ביאור:הדום
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הדום = שרפרף לרגליים, ומשל למקדש
[עריכה]זהו מאמר הגדרה, מאמר שמטרתו להגדיר במדויק שורש, מילה או ביטוי בלשון המקרא. חלק ממיזם המילון המקראי החופשי.
הדום הוא שרפרף המונח ליד כיסא, שהיושב מניח עליו את רגליו. והוא נזכר בתנ"ך בעיקר כמשל. פעם אחת כמשל לנצחון על אויבים:
- (תהלים קי א): " ...נְאֻם ה' לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ"- האויבים שלך ייכנעו לך עד שתוכל להניח עליהם את רגליך כמו על הדום.
אבל ברוב הפסוקים נזכר הדום רגלי ה' , ונראה שהוא משל לארון הברית:
- (דברי הימים א כח ב): "וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר 'שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי! אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה', וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ, וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת";
הכפורת עם הכרובים מייצגת את כיסא המלכות של ה', שכן משם יצא דבר ה' אל ישראל, כמלך המדבר אל עמו, (שמות כה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל ארון הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ולכן הארון, שמתחת לכפורת, נמשל להדום שמתחת לכיסא המלך (קאסוטו על שמות כה טז) .
כך נראה פירוש המושג גם בפסוקים נוספים:
- (תהלים קלב ז): "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו ; קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ" - אנחנו באים למשכן (בית המקדש) ומשתחוים מול ארון הברית. ההשתחווייה נעשית בשכיבה על הארץ, והיא אכן בגובה של ארון הברית ולא של הכפורת, ולכן מוצדק לומר שאנחנו משתחוים "להדום רגליו".
אמנם, יש פסוקים שבהם משמעות המושג רחבה יותר:
- (תהלים צט ה): "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא"מקביל אל (תהלים צט ט): "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ, כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱלֹהֵינוּ"( פירוט ); כל בית המקדש, או כל הר הבית שבית המקדש נמצא עליו, נמשל להדום רגלי ה';
- (איכה ב א): "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ"- המפרשים פירשו שהכוונה לבית המקדש, אך לפי ההקשר ייתכן שהכוונה לכל ירושלים ( בת ציון ) או לכל ארץ ישראל ( פירוט );
- (ישעיהו סו א): "כֹּה אָמַר ה': הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי ; אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?"- כאן משמעות המושג רחבה ביותר: כל השמיים הם כיסא ה', ולכן כל העולם הוא הדום רגליו. וכוונת הנביא לומר, שה' לא צריך שבני-האדם יבנו לו מקדש שיהיה הדום לרגליו, אלא כל רצונו הוא שבני-האדם ישמעו בקולו ויעשו מעשים טובים ( פירוט ).
ובאחרית הימים נאמר, (זכריה יד ד): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַים מִקֶּדֶם"; אם כך, בעתיד הר הזיתים שבירושלים יחזור להיות הדום רגלי ה'.
ראו גם:
תגובות
[עריכה]תהלים קי א: "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יהוה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ".......
דברים לג ג: "אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ....... יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ"
הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ = תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ ------------------------------
עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ = עד שישתחוו לך כל אֹיְבֶיךָ כי יהפכו לאוהביך כעמך
שמות כד י: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו....... כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"
-
על כן כתוב
"לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים" כי בסוף גם הרשעים הופכים לאש שלהבת-יה כמשרתי יהוה
תהלים קד ד: "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט"
אש אלהים להשמדת הרשעים אינה אלא לשינוי מהותם! כי הם עוברים טרנספורמציה.
הם עצמם נהפכים ל“אֵשׁ לֹהֵט”, כמו המלאכים.
אדם חי אף כי רשע עדיין נושא הגם כי במעט את רוח אלהים לכן רוח אלהים נשארת אך הרשע מושמד כי כל ה"קליפות נשרפו"
על כן יהוה אמר למשה איש האלהים
כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה --- כי הודיעו זאת רוחות המלאכים הקדושים השוכנים עם יהוה כי נשפטו באש כי היו בעבר רשעים
דברים לא כא: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ
כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ .........................................אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי"
המשיח באש אלהים מצרף את כולם להכנעה אל רגלי יהוה
משלי יז ג: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יהוה"
משלי כז כא: "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ"
מלאכי ג ב: "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף....... וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים"
מלאכי ג ג: "וְיָשַׁב מְצָרֵף....... וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ ליהוה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה"
עתה פרוש לבאר בשפה עממית בשפת העם
בפסוקי המקרא מתגלה מהלך עמוק ועקבי: אש יהוה איננה משמידה את האדם, אלא משמידה את הרשעה שבו.
