ביאור:הל"מ בבא קמא יז א
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
וחד אמר שבעה ואמרי לה שלשים ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה א"ל ר' נחמיה והלא לפני אחאב עשו כן אלא שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה והאידנא נמי עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן ואיבעית אימא אנוחי נמי מנחינן קיים לא אמרינן אמר רבה בר בר חנהרבה בר בר חנה אמורא א״י · דור ג׳רבה בר בר חנהרבי יוחנן° הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה ל"ק הא למיגמר הא לאגמורי א"ר יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13° משום °ר"ש בן יוחאירבי שמעון בר יוחאי תנא · דור ד׳רבי שמעון בר יוחאירבי עקיבארבי יהודה הנשיא מאי דכתיב (ישעיהו לב, כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנאמר אשריכם זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים וזוכה לנחלת שני שבטים זוכה לכילה כיוסף דכתיב (בראשית מט, כב) בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב (בראשית מט, יד) יששכר חמור גרם אית דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף דכתיב (דברים לג, יז) בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:
ב§מתני' כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ג§היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון משלם חצי נזק ד§התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק:
רש"י
[עריכה]וחד אמר שבעה - ימים:
זה חזקיה מלך יהודה - לישנא דש"ס הוא ולא לאשמועינן דזהו חזקיה דהאי קרא בחזקיה כתיב אלא אגב אורחיה דמפרש מאי כבוד עשו לו במותו נקיט ואמר הכי:
חלוצי כתף - כמו וחלצה נעלו (דברים כה) שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם:
והאידנא מפקינן - ספר תורה קמי גברא רבה:
אנוחי - על מטתו לא מנחינן:
כי הוה עייל לבית הכסא - כלומר זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכסא אמר לן הכי קיים אמרינן לימד לא אמרינן ולימד אמרו לחזקיה והאידנא לא משום כבודו דחזקיה דלימד עדיף מקיים:
מביא לידי מעשה - אלמא מעשה עדיף:
למיגמר - לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן:
זורעי - היינו צדקה וחסד כדמפרש לקמיה:
לנחלת שני שבטים - דהכי משמע רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר:
בנות צעדה עלי שור - היינו כילה:
חמור גרם - מתרגמא עתיר בניכסין: יוסף איקרי שור בכור שורו הדר לו (דברים לג):
מתני' כיצד הרגל מועדת - כלומר במה הרגל מועדת:
לשבר בדרך הלוכה - כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הלוכה:
הבהמה מועדת כו' - קפריך בגמ' היינו רגל היינו בהמה הא תנא ליה לשבר דרך הלוכה:
היתה מבעטת - שינוי הוא זה ותולדה דקרן הלכך חצי נזק ותו לא:
או שהיו צרורות מנתזין כו' - אע"ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא אפ"ה ח"נ ותו לא דהלכתא גמירי להו וברשות הניזק קאמר דברה"ר פטור כדאוקימנא בריש פ"ק (דף ג:) דצרורות תולדה דרגל לפוטרו בר"ה:
ונפל על כלי - אחר:
ראשון - נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע"י צרורות נשבר הלכך חצי נזק:
דליל קשור ברגלו - כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרי דליל ואית דגרסי דלי:
מהדס - מרקד:
משלם חצי נזק - דדליל היינו צרורות כדמפרש בגמ' דאדייה אדויי הידוס נמי כגון שהתיז והצרורות שברו את הכלים:
תוספות
[עריכה]שלשים וששה אלף. לו בגימטריא הכי הוי:
והלא לפני אחאב עשו כן. שעשו לו הספד גדול כדאמרינן במגילה (דף ג. ושם) כמספד הדרימון בן טברימון כדמתרגמינן כמספד אחאב בן עמרי דקטיל יתיה הדרימון בן טברימון ובמלחמה היה שהיו שם עם רב וכולן ספדו עליו ואע"ג דכתיב (מלכים א כב) ויעבור הרינה במחנה ואמרינן (סנהדרין דף לט:) באבוד רשעים רינה באבוד אחאב בן עמרי רינה היינו לצדיקים שבדור אבל עבדיו ואוהביו היו מספידין אותו:
אלא שהניחו ס"ת על מטתו. ואע"ג דבפ' בתרא דמ"ק (כה.) גבי רב הונא משמע דאסור לעשות כן משום דאסור לישב ע"ג מטה שס"ת מונחת עליה ובהקומץ רבה (מנחות דף לב:) איכא פלוגתא דאמוראי ליכא למיפרך מדר' נחמיה דהכא דשאני חזקיה דהוה גדול בתורה ובמעשים טובים ביותר:
