ביאור:דיני ראש השנה/פרק שלישי
לא בדוק
הדינים העולים מראש השנה פרק שלישי
[עריכה]דף עבודה שנוצר אוטומטית: הדינים שסומנו בעין משפט, מנוסחים כדרישות. הניסוח וההכרעה נוצרו בסיוע מחשב ודורשים בדיקה תורנית.
דף כה ב
[עריכה]- מקור: "בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר. ראוהו בית דין בלבד - יעמדו שנים ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש. ראוהו שלשה והן בית דין - יעמדו השנים, ויושיבו מחביריה" (ראש השנה כה ב אות א)
- פוסקים: רמב"ם, קידוש החדש, פרק ב, הלכה ח
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי סנהדרין — בית הדין מקדש את החודש בהכרזה "מקודש" ולא רק בקביעה שהוא ראש חודש
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — בית דין מקדשים את החודש אף אם לא נראתה הלבנה בזמנה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הגמרא, וכפסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ח
קידוש החודש בגמר הדין (עדות ראיית הלבנה) חייב להיות ביום ולא בלילה
- מקור: "דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה - הכא נמי מקדשין בליליא, קמשמע לן. - ואימא הכי נמי! - אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, אימת הוי חק - בגמר דין, וקא קרי ליה רחמנא משפט, מה משפט ביום -" (ראש השנה כה ב אות ב)
- פוסקים: רמב"ם, סנהדרין, פרק ג, הלכה ד · רמב"ם, סנהדרין, פרק יא, הלכה א · שו"ע חו"מ סימן ה סעיף ב
- חכמים בסוגיה: זירארבי זירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זירארב יהודהרבי אלעזר בן פדתרבי ירמיהרבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי בון בר חייא°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי הגמרא שקידוש החודש הוא גמר דין וקראתו התורה "משפט", ומשפט נעשה ביום, כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע
בית דין שראו את החודש בלילה אינם דנים בעצמם אלא מושיבים שניים מחבריהם אצל היחיד ודנים ביום
- מקור: "אף הכא נמי ביום. ראוהו בית דין יעמדו שנים ויעידו בפניהם ואמאי? לא תהא שמיעה גדולה מראייה! - אמר : כגון שראוהו בלילה. ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד אמאי? הכא נמי נימא: לא" (ראש השנה כה ב אות ג)
- פוסקים: רמב"ם, קידוש החדש, פרק ב, הלכה ח
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי סנהדרין — בית הדין מקדש את החודש בהכרזה "מקודש" ולא רק בקביעה שהוא ראש חודש
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — בית דין מקדשים את החודש אף אם לא נראתה הלבנה בזמנה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הסוגיה שאין בית דין דן בלילה, וכפי שהביא הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ב ה"ח.
בית דין שראו את הלבנה בלילה, יעמדו שנים מהם ויעידו בפני חבריהם כדי שיוכלו לקדש את החודש
- מקור: "ראוהו בית דין יעמדו שנים ויעידו בפניהם ואמאי? לא תהא שמיעה גדולה מראייה! - אמר :" (ראש השנה כה ב אות ד)
- פוסקים: רמב"ם, קידוש החדש, פרק ב, הלכה ח
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי סנהדרין — בית הדין מקדש את החודש בהכרזה "מקודש" ולא רק בקביעה שהוא ראש חודש
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — בית דין מקדשים את החודש אף אם לא נראתה הלבנה בזמנה
- חכמים בסוגיה: זירארבי זירא אמורא א״י · דור ג׳רבי זירארב יהודהרבי אלעזר בן פדתרבי ירמיהרבי יונהרבי יוסי בר זבידארבי בון בר חייא°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כתירוצו של ר' זירא שהמדובר כשראוהו בלילה, שאז אין העדות-הראייה עצמה מספיקה לקידוש (שהרי מקדשין ביום), ולכן צריך שיעידו שנים מהרואים בפני חבריהם ביום
עד יחיד שראה את החודש בלילה, אינו נאמן על עדותו בבית דין ביום אלא בהצטרפות שני עדים נוספים
- מקור: "כגון שראוהו בלילה. ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד אמאי? הכא נמי נימא: לא תהא שמיעה גדולה מראייה! וכי תימא הכא נמי כגון שראוהו בלילה - היינו הך! - סיפא איצטריכא ליה, דאין " (ראש השנה כה ב אות ה)
- פוסקים: רמב"ם, קידוש החדש, פרק ב, הלכה ח
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי סנהדרין — בית הדין מקדש את החודש בהכרזה "מקודש" ולא רק בקביעה שהוא ראש חודש
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — בית דין מקדשים את החודש אף אם לא נראתה הלבנה בזמנה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הסוגיה, וכן פסק הרמב"ם (קידוש החדש פ"ב ה"ח)
דיני ממונות בשלושה, ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו ביחיד
- מקור: "דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו ביחיד, הכא נמי ניקדשיה ביחידי," (ראש השנה כה ב אות ו)
- פוסקים: רמב"ם, סנהדרין, פרק ב, הלכה י · סמג עשין צז · שו"ע חו"מ סימן ה סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שמומחה לרבים דן ביחיד בדיני ממונות, כרמב"ם (סנהדרין ב,י) ושו"ע (חו"מ ה,א), שכן זו מסקנת הגמרא ללא חולק
- מקור: "קמשמע לן. - ואימא הכי נמי! - אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו, וקאמר ליה הקדוש ברוך הוא: עד דאיכא אהרן בהדך, דכתיב ויאמר ה אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם. למימרא דעד נעשה דיין? " (ראש השנה כה ב אות ז)
- פוסקים: רמב"ם, קידוש החדש, פרק ב, הלכה ט