האדם עצמו — הנושא תמיד את רוח אלהים, גם אם במעט — נותר חי, מזוכך, ומתעלה עד שהוא נהפך ל“משרתיו אש לוהט”.
זהו תהליך של טרנספורמציה רוחנית, שבו הרע נשרף והטוב האלוהי שבאדם נותר ומתחזק.
היסוד הראשון למהלך זה מופיע בתהלים קי: “עד אשית אויביך הדום לרגליך”. ההדום איננו השמדה אלא הכנעה,
וכאשר משווים זאת לדברים לג: “והם תֻּכּוּ לרגליך”, מתברר שהדום לרגלי יהוה הוא מצב של קירבה וזיכוך — לא של חורבן.
האויבים נהפכים לאוהבים; הרשעים נהפכים למשרתים; כולם מובאים אל רגלי יהוה מקום של התגלות וטוהר,
כפי שמתואר בשמות כד: “ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר”.
מכאן נובע הפסוק: “להבה תלהט רשעים”. הלהבה אינה מכלה את האדם אלא את הרשע שבו. זהו זיכוך, לא השמדה.
תהלים ק"ד מאשר זאת: “עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט”. המלאכים עצמם הם אש — לא אש של חורבן אלא אש של שירות.
לפי המהלך המקראי, גם הרשעים עוברים את אותה אש:
הרשעה שבהם נשרפת, רוח אלהים שבהם נשארת, והם נהפכים למשרתיו אש לוהט.
המקרא מדגיש שוב ושוב שההשמדה היא של הרשעה בלבד: “שומר יהוה את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד” (תהלים קמה),
וכן “ודרך רשעים תאבד” (תהלים א). לא האדם מושמד — אלא דרכו הרעה. האדם חי, כי רוח אלהים בו.
הרשעה מתכלה, כי היא כדימוי השלילי של עשב הנובל מהר; הצדיק יפרח, כי הוא תמר.
לכן גם בתהלים ב׳: “ובחרונו יבהלמו” — הבהלה מכוונת אל הרשעים (הסיומת “מו”), לא אל רוח אלהים שבאדם.
מכאן מתבהר גם הפסוק בדברים ל"א: “כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום”.
לפי הקריאה המיסטית, המלאכים — שהיו בעבר רשעים ונזדככו באש יהוה — יודעים את טבעו של האדם, כי הם עצמם עברו את אותו תהליך של זיכוך. הם מודיעים זאת ליהוה, ולכן יהוה יודע את יצר האדם לא מתוך השמדה אלא מתוך הבנה עמוקה של תהליך הזיכוך.
המשיח, לפי נבואות הזיכוך, בא באש אלהים כדי לצרף את כולם. זהו תהליך אוניברסלי:
“מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יהוה” (משלי יז), “מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו” (משלי כז),
וכן מלאכי ג: “כי הוא כאש מצרף… וטיהר את בני לוי… וזיקק אותם כזהב וככסף”.
האש האלוהית מסירה את הסיגים, מטהרת את האדם, ומעמידה אותו כמי שמגיש מנחה בצדקה.
לכן, כאשר דיין כמלאך־אלהים “חושב עליך רעה”, אין זו רעה ממש. זו פעולת זיכוך — כדי שתדע את אלהים.
האדם בלי דעת נוהג כרשע, ולכן מצרפים אותו בכור הכסף או הזהב להסיר את הסיגים מעליו.או בלשון המקובלים "קליפות"
הרעה האלוהית אינה עונש אלא תיקון; אינה השמדה אלא טיהור; אינה חורבן אלא התעלות.
זהו מהלך מקראי שלם:
הרשעה מושמדת — האדם נשאר.
הקליפות נשרפות — רוח אלהים נשארת.
האדם נזדכך — ונהפך למשרתיו אש לוהט.
המשיח מצרף את כולם — עד הכנעה לרגלי יהוה.
- -- DAIAN SHEM, 2026-07-24 01:29:46
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:הדום - שרפרף לרגליים, ומשל למקדש
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2026-07-23.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/hdm