ביאור:דברת שלמה פרשת תולדות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חזרה לדף המבוא בספר דברת שלמה של המגיד מלוצק

פרשת תולדות

ויעתר לו - על חתירה וריכוז[עריכה]

(תולדות, פרשה ס"ג) ...(ב) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה
בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם
אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי - לוֹ לְאִשָּׁה

(ג) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַד' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא
וַיֵּעָתֶר לוֹ ד' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.


(בראשית רבה סג ה) וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' - רבי לוי אמר:
משל לבן מלכים שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב...
והיה זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ.
שכן בערביא קורין ל'חתירתא' - 'עתירתא'.


(משנה תענית (ג) ח) על כל צרה שלא תבוא על הצבור, מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים.
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל - ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר (לפניו): רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי - שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך!
התחילו גשמים מנטפין.
אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.
התחילו לירד בזעף.
אמר: לא כך שאלתי! אלא - גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן. אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום - ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר: (משלי כג) "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך".

ואלה תולדות יצחק כותרת לפרשת תולדות כו'.
ויצחק בן ארבעים שנה כו'.
ויעתר יצחק כו'
ויעתר לו ה' כו'.
אמרו במדרש:
משל לבן מלך, שחתר לאביו ליקח ליטרא של זהב.
מה עשה אביו? - בנו חותר מבחוץ, והוא מבפנים!
- שכן בערבי בשפה הערבית קורין ל'עתירתא' עשירות - 'מחתרתא'. ע"כ עד כאן. כלומר: סוף הציטוט.
להבין זה:

(ירושלמי סנהדרין י ב) א"ר לוי מולא של נחושת עשו לו ונתנו אותו בתוכה, והיו מסיקין תחתיו. כיון שראה שצרתו צרה - לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירהּ. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: זכור אני, שהיה אבי מקַּרֵא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו כי א' רחום ה' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך - ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם". הרי אני קורא אותו... אם עונה אותי - מוטב, ואם לאו - הא כל אפייא שוין!
והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות, שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה. והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה?! אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה!
מה עשה לו הקב"ה - חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו, ושמע תחינתו. הדא היא דכתיב: "ויתפלל אליו ויעתר לו, וישמע תחינתו וישיבהו". אמר רבי לעזר בי רבי שמעון: בערבייא צווחין לחתרתה - עתרתה. "וישיבהו ירושלם למלכותו" - במה השיבו? רב שמואל בר נחמני בשם רב חמא אמר: ברוח השיבו. כמה דאת אמר - "משיב הרוח". וידע מנשה כי ה' הוא האלקים - באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין!
(בגרסה מעט שונה בילקוט שמעוני מלכים ב, כא רמז רמ"ו)

דהנה בגמרא אמרו 'ויעתר לו' אצל מנשה. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות:
אל תיקרי 'ויעתר' - אלא 'ויחתר'.
מלמד שחתר חתירתא כו'.
כ"כ צריך לדקדק מהות החתירה למעלה.
ומהות הליטרא של זהב.
וגם: תיבת 'ויהי' צ"ל צריך להבין - כמ"ש חז"ל: 'כ"מ שנאמר ויהי...' כו'.
וגם: למה סיפר הכתוב שהיה יצחק בן ארבעים שנה. - כמו שהרגישו המפורשים ג"כ בזה: נקודותיים במקור.


אמנם הענין הוא דאחז"ל גבי חוני המעגל
'עג עוגה ועמד בתוכה
ואמר: איני זז מכאן...' כולי
וכן גבי חבקוק הנביא.
וצ"ל וצריך להבין מה זה התקיפות לפני ית"ש יתברך שמו - שעג עוגה?