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — אם ראו את המולד בית דין וכל העם ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשיכה, החודש מתעבר; ואם ראוהו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא הלומדת ממשה ואהרן שאין מומחה לרבים פוטר מהצטרפות דיינים נוספים, וכך פסק הרמב"ם (קידוש החדש פ"ב ה"ט)
דף כו א
[עריכה]עד שראה עדות בדיני ממונות אינו יכול להיעשות דיין באותו דין
- מקור: "ואין עד נעשה דיין. - אפילו תימא רבי עקיבא, עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם - אלא בדיני נפשות, דרחמנא אמר ושפטו העדה, והצילו העדה. וכיון דחזיוהו דקטל נפשא - לא מצו חזו ליה זכותא, אבל הכא - אפילו רבי עקיבא" (ראש השנה כו א אות א)
- פוסקים: רמב"ם, עדות, פרק ה, הלכה ח · סמג עשין קט · שו"ע חו"מ סימן ז סעיף ה
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי סנהדרין — האם עד יכול להיות דיין באותו עניין
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי סנהדרין — עד שיודע עדות על בעל דין, ואינו נאמן אצלו כדיין, יכול לילך ולהעיד עליו בבית דין אחר
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שאין עד נעשה דיין בדיני ממונות, שכן הגמרא מבארת שאף ר"ע - שנחלק לגבי דיני נפשות - מודה בדיני ממונות שאין עד נעשה דיין, וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.
שופר של פרה (קרן) פסול לתקיעה, ושאר שופרות כשרים
- מקור: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר במשך בקרן היובל גמרא. שפיר קאמר רבי יוסי! - ורבנן: כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן, דפרה - קרן אקרי, שופר - ל" (ראש השנה כו א אות ב)
- פוסקים: סמג עשין מב · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף א
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: רבי יוסי: כל השופרות נקראים גם קרן וגם שופר וגם של פרה כשר ~ רבנן: פרה נקראת קרן ולא שופר, לכן פסולה
- הכרעה: נפסק כרבנן ששל פרה פסול, כמבואר בשו"ע או"ח סימן תקפו סעיף א
דף כו ב
[עריכה]בראש השנה מצות היום בשופר, ולכן החצוצרות תוקעות מן הצדדין והשופר מאריך ביניהן
- מקור: "ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים, כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע." (ראש השנה כו ב אות א)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ב · סמג עשין מב
- מצב: דרבנן
- הכרעה: נפסק כפשט הסוגיה שמצות היום בשופר ולכן מאריך מן הצדדין, וכן פסק הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"ב)
בתעניות שבמקדש, השופר מקצר תרועתו והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות
- מקור: "שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות." (ראש השנה כו ב אות ב)
- פוסקים: רמב"ם, תענית, פרק א, הלכה ד
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — בתעניות תוקעים בשופרות כפופים ובראש השנה בשופר פשוט
- מצב: נפסק
- הכרעה: כרמב"ם, תענית, פרק א, הלכה ד, שפסק כלשון הגמרא בלא מחלוקת
ביובל תוקעין ומברכין כמו בראש השנה
- מקור: "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובלות בשל יעלים. גמרא. אמר :" (ראש השנה כו ב אות ג)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה א · רמב"ם, שמיטין, פרק י, הלכה יא · רמב"ם, תפלה, פרק ב, הלכה ח
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — בתקיעת שופר ביובל תוקעים בשופר פשוט, ובברכות מוסף שביום הכיפורים של היובל אומרים מלכויות ז
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי יהודה: תנא קמא סובר ששופר של יובל ושל ראש השנה שווים ואין הבדל בסוג השופר, ורבי יהודה סובר שבראש השנה תוקעים בשל זכרים (איל) וביובל בשל יעלים
- הכרעה: נפסק כתנא קמא, וכן פסק הרמב"ם (שופר א, א; שמיטין י, יא; תפלה ב, ח) שכל השופרות כשרים חוץ משל פרה, ואין חילוק בין ראש השנה ליובל
לכתחילה, שופר של ראש השנה יהיה כפוף (של איל), ושופר הנוהג בשאר ימות השנה יהיה פשוט
- מקור: "מצוה שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים מצוה בכפופין ושל כל השנה בפשוטין. - והתנן: שופר של ראש השנה של יעל פשוט! - הוא דאמר כי האי תנא ; דתניא, רבי יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין וביו" (ראש השנה כו ב אות ד)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה א · סמג עשין מב · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף א
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: תנא קמא ~ רבי יהודה: תנא קמא סובר שבראש השנה תוקעים בכפופים ובשאר השנה בפשוטים; רבי יהודה סובר שבראש השנה תוקעים בשל זכרים כפופים וביובלות (יום הכיפורים) בשל יעלים פשוטים
- הכרעה: נפסק כתנא קמא (סתמא דגמרא), שבראש השנה מצוה בכפופין, כפי שנפסק ברמב"ם ובשו"ע
דף כז א
[עריכה]שופר שצופה זהב במקום הנחת הפה פסול, ושלא במקום הנחת הפה כשר
- מקור: "ציפהו זהב, במקום הנחת פיו - פסול, שלא במקום הנחת פיו - כשר! - אמר : כי תנן נמי מתניתין - שלא במקום הנחת פה תנן. ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין " (ראש השנה כז א אות א)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ו · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף טז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט המשנה שהובאה בסוגיה, שהחילוק בין במקום הנחת פה לשלא במקום הנחת פה הוא עצם דין המשנה ולא נחלקו בו, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.
