא חבורה:
ה"ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין - כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה:
נשא - סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא:
קרטופני - בקעים בקעים חטטין:
מצווחי ליה - מכאיבים לו מחמת חוזק הסם:
דבעי לאסויי - לצערא דהנך קרטופני:
שבת דהוי מרקד בי כובי - לשון מרקד בחנויות:
דבעי אחוויי גווני - מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני לא מצי מחוי ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך:
שבת גדולה - דמי ידו:
ושבת קטנה - כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין:
שבכל יום ויום - עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו:
ה"ג הקוטע יד עבד עברי של חבירו - קוטע ממש דאין סופו לחזור:
ואצל רבו לא פיחת - שלא בטלו ממלאכה:
פיחת אצל רבו - אף אצל רבו כגון קיטע את ידו:
וכולן - עניים ועשירים:
רואין אותן - ואפילו את העשירים:
כאילו ירדו כו' - ואין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא כולן שוין בכך:
כפחותים שבהן - פחותים שבעניים להקל דכיון דעני הוא בושתו קלה:
סומא אין לו בושת - לקמן בשמעתין:
אלא רבי שמעון היא - דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו:
אין לעבדים בושת - במתניתין היא (דף פז.):
נתכוון לבייש את זה כו' פטור - מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור הכא נמי לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו:
שיימינן בהו - בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה:
כדאמר רב פפא - לקמן (ע"ב):
תוספות
[עריכה]כגון שחרשו. וא"ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר"י דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני:
שבת גדולה לעבד. כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר"ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח:
רבא אמר ינתן הכל לרב. גרסינן וכן גרב ר"ת ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח:
פיחת אצל רבו. ל"ג ואצל עצמו לא פיחת פלוגתא דאביי ורבא דהתם כ"ע מודו דינתן הכל לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו גם אגירסא זו קשה לר"י דכבר אמר זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי ואור"י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה לעבד ואע"ג דלא מפסיד העבד מידי אלא כל ההפסד של הרב הוא מ"מ כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום:
כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ"כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת:
עד שיתכוין לו. וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ושמא מבעי ליה לשום דרשה:
אבל למישם שיימינן בהו. ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות:
ראשונים נוספים
לאו כגון דצמתה ידו וסופו לחזור. ואוקמינן בשגלחו. קשיא לי, לוקמיה בשצמתה ידו ואין סופו לחזור. ונראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טפה דדמא שנפלה (בעצבים) [באצבעין _ ש"מ] שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרו בחרשו.
דמי שבתו שבכל יום ויום. פירוש, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה (עי' ב"מ לא, ב ) שאינה דומה הבא טעון לבא ריקן שאינו יושב ובטל לעושה מלאכה. ואי אכלוסי דמחוזא הוא דכי לא עבד מלאכה חלש (שם עוד עיין שם ע, א) יהיב ליה כוליה.
הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב. כלומר [כשומר] קישואים, ושבת גדולה כלומר דמי נזק ידו. ואם תאמר לאביי האיך אפשר דלא יהבינן לרב טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחלתו ולקתה מדת דינו של רב בכך. י"ל דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכא דקא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך, והוא דעתיה של אביי. ורבא דקאמר נותנין הכל לעבד, כלומר בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות, והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופיה של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב, כלומר והרב ילקח לעצמו שבת קטנה וילקח בשבת גדולה קרקע והוא אוכל פירות. והגירסא הזו נראית יותר נכונה, דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם לגירסא זו קשיא לי קצת, ומדקאמר ינתן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהן קרקע אהכל קאי שיש בכלל אפילו שבת קטנה.
כולן רואין אותן כאילו הן בני חורין. פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש.
עד שיתכוין לו. ואם תאמר לימא לא רבי שמעון ובר פלוגתייהו, דהא משמע דלא פליגי עליה רבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה אלא משום דאיצטריך להו וארב לו פרט לזורק אבן לגו אבל במבושיו מודו ליה דלא אתא אלא לומר עד שיתכוין דאי לא למאי דרשינן לה. וי"ל דבהא נמי פליגי עליה ובמבושיו נמי אצטריך להו לדרשא אחרינא לא ידעינן לה.
