ביאור:בלק - שלשת סוגי אוייבי ישראל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בס"ד י"א תמוז התשס"ו

בלק-שלשת סוגי אוייבי ישראל

פרשת בלק מתארת בתחילתה את מפגשם של שני שונאי ישראל בלק ובלעם בהרחבה רבה, ובסופה מתארת הפרשה את מעשהו המתועב של זימרי נשיא בית אב של שבט שמעון. שלושת האנשים הללו מבטאים באופים ובמעשיהם את שלשת סוגי האוייבים של ישראל. בלק ובלעם מסמלים את האוייבים החיצוניים של עם ישראל, החפצים לפגוע בישראל בשיטות שונות. האוייב בלק אינו שואף להשמיד את ישראל, עצם קיומו של ישראל נסבל מצידו, אך יחד עם זאת בלק איננו חפץ שישראל ישכנו בקרבתו, אלא שישארו כעם של נוודים במדבר סיני. לעומת זאת האוייב בלעם שואף להשמיד כליל את עצם קיומו של עם ישראל. וכן כתב הרש"י: "וגרשתיו, מן העולם, ובלק לא אמר אלא: ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק (במדבר, כ"ב, י"א). בנוסף לאוייבים החיצוניים החפצים לפגוע בישראל, מופיע גם האוייב הפנימי של עם ישראל, בצלמו ובדמותו של זמרי בן סלוא, ששאיפתו היא: להתדמות לגויים, להתבולל, להתהולל, ולעבוד עבודה זרה. בכך מבטל הוא את יחודיותו של עם ישראל, ולמעשה מכחיד את קיומו של ישראל כעם. פרשת בלק מלמדת, כי אפילו שיתוף הפעולה בין שני אוייבי ישראל בלק ובלעם, לא הועילה להם כנגד ישראל. משום שה' מגן על ישראל מאוייביהם החיצוניים אף ללא ידיעתם. וכן מצאנו שה' באהבתו את ישראל, הפך את קללת בלעם לברכה, וזאת אף ללא ידיעתם של ישראל. כפי שאמר דוד המלך ע"ה: "לעשה נפלאות לבדו, כי לעולם חסדו" (תהילים, קל"ו, ד'). לעומת זאת, את המלחמה כנגד האוייב הפנימי, נתן ה' בידיהם של ישראל עצמם. וכן מצאנו שדרכו של זמרי לאמץ את הזימה והעבודה זרה לחיק היהדות, גרמה למגפה ומותם של כ"ד אלף מישראל. אך בעת שהופיע פנחס הכהן וקנא לה', נעצרה המגפה. אופי מעשיהם של אוייבי ישראל הכתובים בפרשת בלק, מבוארים להלן ע"פ הנושאים הבאים:

א. אסטרטגית בלק – השלמה עם קיומו של עם ישראל כעם רוחני ללא מדינה.

ב. אסטרטגית בלעם – עקירת עם ישראל מן העולם.

ג. ברכת בלעם – ברכות מותנות אשר חזרו והפכו לקללות.

ד. ההשוואה בין בלעם לאברהם - דמיונם החיצוני לעומת הופכיות תכונותיהם הפנימיות.

ה. התדרדרותו של שבט שמעון – מקנאות לה' ועד לקנאות לזימה ועבודה זרה.

ו. משל ה"חפץ חיים" – השפעת השכנים הרעים.

אסטרטגית בלק:

בלק בן צפור ראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ואמר: "אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב" (רש"י-במדבר, כ"ב, ב'). כלומר, תגובת בלק היתה פחד אישי מפני חוזקם של ישראל. לעומת זאת תגובת העם המואבי היתה פחד וייאוש כללי. שנאמר: ויגר מואב..."ויקץ מואב, קצו בחייהם" (רש"י-במדבר, כ"ב, ג'). לפיכך ביקש בלק את עזרתו של בלעם לגרש את ישראל, בנימוק אישי: "והוא יושב ממלי...קרובים הם להכריתני" (רש"י-במדבר, כ"ב, ה'). בקשת בלק מבלעם היתה מוגבלת: "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" (במדבר, כ"ב, ו'). וכן כתב הרש"י: "ובלק לא אמר אלא: ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי (במדבר, כ"ב, י"א).