בקריאת התורה קורא אחד ומתרגם אחד, ואסור שיהיה אחד קורא ושניים מתרגמים
- מקור: "בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב - יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב - יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאר" (ראש השנה כז א אות ב)
- פוסקים: רמב"ם, תפלה, פרק יב, הלכה יא · שו"ע או"ח סימן קמא סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא שאסור שיהיה אחד קורא ושניים מתרגמים, כדי שלא יבואו לידי בלבול השומעים
- מקור: "ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא:" (ראש השנה כז א אות ג)
- פוסקים: רמב"ם, תפלה, פרק יב, הלכה יא · שו"ע או"ח סימן קמא סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שאסור שאחד יקרא ושניים יתרגמו יחד, כלשון הגמרא, וכן נפסק ברמב"ם ובשו"ע
- מקור: "בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב - יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב - יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר? - לידע שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף. מאי שנא הת" (ראש השנה כז א אות ד)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תפח סעיף ב · שו"ע או"ח סימן תרד סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק להלכה בשו"ע (סימנים תפח, תרד) שבהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין, מטעם חביבות המצוה הגורמת לתשומת לב ושמיעה כדין
במגילה אפילו עשרה קורין ואין חוששים שלא ישמעו, שכיון שחביבה המצוה - יהיב דעתיה ושומע
- מקור: "ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב - יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב - יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר? - לידע שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף. מאי שנא התם דזה" (ראש השנה כז א אות ה)
- פוסקים: רמב"ם, תענית, פרק ב, הלכה ז · שו"ע או"ח סימן תרצ סעיף ב
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי תענית — גזרו תענית על ארבה גם אם עדיין לא אכל את התבואה, אלא רק שנראה במקום שאינו רגיל בו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק להלכה כמבואר בגמרא, שבמגילה מותר לעשרה לקרוא כאחד משום שהיא חביבה ויהיב דעתיה, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע
בתעניות ציבור בגבולין תוקעים בשופר לבד ולא בחצוצרות, בשונה מהמקדש שתוקעים בשניהם
- מקור: "לא אמרו אלא במקדש. תניא נמי הכי: במה דברים אמורים - במקדש, אבל בגבולין: מקום שיש חצוצרות - אין שופר, מקום שיש שופר - אין חצוצרות. וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצ" (ראש השנה כז א אות ו)
- פוסקים: רמב"ם, תענית, פרק א, הלכה ד
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ראש השנה — בתעניות תוקעים בשופרות כפופים ובראש השנה בשופר פשוט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כברייתא ומעשה רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון שהודו להם חכמים, כפי שפסק הרמב"ם
שופר שנסדק ודבקו, וכן שופר המורכב משברי שופרות מחוברים, פסול לתקיעה
- מקור: "שופר שנסדק ודבקו - פסול, דיבק שברי שופרות - פסול." (ראש השנה כז א אות ז)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ה · סמג עשין מב · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק להלכה כפשט הגמרא שהדבקת שופר סדוק או חיבור שברי שופרות פוסלים אותו, כרמב"ם ושו"ע
שופר שהודבק משברי שופרות אחרים - פסול לתקיעה
- מקור: "דיבק שברי שופרות - פסול." (ראש השנה כז א אות ח)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף י
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק בשו"ע או"ח סימן תקפו סעיף י שהמדבק שברי שופרות פסול, כלשון הגמרא ללא חילוק
דף כז ב
[עריכה]שופר שציפהו זהב במקום הנחת הפה - פסול, ושלא במקום הנחת פה - כשר
- מקור: "ארוך וקצרו - כשר, גרדו והעמידו על גלדו - כשר, ציפהו זהב, במקום הנחת פה - פסול, שלא במקום הנחת פה - כשר. לכאורה נראה לפרש דעובי השופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת הפה היינו " (ראש השנה כז ב אות א)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ז · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא, שכן הרמב"ם והשו"ע פסקו כלשון הברייתא ללא חולק
שופר שציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול, ושלא במקום הנחת הפה כשר
- מקור: "גרדו והעמידו על גלדו - כשר, ציפהו זהב, במקום הנחת פה - פסול, שלא במקום הנחת פה - כשר. לכאורה נראה לפרש דעובי השופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת הפה היינו מבחוץ סמוך להנחת ה" (ראש השנה כז ב אות ב)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף יד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא בשו"ע או"ח סימן תקפו סעיף יד