אמנם דהנה כתב הרמב"ן, ז"ל זה לשונו בפי' על שיר השירים, על אמרם ז"ל: "עבודה זו תְּפִלָה" -
כתב, שעיקר העבודה הוא לכבוש המחשבה. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות
ולהביאה בשיעבוד הכוונה. ע"כ עד כאן. כלומר: סוף הציטוט
ור"ל ורוצה לומר שהאדם משוטט תמיד במחשבה לכמה דברים - כאחד,
אשר מזה באו מחשבות זרות בתוך הַתְּפִלָה. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות
משא"כ מה שאין כן כשמצמצם ומשעבד לבו ומחשבתו רק לכונת התפלה ההיא -
זהו עיקר העבודה. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות
ועי"ז תפלתו נשמעת - כי ידוע שיש מסכים, המבדילים בין תפלתו ובינו ית"ש ובינו יתברך שמו. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות
וצריך בתפלתו ובמחשבתו היפה לחתור במסכים הנ"ל, ולהעבירם - עד שיעלה תפלתו.
וזה ידוע כי בדבר חד ודק בראשו - יכול לחתור,
משא"כ מה שאין כן דבר רחב ועב - אינו יכול לחתור.
כך - כשכונת ליבו ומחשבתו רחב. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות ומשוטט לכמה דברים...
אינו יכול לחתור ולהעביר המסכים.

(תהלים מזמור חסד ומשפט אשירה) מלושני [מְלָשְׁנִי] בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ - אוֹתוֹ אַצְמִית. גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב - אֹתוֹ לֹא אוּכָל. עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי. הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים - הוּא יְשָׁרְתֵנִי. לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה! דֹּבֵר שְׁקָרִים - לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי...

כמ"ש כמו שאמר (הכתוב): גבה עינים ורחב לבב כו'
משא"כ מה שאין כן כשמצמצם מאוד כל כונת לבו ומחשבת בצמצום גדול
ולהביא בשיעבוד הכונה, עד שנעשה דק מאוד - רק בכַוָּנוֹת התפלה הַהִוא -
יכול לחתור ולהעביר המסכים.
וזהו עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן.
ר"ל שצימצום כונת לבו מחשבתו - כאדם שעושה עוגה ואינו רוצה לזוז לשום צד
ועי"ז נשמע תפילתו. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות

פתחו לי: למעשה חיבור שני מדרשים
(עירובין (פר"ה מ"א) 'כיצד מעברין') אמר ר' יוחנן:
לבן של ראשונים - כפתחו של אולם,
ושל אחרונים - כפתחו של היכל
ואנו - כמלא נקב מחט סידקית

(שיר השירים רבה פרשה ה) 'קול דודי דופק'- על ידי משה, בשעה שאמר (פרשת בשלח) 'ויאמר משה: כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים!' - 'פתחי לי!'
רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי! פִּתְחוּ לי פֶּתָח אחד של תשובה - כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים - שיהיו עגלות וּקְרֹנִיוֹת נכנסות בו!

ואפשר לומר שזה מה שרמזו חז"ל: 'פתחו לי'
אמר הקב"ה: 'פתחו לי כחודו של מחט'
ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות

ר"ל רוצה לומר כחודה של מחט דווקא - שיהא כוונת לבבם ומחשבתם דק מאוד

ולהביא בשיעבוד כוונת הלב, בדביקות הגדול.
וזהו 'כחודו של מחט' -
כי המחט הוא גורם הדביקות שמאחה ומחברין בו הבגדים. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות
אמנם צריך להבין {{{2}}} למה דווקא כפתחו של אולם שהוא ארבעים אמה

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

דהנה איתא בתנא דב"א דבי אליהו: ז"ל זה לשונו. כלומר: תחילת ציטוט
למלך ב"ו בשר ודם שיש לו בנים וכו'
אמר אצרוף אבדוק במבחן - בדומה לתהליך צריפת עפרות כסף בחום גבוה על מנת להפיק את המתכת היקרה את בני: מי שאוהבני וירא אותי, ומי שיירא ממני ואינו אוהב אותי...
מה עשה המלך? עמד ובנה מבוי שהוא ד' על ד' ארבע אמות על ארבע אמות, ועשה בתוכו חצר שהוא ד"ט על ד"ט ארבעה טפחים על ארבעה טפחים
ועשה בתוכו פשפש קטן שהוא יוצא למישרי' גדולי' - להקביל פני המלך וכו' ע"כ.
ר"ל דהנה העוה"ז לפי הנראה הוא עולם גדול - ד"א ד' אמות. כלומר ארבע אמות...
כי אמות הוא לשון 'אם'.
שהוא לשון 'שרשי' שהוא נבנה על ד' יסודות, שהם השורש של כל העולם.
וכל באי עולם מתפרנסין ניזונין מזה העולם ותאוותו.


דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

וזה "עשו בנה הגדול". - כי 'עשו' לשון עולם העשי'.
וזה שמרומז: ד"א ד' אמות. נקודה במקור. בעלת משמעויות נוספות
וגם כל העולם נק' 'דלת' - שהוא לשון 'דלת ושער' כנודע.
ובנה בתוכה חצר ד"ט על ד"ט ד' טפחים על ד' טפחים -
ר"ל רוצה לומר שהוא מרמז על תוה"ק תורה הקדושה, שמקטין בעיניו תאוות עוה"ז וחמדותיו
ומעמידן על טפח, שוהא לשון הקטנה. נקודה במקור. ובעלת משמעויות נוספות
כי התורה מיישרת אותנו מה שנאכל ומה שלא נאכל, מה שנעש' ומה שלא נעשה -
רק מה שהוא היתר טהור וכשר. נקודה במקור - ובעלת משמעויות נוספות
ובנה בתוכו פשפש קטן שממנו יוצא וכו' להקביל פני המלך...
ר"ל רוצה לומר - שע"י התורה הוא יודע ומשיג הבע"ו הבונה עולמות (ומחריבן?) ית"ש יתברך שמו.
וכל מה שמקטין את עצמו ביותר יותר ויותר - הוא משיג הבור' ב"ה ית"ש
וזהו: 'שממנו יוצא למשרים גדולים, להקביל פני המלך. נקודה במקור. ובעלת משמעויות נוספות
ר"ל - שמשיג גודל בהירותו ית' - עד שכל העולמות כגרגיר חרדל לפניו.
וזהו בחי' יעקב: יוד עקב.
ר"ל רוצה לומר שע"י קטנותו ויראתו - שהוא בחי' יו"ד:
נעשה כל העולמות, ובפרט עולם העשי' בחי' בחינת 'עקב' - שהוא המדרגה התחתונה של האדם. נקודה במקור

בעבודה - בינתיים ללא ביאור[עריכה]

הבכורה[עריכה]

וזה וידו אוחזת בעקב עשו - שהוא עולם עשי שנדמה לפניו בעקב, מחמת שנעשה כיוד קטנה, הנרמזת בתיבת "וידו" - אותיות יו"ד.

וזהו שרומז רש"י ז"ל בפ' "ויקרא שמו יעקב": אהקב"ה - אתן קריתן לבכורכם שם, אף אני קורא לב ני בכורי שם וכו'. ע"כ.

ולכאורה יפלא איך יתכן שני בכורים. ועוד תיבת בכורכם ובכורי צ"ל. ועם הנ"נ יובן כי לפה"נ הוא עשו בנו הגדול הנ"ל. ולפי האמת יעקב הוא הבכור, ומאן דהוא זעיר הוא רב כמ"ש בזוה"ק.

והנה זה הפשפש שהוא בחי' פתח ודלת - כמו המבוי הגדולה והחצר - שהם כ"א בחי' דלת.

והנה בזה הפשפש שהיא בחי' דלת - כשנעשה במדרגת יו"ד כנ"ל: נעשה י' פעמים דלת - גימ' ארבעים זהו שאחז"ל בן ארבעים לבינה וזהו - אני אפתח לכם כפתחו של אולם, שהיא ארבעים אמה.


דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

וכ"ז וכל זה נעשה ע"י יראה הגדולה - יראת הרוממות, שהוא מקטין ומצער גופו ומצמצם עצמו, וזהו לשון "צער".


ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה... שֶמִּלַת 'רבקה' מורה על יראה וקבלת עמ"ש עול מלכות שמים מלשון 'רבקת בקר'.

והנה ידוע שהיראה נק' זהב. וכ"מ שהאדם מצמצם עצמו ומחשבתו, וחותר א"ע להבורא ית"ש - כן כבי"כ כביכול. כל ביטוי כזה לגבי הקב"ה הוא רק המשלה הבורא מצמצם עצמו ושורה במחשבתו.

ועפ"ז ועל פי זה יובן המשל של המדרש הנ"ל בפ' "ויהי כי זקן יצחק, ויקרא לעשו בנו הגדול ויאמר אליו: בני..." וכו' כל המעשה עד "כשמוע עשו את דברי אביו..." וכו'. "ויאמר ברכני גם אני, אבי!..." וכו'. "ויאמר: הכי קרא שמו יעקב..." וכו' "את בכורתי לקח..." וכו' "ויען יצחק ויאמר לעשו: הן גביר שמתי לך..." וכו' "ולכה איפוא מה אעשה בני". "ויאמר עשו אל אביו: הברכה אחת..." וכו'. "וישא עשו קולו ויבך".