מהדורא תליתאה:
ורבא אמר אינו נותן לו אלא בשתו שבכל יום ויום אפי' את"ל שאומדים כל הימים שראוי להתבטל ונותן לו מיד אינו דומה אומד זה לאומד זה שכשאתה אומר כמה היה יפה וכמה הוא יפה י"ל שמי שקונה עבד בעבור צמיתת ידו אינו מזלזל בו כל כך כיון שהוא בוטח שסופו לחזור או י"ל כיון דלא חזי למלאכה עד זמן גדול מזלזל בו הרבה ואינו דומה אומד זה לאומד בטל מלאכתו שבכ' יום ויום:
הכא במאי עסקינן בשגילחו: קשיא לי למה דחקוהו לאוקמה בהכי לוקמוה שנצמתה ידו ואין סופה לחזור. נראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טיפתא דדמא שנפלה באצבעות שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרנו בשחירשו. הרשב"א ז"ל.
דמי שבתו בכל יום ויום: פירוש כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מיניה שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן יושב ובטל לעושה מלאכה ואי הוא מאוכלסא דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלישי יהיב ליה דמי כוליה. הרשב"א ז"ל.
ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום: מכאן נראה לי שאם שכר אדם סוס מחברו ותחב לו מסמר ברגלו שקורין אנקלואריה ונתבטל ממלאכתו שהשוכר פטור דקיימא לן כרבא לגבי אביי ורבא קרי הכל שבת קטנה ואין לבהמה שבת. ור"י אומר דלא דמי דודאי לבהמה שהיא עומדת לימכר בכל יום ועל ידי המכה אינו מוצאה למוכרה ודאי נזק מיקרי ומחייב. ה"ר ישעיה ז"ל.
ופסק הריא"ף ז"ל כרבא דאין לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. וכתב ה"ר אפרים ז"ל האי דקא פסק הלכתא כרבא ליתא דהא אסיקנא בפרק השולח כאביי דצמתה ידו וסופה לחזור דנזק הוא ושמין אותו כעבד אליבא לישנא דגמרא ואמרינן התם דרבא לא סבירא ליה להאי מימרא. ה"ר יהונתן ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב דלא נראה לו דברי ה"ר אפרים ז"ל. וכתב עוד הילכך החובל בחברו ולא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שהכהו על ידו וצבתה או צמתה וסופה לחזור אף על פי שאם בא למכור עכשיו יש כאן פחת דמים מחשש שמא לא יתרפא יפה אין זה נזק הואיל וסופו לחזור שאין נזק אלא באבר שחסר ואין סופו לחזור הא כל שסופו לחזור אינו בכלל נזק.
ולענין השבת כבר ידעת ששבת גדולה רצה לומר ביטול מלאכה שהיה רגיל בה מקודם הוא בכלל הנזק ומאחר שאין שם נזק אין כאן שבת גדולה ושבת קטנה והיא שמירת קישואין אין ראוי לאומרה בכאן שהרי לא נתן לו דמי ידו וכו' הא כיצד נותן דמי שבתו שבכל יום ויום מאותה מלאכה שהיה רגיל בה קודם. וגדולי הפוסקים יראה להם ששמין לו כפועל בטל ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו עושה סלע ביום נותן לו סלע ביום מנה ביום נותן לו מנה ביום אלמא שאין שמין אותו כפועל בטל והטעם שנוח לו לעשות מלאכה כזו משיעמוד בדרך זו. ער כאן לשונו.