בלק היה לא חפץ בהשמדת ישראל, אלא השלים עם קיומם, ובלבד שלא יתקרבו לארצו. לבלק לא היתה התנגדות שישראל ישארו במדבר כעם של לומדי תורה, הממיתים את עצמם באהלה של תורה ונהנים מזיו השכינה. לעומת זאת נסה למנוע מישראל את כיבוש הארץ המובטחת. לפיכך אמר בלק: "ואגרשנו מן הארץ". דהיינו, אגרשנו מן הרעיון לארץ עצמאית ולשלטון עצמי, כדי שישאר במדבר ויעסוק בחיי הרוח. מטעם זה נכתבה על שם בלק פרשה בתורה. משום שבלק היה גוי "הגון", אשר אמר את מחשבותיו בגלוי. בניגוד ליתר הגויים אשר בפנימיותם הם שונאים את ישראל, אך מסתירים את שנאתם ומחפים עליה במילים ובמליצות נאות, כך שאין ישראל יודעים להזהר מפניהם. וכן מצאנו שהתנהגותו "החיובית" של בלק קבעה לישראל כלל גדול, הנוגע לדרך קיום התורה והמצוות. כמובא בגמ': "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות. א"ר יוסי בר הונא: רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה (סנהדרין, קה:).

ודע, שהייאוש לא קיים במורשת ישראל, משום שלצד ישראל עומדת תמיד מצוות התשובה. אשר בעזרתה מתעלים ישראל למחשבות ולמעשים טובים, כדי להחלץ ממשברים. לעומת זאת, הייאוש מובנה במורשתם של העמים, לפיכך תגובת האומות לייאוש היא הפך תגובתם של ישראל. דהיינו, הוספת רשעות ונסיון לעקירת ישראל מן העולם, כפי שמצאנו בתגובת בלק, מואב ובלעם, בעת שרק ראו את ישראל. הטעם העומד מאחרי נסיון האומות לעקור את ישראל מן העולם הוא, עקירת הטוב מן העולם, ובכך לתת צידוק לקיומו של עולם הרשע.

אסטרטגית בלעם:

בלעם היה גדול שונאי ישראל בכל הזמנים. לצורך ביצוע מזימתו להשמדת ישראל, ניצל בלעם את מלוא כוחו הרוחני שהתבטא ב"ויודע דעת עליון", והתעקש לקלל את ישראל. בלעם לא נרתע מן הידיעה שה' אוהב את עמו ישראל, ולא מזמן הוציאם בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה ממצרים. יתרה מזאת, בתמורה לבצע כסף נרתם בלעם במרץ למשימת חיסולו של העם היהודי, וזאת למרות שלבלעם לא נשקפה כל סכנה או איום כל שהוא מצד ישראל. בלעם הודיע לשליחי בלק: "לא אוכל לעבר את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה" (רש"י, במדבר, כ"ב, י"ח). לכאורה, אם בלעם אינו יכול לעשות קטנה, בודאי שאינו יכול לעשות גדולה? אלא, כוונת בלעם היתה לומר שבקשת בלק רק לגרש את ישראל מארץ מואב היא קטנה, לעומת כוונתו של בלעם לעקור את ישראל מן העולם כליל שהיא גדולה. וכן מצאנו שבקשת בלק מבלעם היתה מוגבלת: "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" (במדבר, כ"ב, ו'), אך מטרת בלעם היתה לגרשם מן העולם. וכן כתב הרש"י: "וגרשתיו, מן העולם, ובלק לא אמר אלא: ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק (במדבר, כ"ב, י"א).