שופר שציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול, ושלא במקום הנחת הפה כשר
- מקור: "ציפהו זהב, במקום הנחת פה - פסול, שלא במקום הנחת פה - כשר. לכאורה נראה לפרש דעובי השופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת הפה היינו מבחוץ סמוך להנחת הפה. אבל קשה דהיינו ציפהו זה" (ראש השנה כז ב אות ג)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ו · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף טז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא, וכן פסקו הרמב"ם (שופר פ"א ה"ו) והשו"ע (או"ח תקפו טז)
שופר שציפהו זהב מבפנים פסול, ומבחוץ - אם נשתנה קולו פסול ואם לאו כשר
- מקור: "ציפהו זהב מבפנים - פסול . מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול, ואם לאו - כשר." (ראש השנה כז ב אות ד)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ו · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף טז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הסוגיה - רמב"ם פ"א ה"ו ושו"ע או"ח תקפו,טז
מי ששמע קול שופר הנתון בתוך שופר אחר, יצא רק אם שמע קול השופר הפנימי ולא את החיצון
- מקור: "נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע - יצא, ואם קול חיצון שמע - לא יצא. תנו רבנן: גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ - כשר. גרדו והעמידו על גלדו - כשר. הניח שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע - יצא , ואם קול חי" (ראש השנה כז ב אות ה)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף כ
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הברייתא בגמרא, וכך הביאו להלכה בשו"ע או"ח סימן תקפו סעיף כ
תוקע בשופר שהפכו כך שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב - לא יצא
- מקור: "הפכו ותקע בו - לא יצא. אמר : לא תימא דהפכיה ככתונא, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב . מאי טעמא - כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: והעברת שופר - דרך העברתו בעינן." (ראש השנה כז ב אות ו)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף יב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק להלכה בשו"ע או"ח תקפו,יב כדרב מתנה ד"והעברת שופר" דרך העברתו בעינן
שופר שהוסיפו עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול
- מקור: "הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו - פסול . ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו - פסול. רבי נתן אומר:" (ראש השנה כז ב אות ז)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף יא
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: חכמים ~ רבי נתן: לחכמים כל תוספת פוסלת, ולרבי נתן תוספת שאינה פוגמת הקול אינה פוסלת
- הכרעה: נפסק כחכמים שכל שהוא פוסל, כדעת הסתמא במשנה ולא כרבי נתן
שופר שניקב וסתמוהו במינו של שופר כשר, ובשלא במינו פסול
- מקור: "במינו - כשר, שלא במינו - פסול. במינו כשר - אמר :" (ראש השנה כז ב אות ח)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ה · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה.
שופר שניקב וסתמוהו שלא במינו - פסול אלא אם נשתייר רובו של השופר עצמו
- מקור: "והוא שנשתייר רובו. מכלל דשלא במינו, אף על פי שנשתייר רובו - פסול. איכא דמתני לה אסיפא: שלא במינו - פסול. אמר : והוא שנפחת רובו.. מכלל דבמינו, אף על פי שנפחת רובו - כשר. והוא שלא נשתייר רובו מכלל דבמינ" (ראש השנה כז ב אות ט)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ה · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ז
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדיוק הגמרא מהמשנה: שלא במינו פסול אלא בנשתייר רובו, ובמינו כשר אף בלא נשתייר רובו - כך פסקו רמב"ם ושו"ע.
שופר שנסדק לאורכו פסול, ולרוחבו כשר אם נשתייר בו כדי שיעור תקיעה
- מקור: "נסדק לאורכו - פסול , לרוחבו - אם נשתייר" (ראש השנה כז ב אות י)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: הלכה פסוקה בגמרא כברייתא, ונפסקה להלכה בשו"ע או"ח תקפו,ח
שופר שנסדק לרוחבו כשר אם נשתייר בו שיעור תקיעה, ואם לא נשתייר כשיעור פסול
- מקור: "לרוחבו - אם נשתייר בו שיעור תקיעה - כשר , ואם לאו - פסול." (ראש השנה כז ב אות כ)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק להלכה כלשון הגמרא בשו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ט, שאין בסוגיה מחלוקת בדבר.