(חו"מ תכ"ד) הקוטע יד עבד עברי של חברו: קוטע ממש שנפחת מדמיו וצריך לשום אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה וכמה היה יפה ושבת גדולה זו היא דמי ידו ושבת קטנה היינו שומר קישואין בעודנו נופל למשכב בשביל החבורה אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד אבל לא לרב ואפילו מה שהיה רגיל להרויח לו בכל יום ויום דינר משום דאמרינן במסכת קידושין אפילו חלה כל שש אם עשה מעשה מחט או שום מלאכה קלה אינו חייב להשלים לו והכא נמי אף על גב דנקטעה ידו יכול לעשות כמה מלאכות וכמה רווחים וכמה עבודות ומשום הכי לא משלם לרב כלל משבת גדולה אבל שבת קטנה כיון דאתיא ליה מעלמא ועוד שהוא נופל למשכב שמתבטל לגמרי מריוח גדול שהיה רגיל לעשות לאדון דין הוא דלישלם ליה. ואף על גב דאמרינן בחלה ג' אף על גב דלא עביד מעשה מחט כלל לא משלם ליה אפילו הכי כיון דמשמיא חסו עליה דאדון דמשלם ליה החובל שבת קטנה דהיינו שומר קישואין שמתבטל ממנה דין הוא שיהא האדון שהוא מפסיד שכר גדול דחזי בעודנו שוכב למשכב.
ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות הכל בין שבת גדולה וקטנה הכל לעבד וילקח בה קרקע ופירות היוצאים מן הקרקע כל ימי היות העבד עמו יהיו לרב במקום מעשה ידיו הראשונים דכיון דחס רחמנא עליה שפורע לו המזיק אינו נפטר מיד אדון במעשה מחט ובמקום שבתו שבכל יום ויום עמו יקח הפירות תחתיהן בין פירות היוצאים מדמי שבת גדולה בין פירות היוצאים משבת קטנה אבל גוף הקרקע הניקח מדמי שבת קטנה הוא לעבד ולא לאדון. נ"ל לפי שאין האדון יכול להכריח עבדו היהודי לעשות לו שתי מלאכות כדאשכחן באשה דמספקא לן בכתובות אי מקרי העדפה שעל ידי הדחק שהיא לאשה הם הכי נמי בעבד עברי אינו יכול לכופו על זה כיון דכתיב ביה כי טוב לו עמך מכל מקום דין הוא שישלם לעבד ולא לאדון אבל בפירות היוצאים ממנו שהוא דבר מועט אין אנו קפדין בזה. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו איתמר הכהו על ידו וצמתה וכו'. אמר אביי נותן לו שבת גדולה ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה ושבת קטנה כשומר קישואין. ורבא אמר אין נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה ומסתברא דכפועל בטל הוא דיהבינן ליה. ואזדו לטעמייהו דאיתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד וכו' וקיימא לן כרבא.
והיינו טעמא דלא שקיל ליה הרב לשבת קטנה לנפשיה לגמרי משום דלגבי הרב כיון דלא הוה יכול למכפייה לעבד למעבד ליה שתי מלאכות אי יהבת ליה שבת קטנה לבד מפירי דמי ידו לקתה מדת הדין דקיהבת ליה שבתו משתי מלאכות וכי תימא אי הכי לא תיהוי ליה לרב זכותא בשבת קטנה כלל אי הוה שקיל שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה הכי נמי אלא שאם אתה אומר כן אתה מכחיש את העבד דקשקיל הרב מדמי ידו מאי דלית ליה למשקל דהא לית ליה זכותא ביד עבדו אלא למלאכה בלחוד אלא דינא הוא דבין שבת גדולה בין קטנה מחמת שבטלה לידא דעבדא קא אתו דידא דעבדא משתעבדא ליה לרב למלאכה דינא הוא דלא תיהוי ליה לרב זכותא בכלהו אנפי דשבת אלא שעבודא למיכל מינה פירי ואמטו להכי ילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק עבדא לחירות נפקא ארעא בהדיה. ואסיקנא פשיטא פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת כגון דקטעיה לריש אודניה הרי אלו לעצמו ואין לרב בהם כלום ואם פחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא וקיימא לן כרבא. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב כלומר כשומר קישואין ושבת גדולה לעבד כלומר דמי נזק ידו. וא"ת לאביי האיך אפשר דלא יהבינן ליה טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחילתו ולקתה מדת דינו של הרב בכך. יש לומר דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכי דהא יהיב בין הרב בין העבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה אנא לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתך מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך זה דעתו של אביי. ורבא אמר נותנין הכל לעבד בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופא של שבת קטנה.
ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב כלומר והרב יקח לעצמו שבת קטנה ומדמי שבת גדולה ילקח בהם קרקע והוא אוכל הפירות והגירסא נראית יותר נכונה דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם גירסא זו קשה לי קצת דמדקאמר יותן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהם קרקע על הכל קאי דיש בכללו אפילו שבת קטנה. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל שבת גדולה היינו נזק כמה היה יפה קודם שצמתה ידו וכמה הוא שוה עכשיו ושבת קטנה כשומר קשואים רבא אמר אין נותנין אלא שבתו שבכל יום ויום כפועל בטל מאותה מלאכה דאבטיל מינה. איתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד שהנזק שלו הוא ושבת קטנה של שמירת קישואין לרב ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפק נפקא ארעא בהדיה. והא דרבא טעמא מעליא הוא מפני שהרב גם הוא מפסיד בנזק העבד כל ימי עבדותו דהא לאו שומר קישואין הוה הלכך בעינן דנמטיה הנאה מדמי הנזק של עבד. וטעמא דאביי לא ידענא מיהו גברא לא בעי לשלומי טפי.
ואיכא למימר מפני שיכול העבד לומר לרבו אנא לא אזקתיך מן שמיא הוא דקנסיך אלו נפל ביה האי מומא ממילא מי הוה לך גבאי עבודה אלא שמירת קישואין והכא נמי כממילא דמי ולגבי מזיק ליכא שום טענה דהא משלם כל מה דמחייב לשלומי. פחת אצל רבו ואצל עצמו לא פחת כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור פלוגתא דאביי ורבא לאביי דאמר דאיכא תשלומי נזק נותן הנזק לעבד ושבת קטנה לרב ולרבא דאמר לא משלם אלא שבתו שבכל יום ויום הכל לרב. ע"כ.
וגאון ז"ל פירש וז"ל אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד דהיינו דמי ידו ושבת קטנה לרב ושכר אותה מלאכה שמבטלו לזה כל זמן שהוא עתיד להיות תחת יד רבו נותן לרבו רבא אמר אם אתה אומר כן נמצאת אתה מפסיד את המזיק אלא הכל ינתן לעבד וילקח בו קרקע והרב אוכל פירות. ע"כ.
פיחת אצל רבו: לא גרסינן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד סוף הדיבור. אי נמי כגון שבשעת שומת נזק זה לא היה ידוע שתחזור קודם יציאה לחירות שהיא סברא יותר שיהא הכל לעבד כמו בקטיעת יד ולבסוף אירע שחזרה ידו בעודו עבד ולא פחת אצל עצמו כלום ולרבא הכל לרב שבתו שבכל יום ויום. ומיהו אין נראה דהא משמע שבשעת שומא היה ידוע שלא פיחת אצל עצמו והואיל וכן אין סברא שיטול העבד כלום. ועוד מי לא משמע האי לישנא שהכהו מכה שיצטרך שיפול למשכב זמן ידוע וכשיעמוד יהיה שלם כבתחילה ואין שם אלא שבתו שבכל יום ויוס אפילו לאביי. ועוד דמשמע דפלוגתא דאביי ורבא קאי אפלוגתא בתרייתא דקיימינן עלה השתא. תוספות שאנץ.
כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל לא פיחת אלא אצל עצמו כגון שקטע אזנו הכל לעבד ואין האדון אוכל פירות מיהו פירות של דמי שבת קטנה שבימי חליו שאינו עושה מלאכה יאכל האדון. ד"ת. וצריך עיון.
כתב הריא"ף ז"ל ירושלמי אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו וכו'. וכתב עליו ה"ר אפרים ז"ל אישתמיטתיה למרן ז"ל הא דגרסינן בגיטין פרק קמא אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא ליה רפואתו אמאי לרבו דידיה היא דבעי לאיתסויי לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי דשקיל רביה האי טופיינא. הילכך ליתא להאי סברא דירושלמי ברפואתו דלא שקיל רבו אלא האי שיורא וכן הילכתא. וכן נמי שקיל רביה צער ובושת כי היכי דשקיל נזק ושבת קטנה דקא שקיל ניזק עד דמיתסי בלחוד הוא דיהבינן ליה ולאו לעולם דהא נותן לו דמי ידו ודמי רגלו וצער נמי היכא דאמדינן ליה לכולהו יומי דאית ליה מחמת האי מכה אמדינן ליה ולאו צער הכאה בלבד. וכן הלכה.