בלעם ידע במישרין ובעקיפין כי ה' אינו רוצה שילך לקלל את ישראל, אך מתוך שנאתו לישראל, בלעם רצה וחיפש כל דרך בכדי לעקוף את רצון ה'. וכן מצאנו בעת שה' אמר לבלעם נחרצות: "לא תלך עמהם ולא תאור את העם", בלעם לא התייאש אלא אמר לשרי בלק: "מאן ה' לתתי להלך עמכם, אלא עם שרים גדולים מכם" (רש"י-במדבר כ"ב, י"ג). לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה. הקב"ה זיהה את רצונו העז של בלעם ללכת לקלל את ישראל, ואמר לו: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה". כלומר, ה' לא שלל את זכות הבחירה החופשית של בלעם, משום ש"בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו (מכות, י:). אולם ה' הגביל מראש את השפעת מעשיו של בלעם, משום שכוחו הרוחני של בלעם ניתן לו בחסד ה', לצורך שימוש חיובי. למרות הרמז המצוי בדברי ה' לפיו, אין הליכתו רצויה ע"י ה', בלעם התעקש ללכת לקלל את ישראל בכל זאת. בלעם פעל מתוך הנחה שהקב"ה עתיד להתרצות ולשנות את דעתו, באם יזכיר לו את חטאי ישראל. אולם על אף שיצא לדרכו, ה' נסה להניע את בלעם מדרכו הנלוזה דרך שליח. שנאמר: "ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו". המלאך עכב את אתונו של בלעם, ולא נתן לה ללכת בדרך השלילית. האתון הבינה את הרמז ונסתה לחזור למוטב, אבל בלעם למרות היותו נביא, המבין שכל עיכוב אינו מקרה, אלא שלכל עיכוב יש סיבה עליונה, ובכל זאת בלעם התעקש ללכת נגד רצון ה', ולא נכנע לרצון ה'. בלעם כעס על אתונו הסוררת, והכה את האתון במידת הדין, אך לפתע התרחשה לנגד עיניו תופעה על טבעית. האתון פתחה את פיה, והשפילה את בלעם עד עפר בפני שרי מואב. כח הדיבור שנתן ה' לאתון, נועד לרמוז לבלעם כי כח הדיבור נמצא ביד ה', ברצות ה' אפילו אתון אלמת יכולה לדבר, וברצות ה' גם האדם שאין כחו אלא בפיו ידום. בלעם התעלם מן הרמז, והתמם בפני המלאך באומרו: "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי". אך גם מלאך ה' לו שלל את זכות הבחירה החופשית של בלעם, משום ש"בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו (מכות, י:). יחד עם זאת, המלאך שב והזהיר את בלעם: "אפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר". למרות אזהרה נוספת זו, בלעם התעקש להמשיך בדרכו אל בלק בכדי לקלל את ישראל. אך עצת ה' היא תקום, כך שלמרות נסיונותיו החוזרים ונשנים לקלל את ישראל, ה' הפך את קללות בלעם לברכות. שנאמר: ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך (דברים, כ"ג, ו'). למרות שבלעם חש על בשרו, כי ה' אינו חפץ לקלל את ישראל, אלא רק לברכם, בלעם לא התיאש, אלא המשיך להתעקש להזיק לישראל, ולו אף במעט. בלעם לא נעצר על אף ידיעתו כי סופו לההרג בידי ישראל. שנאמר: "ודם חללים ישתה...נתנבא שימות הוא עמהם" (רש"י- במדבר, כ"ג, כ"ד). יתרה מזאת, למרות שבלעם גורש ע"י בלק, בלעם המשיך בנסיונו להזיק לישראל, ובטרם לכתו לארצו, בלעם השיא לבלק עצה רעה: "אלהיהם של אלו שונא זמה הוא" (רש"י- במדבר, כ"ד, י"ד), דהיינו, בלעם יעץ לבלק להפקיר את בנות מואב לזנות, ע"מ להכשיל את ישראל בעון הזימה. ואכן בגין עצתו זו בלעם, נהרגו מישראל כ"ד אלף איש. מעשהו זה של בלעם נביא הגויים, גרם גם למותו כקוסם עלוב, ולביטול חלקו בעולם הבא. כמובא בגמ': "את בלעם בן בעור הרגו בחרב. בלעם מאי בעי התם? א"ר יוחנן שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל. אמר מר זוטרא בר טוביה, אמר רב: היינו דאמרי אינשי, גמלא אזלא למיבעי קרני אודני, דהוו ליה גזיזן מיניה. ואת בלעם בן בעור הקוסם, קוסם נביא הוא? א"ר יוחנן בתחלה נביא ולבסוף קוסם" (סנהדרין, קו.). ונאמר במשנה: "ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא...בלעם, ודואג ואחיתפל וגחזי" (סנהדרין, פ"י, ב'). מתוך ארבעת ההדיוטות הגמ' מפרטת את גנותו של בלעם בלבד, משום שקלקולו של בלעם היה בשורשו, כמובא בגמ': "בלעם בלא עם, דבר אחר: בלעם שבלה עם בן בעור, שבא על בעיר. תנא: הוא בעור, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי. בעור שבא על בעיר, כושן רשעתים דעבד שתי רשעיות בישראל" (סנהדרין ק"ה.).