שיעור תקיעה הוא כדי שיאחז השופר בידו ויראה לכאן ולכאן
- מקור: "וכמה שיעור תקיעה? פירש רבן שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן" (ראש השנה כז ב אות ל)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרשב"ג ששיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, כך נפסק בשו"ע או"ח תקפו,ט
קול שופר דק, עבה או צרוד - כשר לתקיעה
- מקור: "היה קולו דק או עבה או צרוד - כשר, שכל הקולות כשירין בשופר. שלחו ליה לאבוה דשמואל:" (ראש השנה כז ב אות מ)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ז · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ו
- חכמים בסוגיה: רבי יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13°, יוחנןרבי יוחנן אמורא א״י · דור ב׳רבי יוחנןרבי ינאירבי אושעיא רבהרבי חנינא בר חמאחזקיה בן רבי חייאריש לקישרבי אלעזר בן פדתרבי יוסי בר חנינאזעירי+13°, °רשב"גרבן שמעון בן גמליאל תנא · דור ד׳רבן שמעון בן גמליאל, רב אשירב אשי אמורא בבל · דור ו׳רב אשירב פפא°, רב הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שכל הקולות כשרים בשופר, כלשון הגמרא "שכל הקולות כשירין בשופר"
התוקע בשופר שקדחו בתוך זכרותו (במקום שנפחת) יצא, שאין מין במינו חוצץ
- מקור: "קדחו בזכרותו ותקע בו - יצא פשיטא, כולהו נמי מיקדח קדחו להו! - אמר : שקדחו בזכרותו, מהו דתימא: מין במינו חוצץ, קמשמע לן. התוקע לתוך הבור או לתוך הדות וכו . אמר ." (ראש השנה כז ב אות נ)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ה · שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף טו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שיצא, כדברי הגמרא "מהו דתימא מין במינו חוצץ קא משמע לן" דלא חייץ, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
- מקור: "לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור. אבל אותן העומדין בבור - יצאו פרש"י שהן שומעין קול השופר לעולם. משמע מתוך פירושו אותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעין קול שופר ופעמים שומעין קול הברה. וכן משמע לי" (ראש השנה כז ב אות ס)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ח · שו"ע או"ח סימן תקפז סעיף א
- חכמים בסוגיה: °רשב"גרבן שמעון בן גמליאל תנא · דור ד׳רבן שמעון בן גמליאל, רב אשירב אשי אמורא בבל · דור ו׳רב אשירב פפא°, רב הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3°
- מצב: נפסק
- הכרעה: כרב הונא בשתי הלישנות המתאימות זו לזו, וכפירוש רש"י שהעומדים על שפת הבור פעמים שומעים שופר ופעמים הברה - כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע
דף כח א
[עריכה]השומע מקצת תקיעה בבור ומקצת על שפת הבור (קול הברה מעורב בקול שופר) יצא ידי חובתו
- מקור: "שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור - יצא ומסיק," (ראש השנה כח א אות א)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפז סעיף ב
- חכמים בסוגיה: אבייאביי אמורא בבל · דור ד׳אביירבה בר נחמנירב יוסףרב פפא°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבה שכל שהתקיעה נשמעת ברציפות ואינה תלויה בזמן חיוב, יוצא אף שחלקה נשמע במקום שיש בו הברה
תקיעת שופר שמקצתה קודם עלות השחר ומקצתה לאחריה - לא יצא ידי חובת תקיעה
- מקור: "מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא. אמר ליה : מאי שנא התם - דבעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא, הכא נמי בעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא! - הכי השתא? - התם - לילה לאו ז" (ראש השנה כח א אות ב)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפז סעיף ג · שו"ע או"ח סימן תקפח סעיף א
- חכמים בסוגיה: אבייאביי אמורא בבל · דור ד׳אביירבה בר נחמנירב יוסףרב פפא°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שלא יצא, כלשון הגמרא שהלילה אינו זמן חיוב תקיעה כלל, ולכן דינו שונה מהתוקע בבור ששומע מקצתה בבור ומקצתה על שפתו שיצא, וכן פסקו השו"ע באו"ח סימנים תקפז ותקפח
התוקע תקיעה אחת ומשכה כדי שתי תקיעות, אין בידו אלא תקיעה אחת ואינו יכול לחלקה לשתיים
- מקור: "תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים - אין בידו אלא אחת. ואמאי? תסלק לה בתרתי! - פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן. תא שמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא " (ראש השנה כח א אות ג)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ג, הלכה ד · שו"ע או"ח סימן תקצ סעיף ו
- חכמים בסוגיה: אבייאביי אמורא בבל · דור ד׳אביירבה בר נחמנירב יוסףרב פפא°, רב יהודהרב יהודה אמורא בבל · דור ב׳רב יהודהרבשמואלרבי זירארבי אבארבה בר נחמנירב יוסף+1°, רבארבא אמורא בבל · דור ד׳רבארבה בר נחמנירב יוסףרב פפארב נחמן בר יצחקרב הונא בריה דרב יהושע°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הגמרא "פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן", וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע.