והאמר מר גדול למוד תורה שמביא לידי מעשה. פי' בקונטרס אלמא מעשה עדיף וקשה לר"ת דאדרבה מהכא דייק ספ"ק דקדושין (דף מ: ושם) למוד גדול ממעשה גבי זקנים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאילה זו בפניהם למוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה ואומר ר"ת דה"פ והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד דאי לא שלמד היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד ומשני הא לאגמורי [דלימוד] ודאי לא אמרינן דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם ובשאלתות דרב אחאי גאון ל"ג קיים אמרינן לימד לא אמרינן אלא גרס ומנח תפילין והדר אמר לן ותו לא ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא והלא למוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר הא לאגמורי דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך היה מניח תפילין תחלה:
מתני' כיצד הרגל מועדת. אמתניתין דפ"ק (דף טו:) קאי ותימה אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא ואי אדסליק הא תנינא ושור המזיק ברשות הניזק והאדם בסוף ואומר ר"י ודאי אדפתח ביה קאי ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי ומשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל ברישא דסליק מיניה:
הבהמה מועדת. אית דגרס והבהמה בוי"ו וה"פ כיצד העדאה דרגל לשבר דרך הלוכה פי' דרך הלוכה היא העדאתה וכן בסיפא גבי שן אבל קשה לר"י מה חידש כאן שלא שנאה בפרק קמא ונראה לר"י דל"ג בוי"ו וה"פ כיצד הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה שאמר בפרק קמא (דף טו:) הבהמה מועדת כו' ומ"מ דייק בגמרא שפיר היינו רגל היינו בהמה דהרגל מועדת והבהמה מועדת הכל אחד:
היתה מבעטת. אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא:
דרסה על הכלי. אור"י דאיצטריך לאשמועינן דסד"א דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ בחוזק שניתז השבר על כלי אחר ושברו ומסתמא להזיק נתכוונה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]א א מיי' פ"א מהל' תלמוד תורה הלכה ג', סמ"ג עשין יב, טור יו"ד סימן רמו, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף י"ח:
ב ב מיי' פ"א מהל' נזקי ממון הלכה ה', סמ"ג עשין סז, טור חו"מ סימן שפט, טור ושו"ע חו"מ סי' שפ"ט סעיף א', טור ושו"ע חו"מ סי' שפ"ט סעיף ו', טור חו"מ סימן שצ, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"צ סעיף א':
ג ג מיי' פ"ב מהל' נזקי ממון הלכה ג', סמ"ג עשין סז, טור חו"מ סימן שצ, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"צ סעיף ג', מיי' פ"ב מהל' נזקי ממון הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"צ סעיף ה':
ד ד מיי' פ"ב מהל' נזקי ממון הלכה י', טור חו"מ סימן שצ, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"צ סעיף י':
ה ה סמ"ג עשין סז:
ראשונים נוספים
וכבוד עשו לו במותו (אמר רב) זה חזקיה מלך יהודה שהושיבו ישיבה על קברו. ואינו דבר גדול להושיב ישיבה בקבר אדם גדול ותפילין בראשיהן ור' נחמיה אמר שהושיבו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא מפקינן ומנחינן קיים לא אמרינן. פי' חלוצי כתף כך שמענו שמוציא יד אחד מבית הצואר שלא ממקום הקרע כדי שיהא הקרע ברור ונמצא הכתף חלוץ מן החלוק. ר' יוחנן קיים אמרינן לימד לא אמרינן. והא אמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה.
ופרקי' לא קשיא למיגמר הוא תלמוד גדול שהתלמוד מביאו לידי מעשה לאגמורי הוא לאחריני מעשה גדול. ש"מ דלמיגמר הוא ולאיעסוקי קמיה רביה טפי עדיף וקדים על לאגמורי הוא לאחריני.
אמר ר' יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים. והן יוסף ויששכר:
הדרן עלך ארבעה אבות.
כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה כו' מקשי רבינא היינו רגל היינו בהמה. ופריק ליה רבא תנא הרגל שהיא אב וקתני הבהמה תולדות.
כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה. אמרינן בגמרא איידי דסליק מרגל פתח ברגל ואיכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין (דפ"ק) [דפרק קמא קאי] ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפרקא ליתני האדם, בשלמא לשמואל דקמפרש תנא שור (לרגל) ומבעה (לשן) שפיר (דמי) דקאי אמאי דפתח תנא דפ"ק אלא לרב דאמר תנא שיר וכל מילי דשור קשיא ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרקא קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר.