ודע, שבשל מעמדו העליון של בלעם, היו קללותיו עלולות לגרום השמדה לישראל ח"ו, כמובא בגמ': "א"ר אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל, דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט" (ברכות ז.).

ברכת בלעם:

בלעם נסה לקלל את בני ישראל דווקא, על מנת שקללתו לא תחול גם על זרעו של אברהם. דהיינו, ישמעאל ובני קטורה, ואף לא על עשו בנו של יצחק. אולם בבואו לקלל את זרע יעקב אע"ה, לא מצא ה' כל פסול בזרעו. לפיכך רצה בלעם לקלל ונמצא מברך. מברכותיו של ה', אשר יצאו מפיו של בלעם נביא הגויים, משמעות אוניברסלית חשובה מאוד עבור ישראל, משום שבברכות בלעם ישנה הודאה חד משמעית לייחודיותו של עם ישראל בעולם. העובדה שדברים אלו יצאו מפיו של בלעם אשר לא היה "אוהב ישראל", משמשת כעדות נאמנה לכלל האנושות. אולם בסופו של דבר ברכותיו של בלעם חזרו לקללות, משום שנאמרו מתוך לב רע. כמובא בגמ': "א"ר יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, מה טובו אהליך יעקב. לא תשרה שכינה עליהם, ומשכנותיך ישראל. לא תהא מלכותן נמשכת, כנחלים נטיו. לא יהא להם זיתים וכרמים, כגנות עלי נהר. לא יהא ריחן נודף, כאהלים נטע ה'. לא יהיו להם מלכים בעלי קומה, כארזים עלי מים. לא יהיה להם מלך בן מלך, יזל מים מדליו. לא תהא מלכותן שולטת באומות, וזרעו במים רבים. לא תהא עזה מלכותן, וירם מאגג מלכו. לא תהא אימת מלכותן, ותנשא מלכותו. אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר: ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך, קללה ולא קללות. א"ר שמואל בר נחמני, א"ר יונתן: מאי דכתיב, נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא? טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שברכם בלעם הרשע" (סנהדרין, קה:). כלומר, בשל היותו של בלעם גדול שונאי ישראל, ברבות הימים אפילו ברכותיו חזרו לקללות על עם ישראל.

ודע, שברכותיו של בלעם לא האריכו ימים, משום שבלעם תלה את ברכותיו בקיום התורה והמצוות ע"י ישראל. כדוגמת ברכתו: "מי מנה עפר יעקב?", שפירושה הוא: "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר: (דברים כב) לא תחרוש בשור ובחמור (ויקרא יט) לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם" (רש"י-במדבר, כ"ג,י'). וכן רמז בדבריו לתכונת אברהם אע"ה שאמר: "ואנכי עפר ואפר". דהיינו, התבטלות האנוכיות של עם ישראל כלפי רצון ה' יתברך, ואימוץ מדת הענווה לצורך ההתעלות בתורה וברוחניות הבלתי מוגבלת. לפיכך ברבות הימים חזרו ברכותיו לקללות, משום שישראל לא התמידו בקיום מצוות התורה כראוי.