- מקור: "בתוקע ועולה לנפשיה. - אי הכי מאי למימרא? - מהו דתימא: זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור, וקא מיערבב קלא - קא משמע לן. אמר : בשופר של עולה - לא יתקע, ואם תקע - יצא. בשופר של שלמים - לא יתקע, ואם תקע - " (ראש השנה כח א אות ד)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפז סעיף ב
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הגמרא שהתוקע ועולה לנפשיה יצא, שהרי הבבא הראשונה של המשנה (התוקע לתוך הבור) עוסקת בזה, וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן תקפז סעיף ב
תקע בשופר של עבודה זרה - יצא בדיעבד, שמצוות לא ניתנו להנות מהן
- מקור: "אחד זה ואחד זה - יצא, מצות לאו להנות ניתנו. אמר רבא : בשופר של עבודה זרה - לא יתקע, ואם תקע - יצא והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פט א) לא יצא ומפרש טעמא התם משום כתותי מיכתת שיעוריה. התם מיירי בע"ז של" (ראש השנה כח א אות ה)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ג
- מצב: דרבנן
- הכרעה: הדין מוסכם בגמרא (רבא), והרמב"ם פסקו כלשונו; שופר של עבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול - כתותי מיכתת שיעוריה ולא יצא, וכ"פ הרמב"ם בהתאם לחילוק הגמרא
שופר של עבודה זרה שתקע בו - יצא בדיעבד, שכן מצוות לא ניתנו להנאה
- מקור: "מצות לאו להנות ניתנו. אמר רבא : בשופר של עבודה זרה - לא יתקע, ואם תקע - יצא והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פט א) לא יצא ומפרש טעמא התם משום כתותי מיכתת שיעוריה. התם מיירי בע"ז של ישראל דאין לה בטול עו" (ראש השנה כח א אות ו)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק א, הלכה ג
- מצב: דרבנן
- מחלוקת: פלוני ~ אלמוני: לכאורה סוגיה זו סותרת את המבואר בכיסוי הדם שלא יצא משום כתותי מיכתת שיעוריה, אלא שיש לחלק בין ע"ז של עובד כוכבים (יש לה ביטול, לכן לא מכתת שיעוריה ויצא) לע"ז של ישראל (אין לה ביטול עולמית, לכן מכתת שיעוריה ולא יצא)
- הכרעה: נפסק כחילוק הגמרא: בשל עובד כוכבים יצא, ובשל ישראל לא יצא, כמבואר ברמב"ם הלכות שופר פרק א הלכה ג
- מקור: "בשופר של עבודה זרה - לא יתקע, ואם תקע - יצא והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פט א) לא יצא ומפרש טעמא התם משום כתותי מיכתת שיעוריה. התם מיירי בע"ז של ישראל דאין לה בטול עולמית וכיון שאין לה בטול כתותי מי" (ראש השנה כח א אות ז)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמבואר בגמרא בין המקומות: בע"ז שיש לה ביטול תקע ויצא, ובע"ז של ישראל שאין לה ביטול כתותי מיכתת שיעוריה ולא יצא, וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ג
שופר של עיר הנדחת פסול לתקיעה, ואם תקע לא יצא, לפי שדינו לכתיתה וכתותי מיכתת שיעוריה
- מקור: "בשופר של עיר הנדחת - לא יתקע, ואם תקע - לא יצא. מאי טעמא? עיר הנדחת - כתותי מיכתת שיעוריה. אמר :" (ראש השנה כח א אות ח)
- פוסקים: שם (המשך הקודם)
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא שעיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה, ולכן שופרה פסול לתקיעה ואף בדיעבד לא יצא
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה שכן מצוות לאו ליהנות ניתנו
- מקור: "המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה," (ראש השנה כח א אות ט)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ז · שו"ע יו"ד סימן רכא סעיף יב
- חכמים בסוגיה: רבארבא אמורא בבל · דור ד׳רבארבה בר נחמנירב יוסףרב פפארב נחמן בר יצחקרב הונא בריה דרב יהושע°, רב יהודהרב יהודה אמורא בבל · דור ב׳רב יהודהרבשמואלרבי זירארבי אבארבה בר נחמנירב יוסף+1°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבא שמצוות לאו ליהנות ניתנו, וכך הביאו השו"ע באו"ח ובאו"ד להלכה
- מקור: "המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה . ואמר : המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה." (ראש השנה כח א אות י)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפו סעיף ה · שו"ע יו"ד סימן רכא סעיף יג
- חכמים בסוגיה: רבארבא אמורא בבל · דור ד׳רבארבה בר נחמנירב יוסףרב פפארב נחמן בר יצחקרב הונא בריה דרב יהושע°, רב יהודהרב יהודה אמורא בבל · דור ב׳רב יהודהרבשמואלרבי זירארבי אבארבה בר נחמנירב יוסף+1°, רב אשירב אשי אמורא בבל · דור ו׳רב אשירב פפא°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כרבא, שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן בימות הגשמים שאין הנאה בהזאה מותר, אך בימות החמה שנהנה מהצינון אסור משום הנאתו.