ולכאורה קשה: תחילה מאי קסבר למכור את הבכור' ולדחות בשתי ידים, ולבזות ולומר "הנה אנכי הולך..." וכו'. "ויבז עשו" כו'. ולבסוף מה ראה להתרעם "הכי קרא שמו יעקב" כנ"ל "את בכורתי לקח..." וכו'. ויותר יפלא על הבכי' ע"ז.!

אמנם יובן. די"ל עוד שאמר יצחק בפ' זה כמה פעמים 'בני'. "ויאמר אליו בני...", "מי אתה בני. "מה זה מהרת למצוא בני. "גשה נא ואמושך בני". "האתה זה בני?". "ויאמר: אתה זה - בני!". "ויאמר: הגישה ואוכלה מציד בני. "גשה נא ושקה לי בני". "ראה ריח בני". "ולכה איפוא מה אעשה - בני".

ויתורץ כ"ז כל זה. דהנה י"ל מה ראה יעקב לקנות בכורתו מעשו בעת ובעונה הזאת. אמנם הבכורה הוא קדושה עליונה מאוד כשאחז"ל. וידוע כי כ"מ שהאדם מקרב עצמו להקדוש'. הקדושה נאהבת מאוד בעיניו ובלבו כי יודע יקר הקדושה ומעלתה. וסט"א נתעב בעיניו ונתרחק מאוד.

וכן להיפך ח"ו: כ"מ שהאדם מתקרב ומתדבק בסט"א - הוא נאהב אצלו מאוד. וסטרא דקדושה נתרחק ממנו מאוד.

והנה יעקב, בראותו בעת הזאת שבא עשו מן השדה עיף. ואחז"ל שעבר באותו הפעם על ה' עבירות חמורות, אמר: עכשיו הגיע העת לקנות הבכורה ממנו. שנתדבק מאוד בסט"א. ולעומתו נתעב סטרא דקדושה בעיניו. כ"ש באמת: "הנה אנכי הולך..." כו'. "ויבז..." וכו'.

אמנם אח"כ כשבא ליצחק לברכו, ידע שאינו ראוי לברכתו, שהם דברי הקדושה עד מאוד. כמ"ש "ואברככה לפני ד'" מה עשה. הנה ידוע מה שאחז"ל ע"י שאדע"ה שאדוננו דוד עליו השלום (ואולי טעות דפוס וצריך להיות דהע"ה - דוד המלך ע"ה) כשהי' מקונן על אבשלום בנו ח' פעמים בני. דאסקי' מז' מדורי גיהנם, ואסקי לחיי העוה"ב.

וכן ראינו בעינינו גם היום, כשהצדיק רוצה להעלות א' למדרגה - הוא מאהב אותו ומפארו ומחבבו ובזה הוא מקרב מקרב אותו. ואולי טעות דפוס: "מתקרב" מעט למדרגתו הגדולה. ועי"ז הוא נתעלה.

לכן אמר יצחק כ"פ בני. רק שאמר ליעקב כ"פ בני. שהיה סבור שהוא עשו. לכך לא פעל כ"כ פעולה גדולה. אבל עכ"פ אמר גם אליו כ"פ בני. ועשה בזה פעולה כל דהוא - שהבין מעט מדרגת הקדושה. ולכן, עתה נתרעם. וכשאמר לו "לכה איפוא מה אעשה בני" - נתעורר לבבו אל הקדושה, עד שהתחיל לבכות.! ולולא זאת, לא הי' בוכה ומתרעם כלל - כדרכו:

ורבקה שומעת[עריכה]