ההשואה בין בלעם לאברהם:

המשנה באבות מציבה זה לעומת זה את דמותו של אברהם אבי האומה, אל מול דמותו של בלעם הרשע. המשנה מגדירה את ההבדלים בינהם: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות, פ"ה, י"ט). לכאורה נשאלת השאלה מדוע המשנה משווה בין אברהם אע"ה לבלעם? הלא יותר מדויק היה להשוות בין משה רע"ה לבלעם, משום שמשה היה בן תקופתו של בלעם, וגם משה היה יריבו הישיר של בלעם, ואף משה היה נביא ומורה דרך לעם כבלעם. וכן מובא במדרש שבלעם היה נביא בעל כוחות רוחניים גדולים כמשה: "ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור" (מד"ר, במדבר, פר' יד).

נלענ"ד כי המשנה השוותה דוקא בין אברהם אע"ה לבלעם הרשע, משום שבין אברהם לבין בלעם קיימים מספר קוי דמיון: האחד: אברהם ובלעם נולדו כגוים, השני: אברהם ובלעם היו ערלים, השלשי: התגלות ה' לאברהם ולבלעם הייתה זהה. שנאמר: "ויפול אברם על פניו, ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד, ורוה"ק נצבת עליו. וזהו שנאמר בבלעם: נופל וגלוי עינים" (רש"י-בראשית, י"ז, ג'). הרביעי: שניהם חבשו בעצמם את חמוריהם. שנאמר: "ויחבש את אתנו, מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו, אמר הקב"ה: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם. שנאמר: (בראשית כב) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" (רש"י, במדבר, כ"ב, כ"א). החמישי: ביד שניהם היה תלוי גורלו של עם ישראל. דהיינו, מחד גיסא רצונו של אברהם לעקוד את יצחק, ומאידך גיסא רצונו של בלעם לעקור את ישראל בקללותיו. לפיכך משווה המשנה בין אברהם אע"ה לבלעם, לומר לך שלמרות הדמיון החיצוני שבינהם, בפנימיותם היו אברהם אע"ה ובלעם הרשע שני הפכים, וכן מצאנו שהקלקול הפנימי של בלעם, בטל את כל כח נבואתו הרוחנית. ולעומת זאת אברהם אע"ה התעלה ברוחניות, כאשר עזב את עמו ומולדתו, התגייר וגייר אחרים, וכן קיים את מצות המילה בזקנותו. אברהם ברוב חסדו, ניהל מו"מ עם הקב"ה ע"מ להציל את אנשי סדום ועמורה. וגם כשחבש אברהם את חמורו היה זה חמור זכר, לעומת בלעם הרשע שחבש אתון מנקבה, אשר שימשה לו גם כאשה. וכן מובא בגמ': "אשר רכבת עלי...ולא עוד אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה" (סנהדרין, קה:).

וכן מצאנו שבשעה שאברהם אע"ה חבש את חמורו והלך לעקוד את יצחק בנו במצות ה', עלולה היתה עקדת יצחק לעקור את הסיכוי לקיומו של עם ישראל, משום שה' הבטיח לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע". כזו הייתה גם כוונת בלעם היתה לעקור את ישראל מן העולם. אלא, שה' הדגיש בדבריו את ההבדל בינהם באומרו: "רשע! כבר קדמך אברהם אביהם". דהיינו, כוונת ה' היתה לרמוז לבלעם שישא קל וחומר מאברהם, שהרי אברהם קדם לו כשחבש את חמורו, ע"מ לעקוד את יצחק במצוות ה' וברצונו, ובכל זאת ה' ביטל את הציווי למען קיומו של עם ישראל. כל שכן שמחשבתו של בלעם לעקור "אומה החוגגת שלש רגלים בשנה" (רש"י, במדבר, כ"ב, כ"ח), בניגוד לרצון ה' לא תצלח.