והאי דאמרינן בירושלמי הקוטע יד עבדו של חברו וכו'. בעבד כנעני הנטבל לשם עבדות מיירי דמצווה הוא על המצות שאין הזמן גרמא ואחיו קרינא ביה דכתיב איש ואחיו דהא אחיו הוא במצות ומשום הכי יש להם בושת דאי לא נטבל לית ליה בושת כלל דעם הדומה לחמור הוא. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קטע יד עבד כנעני של חברו והוא שמל וטבל לשם עבדות פירשו בירושלמי שרבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה שמצווין ישראל לפרנס עבדים הקטעים ולא עבדים השלמים ואף על פי שקצת חסידים העידו זה עליהם שהיו מרחמין אותם ליתן להם מכל מה שהם אוכלים והיו קורין עליהם הלא בבטן עושני עשהו משנת חסידים היא זו ומכל מקום ריפוי זה שהוא לרבו אתה למד מכח סוגיא שבמסכת גיטין פרק א' שהוא נאמר כגון שאמדוהו לחמשה ימים ופסקו לו ריפוי לכך יעשו לו סם חזק ונתרפא ביום אחד שאף על פי שנצטער העבד בחוזק הסם נוטל הרב אותו היתר וכן נוטל צער ולא צער הכאה בלבד אלא צער כל ימי החולי שמחמת המכה וכן בכל צער. ולמדת לפי דרכך שכל שאמדוהו אם הבריא אין פוחתין לו ואם האריך בחליו אין מוסיפין לו וכן הדין בכולם כמו שיתבאר למטה. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו הקוטע יד עבד כנעני של חברו נותן הכל לרבו והוא ניזון מן הצדקה אם לא ירצה רבו לזונו שמוזהרין ישראל לרחם על עבדים החולים וקטועים כיון דשייכי במצות ועל השלמים מרחמים במדת רחמים אם אין רבו רוצה לזונו דקיימא לן יכול האדון לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. ונראה לומר דאי אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה. ע"כ.
וכולן רואין אותן כאלו הן בני חורין וכו': לא ידענא האי כולן אי קאי נמי על המבייש כמתבייש או על המתבייש לבדו אבל קאמר שהם בני אברהם יצחק ויעקב מתחזי נמי שעל המבייש קאמר שאין אומרים זה העני הפחות איך בייש אדם חשוב וחסיד כזה אלא שזה מורידין דרגא אחת וזה מעלין דרגא אחת עד שנמצאו שוין ויהיו כל התשלומין שוין ורבי שמעון מוריד העשירים אצל העניים המיוחסים והעניים כפחותים ולמה מוריד העשירים לפי שאין דמים לבושת העשיר כי בממון גדול לא יכול לקבל בושת כמו שנאמר בן חורין מי אית ליה דמי. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במשנה בתשלומי הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש ומכל מקום עשירים גדולים אין דנין אותן בכמה אינן רוצין להתבייש שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום אלא רואין את כבודם מצדדין אחרים ולענין העושר רואין אותן כבני חורין שירדו מנכסיהן קצת ירידה מפני שאף המביישין בני אברהם יצחק ויעקב ואין בושת הבאה מצדם כדאי להחמיר בה כל כך. ומכל מקום העניים הגמורים שנתביישו רואין אותן כפחותים שבעניים והם שנדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם הכל להקל אצל המבייש. ומכל מקום אין אנו מקילין אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש. ע"כ.
וגאון ז"ל פירש וז"ל דתניא וכולן רואין אותן כל המתביישים אף על פי שהן עניים רואין אותן כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן לפי שהם בני אברהם וכו'. ואמר לנו המורה לומר שהן עלולים להתבייש דכל מי שהיה עשיר תחילה נוח לו להרגיש ולהתבייש. עניים כפחותין שבהם כפחותין שבעשירים כלהו בהדדי נינהו בין עשירים בין עניים ואלו במתניתין תנן הכל לפי המבייש והמתבייש וכו' אלא לאו רבי שמעון דאמר עשירים רואין אותן כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן ואי לאו דשיימינן כבני חורין שירדו מנכסיהן דלא הוי בושת כולי האי דהיינו כמתניתין דתני לפי המבייש והמתבייש דאיידי דתני רבי שמעון גבי עשירים כבני חורין שירדו מנכסיהן דלא אפשר בלאו הכי שאם אתה אומר דמי לעשיר ממש אין לדבר קצבה תנא נמי גבי עניים כפחותין שבהן. ע"כ.