בפסוק "ורבקה שומעת בדבר..." וכו'. "ורבקה אמרה..." וכו'. "הנה שמעתי אביך מדבר... וכו'".
צ"ל מה זה בפ' "ורבקה שומעת...", "ורבקה אמרה...".
דהל"ל דהוי ליה למימר (שהיה לו לומר) "ותאמר אל יעקב".
אמנם הכתוב סיפר לנו הנס הגדול שעשה הקב"ה ליעקב,
כי הנה כתיב "אך יצוא יצא יעקב..." וכו'. "והנה עשו אחיו בא מצידו..." כו'.
ואלו פגע בו הי' הורגו ח"ו חס ושלום,
או כשהי' בא מקודם בעמדו לפני יצחק אביו - היה בעיניו בעיני יצחק כמתעתע ח"ו.
ולזה לא היה פנאי בתחיל' שתשלח רבקה לקרוא את יעקב
ולכך לא כתיב "ותשלח", "ותקרא" כו'
כ"א כי אם זה היה כשהי' יעקב עם אמו בחדרה - בעת שדבר יצחק אל עשו.
ורבקה היתה שומעת ברוה"ק ברוח הקודש בחדרה - כשהיתה עם יעקב.
וזשא"ה וזהו שאמר הכתוב "ורבקה שומעת בדבר יצחק..." כו'
ורבקה אמרה תיכף ליעקב: "הנה שמעתי..." כו'
דלכאורה הל"ל היה לה לומר: "שמעתי אביך דֹבֵר".
אלא - ששמעתי... עדיין מדבר כו'

וק"ל וקל להבין:

מתיקות האם - השורש[עריכה]

בפסוק "ותאמר לו אמו - עלי קללתך בני, אך שמע בקולי..." וכו'.
ולכאורה תיבת 'אמו' מיותר.

וגם מה הוא התב' עלי קללתך. האיך הוציאה אותו בדברים אלו מקללת אביו.

אמנם ידוע דהדינין וקללות נמתקין בשורשן.
לכך כתיב 'ותאמר לו אמו'.
כי מלת אם הוא לשון 'שורש'.
והנה כשאתה עושה דברי, ומקיים ציווי
אתה מדבק עצמך עצמך בהשורש.
שאני אמך - השורש שלך, ובזה יהי' נמתקין ונכפין כל הדינין.
וזה "ותאמר לו אמו עלי וכו'.
ר"ל שיתעלו ויומתקו בשורשן.


(עשרת הדברות, פרשת ואתחנן) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ד' אֱלֹקיךָ,

לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס}


"וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמֶרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ - וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ" (פרשת ויגש)
"וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ" - אָב בְּחָכְמָה, רַךְ בְּשָׁנִים. (בראשית רבה פרשה צ' רמז ג')



בְּנִי! אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךּ, לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ - תַטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה... כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ, אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת ד', וְדַעַת אלקים תִּמְצָא. כִּי ד' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. וצפן (יִצְפֹּן) לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה, מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם. (משלי ב)
הבא על אמו בחלום - יצפה לבינה. שנאמר 'אֵם בשינוי (ע"פ הדעה: "יש אם למסורת") - לבינה תקרא'. (ברכות (פרק ט) 'הרואה')



אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ד' אֱלֹקיכֶם. (פרשת קדושים)
(רש"י על פסוק זה): ...כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שבן ירא את אביו יותר מאמו מאשר את אמו...



וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא - טוֹב! שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם... (בראשית (גן עדן))
(ור' בראשית רבה טז (להשלים))

אך שמע בקולי כו'.
ובזה יובן שכר מצוה 'כיבוד או"א' מצוות כיבוד אב ואם - "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".
כי בזה שמקיים דבריהם ומצוותיהם,
הוא דבוק בהשורש של או"א אב ואם...
כי השורש של אב הוא חכמה - כמ"ש אב בחכמה.
והשורש של אם הוא בינה - כמ"ש אם לבינה תקרא.
ונודע שאריכות ימים - הוא בחכמה כלומר: יש משמעות לאריכות ימים רק אם הזקן גם חכם - ומבחינת הבינה: שהוא היראה.
כשחז"ל כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק איש אמו ואביו תיראו.
אצל היראה - הקדים האם...
ויראה נק' זהב - וזהו "למען ייטב לך"
כ"ש "וזהב הארץ ההוא טובה":

ונודע שאריכות ימים הוא בחכמה, ומבחינת הבינה - שהוא היראה כשחז"ל כמו שאמרו חז"ל על פסוק: "איש אמו ואביו תיראו. אצל היראה הקדים האם - ויראה נק' זהב וזהו "למען ייטב לך" כ"ש כמו שכתוב "וזהב הארץ ההוא טובה":