התנהגותו השלילית של בלעם, וניצולו לרעה את הכח האלוהי שניתן לו מאת ה', מעוררת את השאלה: "מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע"? והתשובה היא: כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר (רש"י, במדבר, כ"ב, ה'): "לו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור" (מד"ר, במדבר, פר' יד). לכאורה, טענת האומות אינה מסתתמת בכך שה' העמיד להם את בלעם, שהרי האומות בקשו נביא קדוש וטהור כמשה רע"ה כדי שידריכם בדרך הישרה, ולא בקשו להם נביא כבלעם אשר פרץ גדר ונתן להם "עצה להפקיר עצמן לזנות" (רש"י, במדבר, כ"ב, ה'). אלא שבקשת האומות לוקה בחסר, משום שאם חפצים היו האומות באמת ובתמים שיהיה להם נביא כמשה, היה עליהם להתגייר ולהצטרף לישראל, וממילא היו מקבלים את משה כנביא עליהם. לפיכך נתן להם ה' נביא בדרגת נבואה כמשה, וברמה מוסרית כמותם. וכן מצאנו שתכונותיו של משה רע"ה הענו מכל האדם, היתה כפסיקת הרמב"ם (יסודי התורה, פ"ז, הל' א'): "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם". לעומת זאת בלעם הרשע נביא הגוים, לא שלט ביצריו והיה בעל עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה. לפיכך היה אופן גילוי השכינה שונה בין משה לבלעם. שנאמר: "ויקרא אל משה, לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה (יומא ד' ויקרא ר'), לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאאמר (ישעיה ו): וקרא זה אל זה. אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר: ויקר אלהים אל בלעם" (רש"י-ויקרא,א',א').

התדרדרותו של שבט שמעון:

שיתוף הפעולה בין בלק לבלעם כנגד ישראל, והפיכת קללת בלעם לברכה, וגם עצת בלעם להפקיר את בנות מואב לזנות, לא נודעו לישראל בזמן התרחשותם. אלא שבאותה הזמן עם ישראל עמד לפני הכניסה לארץ, לאחר הנצחונות על סיחון ועוג. וכך קרה שכאשר ישראל נתקלו לפתע בבנות מואב, לא עמדו בני שבט שמעון בפיתוי, ונכשלו בחטא הזנות וע"ז. כתוצאה מכך הצליחה עצת בלעם ובגינה "כ"ד אלף נפלו משבטו של שמעון" (רש"י-במדבר, כ"ו, י"ג). כפי שנאמר בסוף פרשת בלק: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב... וישתחוו לאלהיהן". דהיינו, שעל ידי הזנות, משכו בנות מואב את בני שמעון לעבודה זרה של פעור, כפי שמתאר הרש"י: "כשתקף יצרו עליו, ואומר לה: השמעי לי. והיא מוציא לו דמות פעור מחיקה, ואומרת לו השתחוה לזה". העבודה זרה של פעור כשמה כן היא: "על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאן רעי וזו היא עבודתו" (רש"י-במדבר, כ", ג'). כלומר, הזנות דירדרה את רוחניותם של שבט שמעון מעבודת השכינה הקדושה במשכן, אל עבר עבודת אלילים מאוסה ומופקרת. בתגובה לכפילות חטאם של שבט שמעון, חרה אף ה' בישראל, אך ה' לא הענישם משמים, אלא פנה למשה וציוה עליו להעמיד לדין את החוטאים. משה רע"ה פנה לדייני ישראל לשפוט את החוטאים ע"פ דין תורה. בתגובה לכך "הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה? עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל, והלך אצל כזבי. אמר לה: השמיעי לי. אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי, לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכיה. והיינו דכתיב: והמה בוכים פתח אהל מועד" (סנהדרין, פב.). כלומר, כשראה משה רע"ה והצדיקים שמסביבו את עומק החטא, ואי קבלת דין התורה ע"י שבט שמעון, געו בבכיה. שנאמר: "והמה בוכים. למה בוכים? שנתרפו ידיהם אותה שעה. משל למה הדבר דומה, לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון, ונמצאת מקלקלת עם אחר, שנתרפו ידי אביה וקרוביה. כך ישראל בסוף מ' שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל, שנאמר (שם לג): ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב. ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו והמה בוכים (מד"ר, במדבר, פרשה כ'). כלומר, גם עיתוי החטא גרם למשה ולצדיקים רפיון ידיים. כשראה פנחס הכהן את רפיונם של משה והצדיקים שבדור, קם מתוך העדה, לקח רומח ודקר את זמרי וכזבי ביחד. פעולתו זו של פנחס גרמה להעצרות המגפה מעל ישראל. כמתואר בגמ': "ויעמד פנחס ויפלל, אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל. מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא" (סנהדרין פב.). כלומר, פנחס משבט לוי קנא לה', והרג את זמרי בגין עבירת הזימה, ובכך התעלה והמשיך את מסורת אבותיו, ולעומת זאת זמרי אשר נטש את מסורת אבותיו נהרג, ועמו עוד כ"ד אלף משבט שמעון.