מכלל דסומא לא שנא הכי ולא שנא הכי: מפרש רבנו שמחה דהכי קאמר מדקתני ישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דסבירא ליה דכל שכן דהוי סומא שבייש חייב שאותן שרואין מכירין בבושתו ולהכי לא תני להו במתניתין דדבר פשוט הוא מכלל דרבי יהודה לא שנא הכי ולא שנא הכי פטור דליכא למימר כי קאמר רבי יהודה וכו' דאדרבה איפכא אית לן למימר ומכל מקום מתניתין דלא כרבי יהודה. מהר"י כהן צדק ז"ל.
(חו"מ תכ"א) נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול וכו': זה הדין אינו אלא בבושת בלבד אבל לשאר דברים מתחזי דחייב כל נזקו וכל צערו של גדול אם יש בו כדי להזיק אותו נזק דהא לאו אונס הוא שהרי מתכוון לשום נזק ולא גרע מהנכנס לחנותו של נגר דפטור מגלות וחייב בארבעה דברים. הראב"ד ז"ל.
אי רבי שמעון הא אמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור דתניא פרק אלו הן הנשרפין נתכוון לבייש את זה ובייש את זה רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר לגמרי ליה מקטלא וכו'. גאון ז"ל.
עד שיתכוון לו: וא"ת והא רבנן לא פליגי עליה דרבי שמעון אלא משום דדרשינן וארב לו פרט לזורק אבן לגאו ואם כן הכא מודו. ושמא במבושיו מיבעי ליה לשום דרשא. תוספות שאנץ.
וה"ר ישעיה ז"ל תירץ וזה לשונו ויש לומר דלא דרשי מיניה אלא דבעינן כוונה וגמרו בושת מקטלא כי היכי דקטלא לא בעינא עד שיתכוון לו הוא הדין לבושת. אבל קשה אי לקטלא מדמי ליה מאי קאמר הני מלי למיתב ליה אבל למישם שיימינן ליה והלא בקטלא כהאי גוונא לא מחייב כגון נתכוון להרוג נפלים והרג בן קיימא. וצריך לומר דודאי לחומרא דקטלא מדמי ליה ולא לקוליה דקטלא דבקטלא מקילינן דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ע"כ.
הא דתנו רבנן נתכוון לבייש את הקטן וכו': הילכתא היא ואף על גב דאוקימנא דלא כרבי שמעון דסבירא ליה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אבל אנן כרבנן סבירא לן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והוא הדין גבי בושת וכיון דקיימא לן כרבי שמעון דמפלינ גבי בושת בין גדול לקטן ובין עשיר לעני וקיימא לן נמי כרבנן דסבירא להו נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והוא הדין גבי בושת דהא מדרבי שמעון דיליף בושת מקטלא נשמע לרבנן ממילא שמעת דהאי ברייתא הילכתא היא וליכא למנדא מינה. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל דיש חולקין לומר שכל שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כרבי שמעון. ע"כ.
אבל למישם שיימינן ליה וכו': אית דמפרש אבל למישם שיימינן בהו דשמין כמה אדם מתבייש אם מביישין את עבדו לית ליה בושת. גאון ז"ל.
לא גדול גדול ממש וקטן קטן ממש ונהי דרבי מאיר משוי עניים לעשירים דמשום עניותם לא מזלזלינן בהו אבל בין קטן לגדול ודאי מפליג. וקטן בר בושת הוא והלא הוא מבייש עצמו ואינו מקפיד על מה שהוא עושה נם אינו מרגיש בהכלמה מפני שהוא כמו שוטה דמכלמו ליה אחרים ומיכלים כל כך הוא גדול שאף על פי שאין מקפיד על מעשה עצמו כשמכלימין אותו אחרים מיכלם. הראב"ד ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"