גירסת הספרים: והבהמה מועדת בוי"ו. ומתניתין תרתי קתני, ופירושו הרגל ששנינו שהיא מועדת להלך כדרכה ולשבר ומיהו אין המשנה מתיישבת בכך דא"כ מה חדש ומה ביאר כאן ברגל יותר ממה ששנינו בפ"ק דהתם נמי כי הא תניא בלא גרוע (בתוספות) הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה ועל כן (פירוש) [פירשו] בתוס' דלא גרסינן והבהמה אלא הבהמה גרסינן וחדא תניא כלומר הרגל ששנינו שהיא מועדת כיצד הבהמה מועדת להלך ולשבר דרך הלוכה דהיינו תולדתו ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מידי דאבות ומסתבר דרישא אע"ג דלא חדשה מידי אורחי' דתנא הוא למפתח (בחד') [בחדא] דפשיטא כדי לסדר בתר' מאי דאצטריך למיפשט ודכותה בגמרא דבני מערבא בריש פ"ק (ב"ק פ"א ה"א) גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה ר' יצחק מקשה נגיחה נגיפה עיקר ואת עביד לן תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן התחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות.
היתה מבעטת. תימה מאי קא הדר תני ליה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ומאי תנא ועריב ליה בין מילי דרגל. ואפשר דמשים (דתקל' דיצא') מרגל תנא ליה בין מילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתנא צרורות ובעיטה שוה בתשלומין לצרורות ותרווייהו חצי נזק תנא להו בהדדי וא"נ למסתמה דלא כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא ע"כ בחצר הניזק היא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים וכל זה איננו שוה דאמאי תנא במילי דרגל ליתנייהו באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה (כשות) [כסות אוכלים] (יט, ב) שאף אלו תולדות הקרן (דמאן) [למאן] דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שינוי (וא"צ) [וא"כ] לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דר' אשי כו'.
דרסה על הכלי ושברתו. כתוב בתוס' דאצטריך [לאשמועינן] דלא תימא כל שדרס כל כך בחוזק כונתה היתה להזיק וה"ז כקרן קמ"ל (ול"נ) [ולי נראה] דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כלהו גווני דצרורות.
אנוחי נמי מנחינן. ואף על גב דבפרק בתרא דמועד קטן גבי רב הונא משמע דאסור וכו' איכא פלוגתא דאמוראי פרק הקומץ רבה ומדר' נחמיה ליכא למיפרך דשאני חזקיה שהיה גדול בתורה. ועוד דלמא כרבי אלעזר דמנחות סבירא ליה ולא הוה מוקי מעשה דרבי אלעזר על גבי קרקע. תוספות שאנץ.
הילכך נקטינן מושיבין ספר תורה על מיטתו של תלמיד חכם ומשבחין אותו שקיים הוא מה שכתוב בה. ומכל מקום דוקא שיהא ספר תורה גבוה מעל המטה כל שהוא ומכל מקום אין משבחים אותו שכבר השפיע והשלים זולתו שזה תכלית השלמות לא הגיעו בו רוב חכמים וראוי לספדן למצע דבריו כפי הראוי. הרב המאירי ז"ל.
שהתלמוד מביא לידי מעשה. פירש ר"י ז"ל אם כן מעשה גדול דמי נתלה במי קטן נתלה בגדול. וקשה לרבנו תם וכו' ככתוב בתוספות. לכן נראה לרבינו תם דאין הכי נמי דתלמוד גדול יותר ממעשה והכא פריך משום דאמרינן לימד לא אמרינן וכו'. ומשני הא למיגמר כלומר הא דאמרינן שהתלמוד מביא לידי מעשה היינו דאי אפשר לקיים אלא אם כן למד לעצמו אבל לאגמורי שמקיים המעשה אף כי לא למד לאחרים ולכך אמרינן קיים דהיינו לאגמורי לאחרים כי דבר גדול הוא יותר ממעשה ויותר מלומד הוא לעצמו. ויש מפרשים דשפיר גרסינן כפירוש רש"י ז"ל דהא דפשיט מהכא דתלמוד גדול היינו באדם שלא למד לפי הצורך וכו' ככתוב בתוספות בפרק קמא דקידושין. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ויש מקיימים פי' הקונטרס דהתם נשאל לפניהם אדם בבחרותו מה טוב לו אם לעסוק בקיום מצות או בתלמוד ונמנו שטוב לו ללמוד בבחרותו שהתלמוד מביאו לידי מעשה בסוף ימיו והמעשה רב שאם לא ילמד בבחרותו לא ידע טיב המצות לקיימן בזקנותו והכא בסוף ימיו קיימינן והיינו דפריך גדול התלמוד שהוא מביא לידי מעשה בסוף ימיו ואז המעשה רב אלמא בסוף ימיו המעשה רב דקטן נתלה בגדול וכיון דאמרינן קיים כל שכן שהיה לנו לומר למד. ומשני ודאי קיים עדיף מלמד לעצמו אבל למד לאחריני עדיף מכולהו שהוא מזכה את הרבים. ובשאלתות דרב אחאי לא גרסינן והדר אמר לן קיים אלא והדר אמר לן כלומר בכל יום היה רגיל בכך דמנח תפילין והדר אמר שמעתא וכו' ככתוב בתוספות. ולא נהירא לר"י לומר דלעצמו עדיף מללמד לאחרים שהרי מזכה את הרבים. ע"כ.