ודע, "שמעון ולוי קנאו על הזנות הרבה מאד. שנאמר: הכזונה יעשה את אחותנו, ולקחו איש חרבו והרגו את כל אנשי שכם" (פרקי דרבי אליעזר פרק לז). אולם השפעת השכנים גרמה להפרדות דרכם. דהיינו, פנחס שבטו חנה סביב משכן ה' התעלה בקדושה, ולעומת זאת שכנותו של שבט שמעון והתערבבותו עם בני הערב רב, גרמה להתדרדותם הרוחנית של שבט שמעון בכלל, ושל נשיא בית אב לשבט שמעון בפרט, אשר "עליו נאמר: (קהלת, י"ח) ופורץ גדר ישכנו נחש, שמעון אביו שגדר הזנות במעשה שכם עם דינה, ואמר (בראשית, ל"ד): הכזונה יעשה את אחותנו, ועתה בא הבן ופרץ אותו גדר (רבינו בחיי, במדבר, כ"ה, י"ד). וכן מובא בזוה"ק: "ווי ליה לבר נש דפגים זרעיה, ווי ליה למאן דלא נטיר זרעיה כדקא יאות. חס ושלום דאפילו חד מישראל מית, אלא שבטא דשמעון כד אתו אינון ערב רב, אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו, בגין מנהון מיתו בעגל, ומנהון מיתו במותא, ואחרנין מיתו הכא, אינון דאשתארו. הדא הוא דכתיב: ויהיו המתים במגפה, אשר מתו לא כתיב, אלא המתים. מתים דמעיקרא הוו" (זוהר, במדבר רלז.).

משל ה"חפץ חיים":