המודר הנאה ממעין חבירו טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אך לא בימות החמה
- מקור: "המודר הנאה ממעין - טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. שלחו ליה לאבוה דשמואל:" (ראש השנה כח א אות כ)
- פוסקים: שו"ע יו"ד סימן רכא סעיף יג
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הסוגיה ששלחו לאבוה דשמואל, וכן הובא בשו"ע יו"ד רכא, יג
מי שכפו אותו ואכל מצה בליל פסח, יצא ידי חובת מצה
- מקור: "כפאו ואכל מצה - יצא. כפאו מאן? אילימא כפאו שד - והתניא:" (ראש השנה כח א אות ל)
- פוסקים: רמב"ם, חמץ ומצה, פרק ו, הלכה ג · שו"ע או"ח סימן תעה סעיף ד
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי פסחים — האם צריך כוונה לצאת ידי חובת אכילת מצה בליל פסח
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי תרומות — מי שאחזו קורדייקוס וחזר לדעתו לענין ביטול חמץ ומתן גט - דינו כפיקח לכל דבריו
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק שכפאו פרסאין ואכל מצה יצא, כלשון הגמרא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
התוקע בשופר לשם שיר (ולא לשם מצוות תקיעה) יצא ידי חובתו
- מקור: "עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו! - אמר : שכפאוהו פרסיים. אמר , זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא . פשיטא, היינו הך? - מהו דתימא: התם אכול מצה א" (ראש השנה כח א אות מ)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תעה סעיף ה
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמבואר בגמרא שהתוקע לשיר יצא, כדין אכילת מצה שאין צריך כוונה, וכן נפסק בשו"ע או"ח תעה,ה
דף כח ב
[עריכה]- מקור: "בקורא להגיה. תא שמע: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. מאי לאו: אם כוון לבו - לצאת! - לא, לשמוע. - לשמוע? והא שמע" (ראש השנה כח ב אות א)
- פוסקים: רמב"ם, ק"ש, פרק ב, הלכה א · סמג עשין יח · שו"ע או"ח סימן ס סעיף ה
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ברכות — הקורא בתורה בזמן קריאת שמע ומכוון לבו יוצא בכך ידי חובת קריאת שמע
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ברכות — החייב לכוון בקריאת שמע רק בפסוק ראשון, ואם הפסיק בקריאה כדי לקרות את כולה לא יצא
- מצב: נפסק
- הכרעה: הגמרא עצמה מבררת ופושטת שהכוונה הנדרשת היא לשמיעת קול שופר/מגילה עצמו (ולא סתם לצאת), וכך נפסק להלכה כפשטות הברייתא בשו"ע ורמב"ם
תקיעת שופר בעינן שיתכוון גם השומע לשמוע וגם המשמיע להשמיע, ואם נתכוון רק אחד מהם לא יצא
- מקור: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע . בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - כסבור חמור בעלמא הוא, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה - לאו ב" (ראש השנה כח ב אות ב)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה ד · שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ח
- מצב: דאורייתא
- הכרעה: נפסק שצריך כוונת שניהם, כלשון הגמרא הנקוטה להלכה ברמב"ם ובשו"ע
כהן העולה לדוכן ומברך את ישראל, אינו רשאי להוסיף ברכה משלו על ברכת כהנים
- מקור: "מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל - אוסיף ברכה אחת משלי, כגון ה אלהי אבותכם יסף עליכם - תלמוד לומר לא תספו על הדבר. והא הכא, כיון דבריך ליה - עברה ליה זמניה, וקתנ" (ראש השנה כח ב אות ג)
- פוסקים: רמב"ם, נשיאת כפים, פרק יד, הלכה יב · שו"ע או"ח סימן קכח סעיף כז
- מצב: דאורייתא
- הכרעה: נפסק שהוספת ברכה משלו אסורה מדין "לא תוסיפו", כלשון הגמרא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
דמים הניתנים במתן ארבע שנתערבו עם דמים הניתנים במתנה אחת - ינתנו במתן ארבע
- מקור: "הניתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין מתנה אחת - ינתנו מתנה אחת, מתן ארבע במתן ארבע, ינתנו במתן ארבע, מתן ארבע במתן אחת, רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר:" (ראש השנה כח ב אות ד)
- פוסקים: רמב"ם, פסולי המוקדשין, פרק ב, הלכה יא
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי עירובין — מצורע עני שנתן מתן דמים ושמן שלא כסדר הכתוב במקומות שונים, אם ניתן ליתנם במתנה אחת יינתנו
- מצב: מחלוקת שנפסקה
- מחלוקת: ר' אליעזר ~ ר' יהושע: ר"א סובר שיינתנו במתן ארבע (מחמת הספק), ור' יהושע חולק וסובר שדי במתנה אחת
- הכרעה: נפסק כר' אליעזר, שכן בספק דמים המעורבים יש להחמיר וליתן במתן ארבע, וכפי שפסק הרמב"ם בפסולי המוקדשין פ"ב הי"א.