וכן כתב הרשב"א ז"ל דלאגמורי אחריני טפי עדיף. וזה לשון הרב המאירי ז"ל מי שיש עליו מצוה ותלמוד תורה אם היא מצוה עוברת יקדים למצוה ואחר כך לתלמוד ואם היא מצוה שאינה עוברת אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד שהתלמוד מייפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע עניינה ואם מאותם היודעים ואינו צריך ללמוד אף על פי שרוצה ללמד לאחרים אינו דוחה את המצוה בשביל לימוד אחרים. ע"כ. ליכא לאקשויי לפירוש רבינו תם ולגירסת הספרים אמאי לא הוה פשיט להו עד דמנח תפילין ברישא דעל ההקדמה אין להקפיד דאיזה מהם יקדים. מהר"י כ"ץ ז"ל.
זוכה לנחלת שני שבטים. פירוש לנחלה מבורכת בשני שבטים יוסף הוא השור ויששכר הוא החמור ובנחלת שניהם היתה ברכה יותר מכולם ביוסף כתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין שהיתה ארץ מעיינות וארץ תבואה ופדדסות וכן כתיב כאן פורת מלשון פארות ובברכת משה כתוב כן ואין צריך לפרש. וביששכר כתיב וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה והוא כלל לכל נעימות הארץ. הראב"ד ז"ל.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל זוכה לנחלת שני שבטים. רוצה לומר שני שלמיות שנאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור והשור רומז על אשר רב תבואות בכחו והחמור על נושא האדם ומשרתו ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה. ע"כ.
- סליק פרק ראשון
( ראה בהמשך השיטה לדף י"ז בפרק ב - ויקיעורך )
- פרק שני
כיצד הרגל מועדת וכו': הקשו בתוספות אי אדפתח ביה קאי וכו'. קשה נימא דקאי אדפתח ביה ברישא דפרק קמא דקתני השור והבור והמבעה וכו' ואם כן קאי אדפתח ביה לשמואל דאמר תנא שור לרגלו ולרב נמי דאמר תנא שור לכל מילי דשור דהיינו אקרן והשן והרגל והיינו דפתח ביה. וי"ל מדקאמר הכא הרגל מועדת משמע דקאי אלשון מועדת דקאמר בסיפא דפרק קמא השן מועדת והרגל מועדת ואי ארישא דפרק קמא קאי הוה ליה למימר כיצד הרגל מזקת שהזכיר נזיקין דקתני ארבעה אבות נזיקין. ומיהו אכתי קשה נימא דאדסליק מיניה קאי דקתני בפרק קמא הזאב והארי והנחש הרי אלו מועדין ונחש היינו רגל שהיזקו מצוי ועליה קאי כיצד הרגל מועדת ולקמן נתרץ אותו. גליון.
והרב המאירי ז"ל פירש משום דבמשנת ארבעה אבות הוזכר השור תחילה שהוא כולל נזקי הרגל הן לדעת רב הן לדעת שמואל מה שאין כן בנזקי שן שלא נכללו במלת השור אלא לדעת רב שלדעת שמואל מבעה זה השן תפס בכאן תחילה ענין נזקי הרגל. ע"כ לשונו.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל איכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין דפרק קמא קאי ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפירקין ליתני האדם ובשלמא לשמואל דקא מפרש תנא שור לרגלו שפיר דקאי אמאי דפתח תנא דפרקין קמא אלא לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור קשיא. ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרק קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר. ע"כ לשונו.
ותלמיד רבינו פרץ ז"ל תירץ דקאי אמאי דסיים בפרק קמא בנחש דמועד לעולם וזהו רגל דהא אין הנאה להיזקו. ע"כ לשונו.
והר"ר ישעיה ז"ל תירץ וז"ל אדפתח במתניתין בתרייתא קאי ושן ורגל נשנו ברישא וכיון דכתיבי בחד קרא כחד חשיב ליה והא דנקט רגל מקמי שן משום דאקדמיה קרא. ולר"י נראה דודאי אדסליק מיניה נקט ודקשיא לן משור המזיק ברשות הניזק והאדם לא קשה מידי דבאדם אין לפתוח דהא ליתא פירוש דאדם מועד לעולם ומשור המזיק לא רצה לפתוח שכבר פירשו ברישא דמתניתין בפרק קמא דקאמר הבהמה אינה מועדת או אליבא דכולי עלמא הוא דקא פליג בה רבי טרפון ורבנן. ע"כ.
וזה לשון תוספות שאנץ יש לפרש דאשלשה אבות שנאמרו בשור קאי דתני רגל בסוף ונקט אדסליק מיניה. ע"כ. פירשו בתוספות דלא גרסינן והבהמה בוא"ו. ואינו מחוור בעיני דהא דאמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מילי דאבות. ומסתברא דרישא אף על גב דלא חדשה מידי אורחיה דתנא הוא למפתח בחדא דפשיטא כדי לסדר בתרה מאי דאיצטריך למיפשט ודכוותא בגמרא דבני מערבא בריש פרק קמא גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות דקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה רבי יצחק מקשי נגיחה נגיפה עיקר ואתעביד לון תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן מתחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות. הרשב"א ז"ל.
ומהר"י כ"ץ ז"ל כתב וז"ל כיצד הרגל מועדת. פירש רש"י כלומר במה העדאתה ומפרש לשבר דרך הילוכה. ואינו נראה לר"י דאם כן כיון דתרי בבי נינהו מה חידש בבבא ראשונה שלא שנאה בפרק קמא. ולי נראה ליישב פירוש רש"י דבהדיא מוכח דתרי בבי נינהו דקאמר בגמרא תנא אבות ותנא תולדות. ועוד כיצד השן על כרחך תרי בבי נינהו דרישא בשן חיה וסיפא בשן בהמה כדמוכח בגמרא ומדהא ליכא לאוקמה אלא בתרי בבי רישא נמי בתרי בבי. ע"כ.
היתה מבעטת: תימה מאי קא מהדר תני ליה הכא הא תנן לה בפרק קמא הבהמה אינה מועדת לבעוט. ועוד קיימא לן ומבעטת תולדה דקרן ואמאי תניא ועריב לה בין מילי דרגל. ואפשר דמשום דהתקלה יצאה מרגל תנא ליה במילי דרגל. ובתוספות תירצו וכו'. ואי נמי למסתמה דלא כרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא על כרחך בחצר הניזק הוא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים. וכל זה איננו שוה דאמאי תנייה במילי דרגל לתנייה באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה כסות או כלים שאף אלו תולדות הקרן. ולמאן דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת בעיטה חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי. ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שנוי ואם כן לאשמועינן בהיפך ויש שנוי וכבעיא דרב אשי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ותלמיד הר"ר פרץ ז"ל תירץ כתירוץ ראשון דלמסתמה דלא כרבי טרפון קאמר לה ולכך נקט ביעוט ולא נקט שאר תולדות דקרן משום דדמי קצת לרגל מפני שעושה היזק זה ברגל. ע"כ.
וכן תירצו תלמידי הר"ר ישראל ז"ל וזה לשונם נראה דצריך היתה מבעטת לסתום כרבנן דקרן בחצר הניזק חצי נזק ומעתה נוקי דרשא דחייב נזק שלם משום דאורחיה דאם לא כן הייתי מוקי כרבי טרפון והטעם משום שנוי. ע"כ.
דרסה על הכלי ושברתו: כתוב בתוספות דאיצטריך לאשמועינן וכו'. ולי נראה דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כולהו גווני דצרורות. הרשב"א ז"ל.
היה דליל קשור ברגלו: כל דבר הקשור ברגל קרוי דליל. ויש גורסין דלי דמשלם חצי נזק משום דהוי צרורות. ונראה לי דמיירי שהתיז התרנגול הדלי שברגלו ושבר כלים, דליכא למימר דמיירי במגרר אחריו כי אורחיה דאם כן הוי כמו עגלה המושכת בקרון דאמרינן בגמרא משלם נזק שלם דתולדה דרגל היא ולא הוי צרורות אלא אדייה אדויי כדמפרש בגמרא. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל. עיין בהרשב"א ז"ל לקמן בדיבור עגלה המושכת בקרון.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"