דם חטאות שנתערב ונתנו ממנו מתן אחת - כשר ואינו עובר לא בבל תוסיף ולא בבל תגרע
- מקור: "ינתנו במתן אחת. אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על בל תגרע! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על בל תוסיף. אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר בל תוסיף - אלא כשהוא בעצמו, אמר לו רבי יהושע: לא נאמר בל תגרע אלא כשה" (ראש השנה כח ב אות ה)
- פוסקים: רמב"ם, פסולי המוקדשין, פרק ב, הלכה יא
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי עירובין — מצורע עני שנתן מתן דמים ושמן שלא כסדר הכתוב במקומות שונים, אם ניתן ליתנם במתנה אחת יינתנו
- מצב: נפסק
- מחלוקת: ר' אליעזר ~ ר' יהושע: ר"א סובר שהנותן מתן אחת במקום שבע עובר על "בל תגרע", ור' יהושע סובר שאינו עובר על בל תגרע (שנאמר רק כשעושה בעצמו במתכוון) אלא רק על "בל תוסיף" אם הוסיף מדעתו
- הכרעה: נפסק כרבי יהושע שאין איסור בל תוסיף/בל תגרע אלא במתכוון לשנות בעצמו, ולא כשנעשה מחמת תערובת שהיא כעין אונס, ולכן הדם כשר בנתינה אחת
דף כט א
[עריכה]- מקור: "הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא. תא שמע: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. קתני משמיע דומיא דשומע, מה שומע שומע לעצמו, אף משמיע - " (ראש השנה כט א אות א)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה ה · שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ט
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כמסקנת הגמרא שבשליח ציבור דעתו אכוליה עלמא, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע
יחיד התוקע לעצמו בשופר צריך לכוון הן כמשמיע והן כשומע, ולא כשליח ציבור שדי בכוונת המשמיע
- מקור: "במה דברים אמורים - בשליח צבור, אבל ביחיד - לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע. משנה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו , וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסת" (ראש השנה כט א אות ב)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ח
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא המבחינה בין שליח ציבור ליחיד, וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ח שביחיד צריך שיתכוון גם המשמיע וגם השומע
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן בתקיעת שופר, שכן אינם מחוייבים בדבר
- מקור: "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן." (ראש השנה כט א אות ג)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה ב · שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הברייתא, שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע
מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם באותו דבר
- מקור: "זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. גמרא. תנו רבנן:" (ראש השנה כט א אות ד)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה ב · שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כללא זה להלכה כפשוטו ברמב"ם ובשו"ע, ללא מחלוקת בסוגיה
- מקור: "הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים, ולוים, וישראלים, גרים, ועבדים משוחררים, וטומטום ואנדרוגינוס, מי שחציו עבד וחציו בן חורין." (ראש השנה כט א אות ה)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה א
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלישנא זו כפשוטה, כפי שהובא ברמב"ם הלכות שופר פרק ב הלכה א
טומטום אינו מוציא ידי חובת שופר לא בני מינו ולא שאינו בני מינו
- מקור: "טומטום - אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו." (ראש השנה כט א אות ו)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה ב · שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הסוגיה שטומטום מסופק בזכרותו ואינו מוציא אחרים, וכך פסקו רמב"ם ושו"ע
אנדרוגינוס מוציא בתקיעת שופר את מינו (אנדרוגינוס אחר) אבל לא את מי שאינו מינו (איש או אישה)
- מקור: "אנדרוגינוס - מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין - אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמר מר: הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים, לוים וישראלים. פשיטא! אי הני לא מיחייבי -" (ראש השנה כט א אות ז)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה ב · שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ד
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כלשון הגמרא שאנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו, כפי שהביאו הרמב"ם והשו"ע להלכה
כהנים ולויים חייבים במצוות תקיעת שופר בראש השנה ככל אדם, אף שאינם נוגעים בדין מכירת שדות בשנת היובל
- מקור: "כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם, אימא: במצוה דראש השנה לא ליחייבו, קא משמע לן." (ראש השנה כט א אות ח)
- פוסקים: רמב"ם, ערכין, פרק ד, הלכה כא
- חכמים בסוגיה: רב הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3°, רב נחמןרב נחמן אמורא בבל · דור ג׳רב נחמןשמואל°
- מצב: דרבנן
- הכרעה: הלכה פשוטה, שכן אין ללמוד פטור ממצוות ראש השנה מהפטור ממצוות היובל, כיוון שהתקיעה של ראש השנה שונה מדין השדות ביובל
חציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא ידי חובה לא את מינו ולא את שאינו מינו
- מקור: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמר : ולעצמו מוציא. אמר ליה לרב הונא: מאי שנא לאחרים דלא - דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות, לעצמו נמי, לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק " (ראש השנה כט א אות ט)
- פוסקים: רמב"ם, שופר, פרק ב, הלכה ג · שו"ע או"ח סימן תקפט סעיף ה
- מצב: דרבנן
- הכרעה: כפשט הגמרא, שאין צד עבדות מוציא צד חירות ולהיפך, וכן נפסק להלכה
- מקור: "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין , שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא. בעי רבא :" (ראש השנה כט א אות י)
- פוסקים: רמב"ם, ברכות, פרק א, הלכה י
- מקבילה בירושלמי: ירושלמי ברכות — מי שיצא ונפטר ממצווה יכול להוציא רבים ידי חובתם
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כפשט הגמרא, וכן פסק הרמב"ם (ברכות א, י)
- מקור: "חוץ מברכת הלחם וברכת היין , שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא. בעי רבא :" (ראש השנה כט א אות כ)
- פוסקים: שו"ע או"ח סימן קסז סעיף יט · שו"ע או"ח סימן ריג סעיף ב · שו"ע או"ח סימן רעג סעיף ד
- חכמים בסוגיה: רב הונארב הונא אמורא בבל · דור ב׳רב הונארברבי אבארבה בר נחמנירב יוסףרב אחא בר יעקב+3°, רב נחמןרב נחמן אמורא בבל · דור ג׳רב נחמןשמואל°, רבארבא אמורא בבל · דור ד׳רבארבה בר נחמנירב יוסףרב פפארב נחמן בר יצחקרב הונא בריה דרב יהושע°
- מצב: נפסק
- הכרעה: נפסק כדברי אהבה בריה דרבי זירא, שכן מובאת כהלכה פסוקה ללא חולק בסוגיה, וכן נפסק בשו"ע