חז"ל במסכת אבות הזהירו: "הרחק משכן רע". כוחה של שכנות רעה הרסני ביותר. ומרן ה"חפץ חיים" משל על כך את משלו: מעשה בחנותו של בשם שהיתה פתוחה לרחוב, וכל העובר על פניה, שאף לקרבו מניחוחות ריחה ונמשך אליה לקנות בשמים יקרים ומשיבי נפש. יום אחד חשכו עיניו, בראותו כי בצמוד לחנותו פתח בורסקי את מיפעלו. היו הרוחות הבוקעים משם רעים ומחליאים, והבשם שהיה עדין נפש נאלץ להגיף את דלתות חנותו ולהסתגר בתוכה. ישב הבשם בחנותו הסגורה, ושפך את זעמו על הבורסקי, לפני צינצנות הבשמים האילמות ובחלל החנות הריקה. החנות התרוקנה מקונים. ואנשים לא חלפו עוד על פניה בסלידתם מפני צחנת עיבוד העורות הנוראה. גם אם חשבו קונים אחדים להכנס לחנותו של הבשם, ראו את הדלת החנות מוגפת ושבו על עקבותיהם. עקב כך הפרנסתו של הבשם שבתה, ומשפחתו תבעה את פרנסתה. בדלית ברירה אחרת החליט הבשם למכור את חנותו, תלה הבשם על החנות שלט "למכירה". ואז סוף סוף נפתחה דלת החנות. בפתח עמד השכן הבורסקי, עוטה סינר ואפוף סירחון. במבט אומד, סקר את השטח ואמר: מקום נאה. פנה הבורסקי לבשם והציע לו: הבה נרחיב את מפעל הבורסקי ונעבוד יחדיו, וכך תהיה לשותפי, ונתחלק ברווחים". "אשקול את הצעתך", אמר הבשם בקרירות, כשהוא כולא את נשימתו. הרעיון קומם אותו, לא עלה בדעתו להסכים להצעה, כל חפצו היה לברוח מכאן, למכור את החנות ולפותחה במקום שאוירו צח. אבל יום רדף יום, והקונים לא באו לקנות בשמים. ההוצאות הבשם גדלו, וחובותיו תפחו, עד שהגיע לחרפת רעב. לפיכך לא היתה לבשם ברירה אלא להסכים להצעה היחידה שבידיו. נשם הבשם עמוקות מניחוחות חנותו, ופנה להידפק על דלתות שכנו, ובקצרה הודיע לו על הסכמתו לשותפות, ומיהר לשוב לחנותו. לא עברה שעה ארוכה ומהלומות פטישים נשמעה, הקיר המשותף נפרץ, וענן צחנה אפף את ניחוחות הבשמים. וכך בכל כורחו הפך הבשם לשותף בבורסקי. למחרת התייצב הבשם במפעל הבורסקי המשותף, חגר סינר, חפת שרוולים וערבל את בריכת הסיד של הבורסקי. נשם הבשם היה בכבדות דרך פיו, כדג ששלוהו מן המים. מפעם לפעם שגה ושאף אויר בנחיריו, הריח הרע החליאו. שותפו הבורסקי הותיק, התבונן ברחמים על הבשם האיסטניס, ודחק בו להזדרז בעבודתו. ביום השני עומעם מעט הסירחון באפו של הבשם, וביום השלישי כבר היה כמעט נסבל. ביום הרביעי הוטרד אך במעט, וביום החמישי נשם בטבעיות. אומנם אין אלו הבשמים להם הורגל, אבל בשום פנים ואופן אין זה נורא כל כך. עסק העורות הניב רווחים נאים, עד שעלה בידו של הבשם לחסוך סכום נכבד. הציעה לו אשתו: "אולי תפתח בכסף זה חנות בשמים בלב העיר"? עיוה הבשם את פניו בסלידה ואמר: איני סובל את האנשים הרכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט, וזקוקים לניחוחם של בשמים".

והנמשל הוא: שגם האדם הטוב ביותר, בהיותו מוקף בחברים רעים, יושפע מהם וימשך אחרי מעשיהם כעגלה הקשורה לסוס דוהר.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ה' מגן על ישראל מאוייביהם החיצוניים כבלק ובלעם, אף ללא ידיעתם של ישראל. וכן מצאנו שהאהבת ה' את ישראל, הפך את קללת בלעם לברכה, מבלי להטריח את ישראל כלל. לעומת זאת פעולותיו של האוייב הפנימי, זמרי בן סלוא אשר אמץ את הזימה והעבודה זרה לחיק היהדות, גרמה למגפה ומותם של כ"ד אלף מישראל. רק פעולתו והקרבתו האישית של פנחס מנעה מישראל מוות נוסף מישראל.

ודע, שקיים דמיון בין שלושת אוייבי ישראל הנ"ל לבין אוייבי ישראל שבימינו: בלק מסמל את דרכם של חלק מן המוסלמים שאינו חפץ בהשמדת היהודים, אלא מתנגד למדינת יהודים, כדוגמת המלחמות עם מדינות ערב הסמוכות למדינת ישראל. בלעם מסמל את דרכם של חלק מן הנוצרים, אשר חפצים בהשמדה פיזית של היהודים, כדוגמת שואת אירופה. זמרי מסמל את היהודים המתבוללים, והחפצים להתדמות למתירנותם של המדינות "המתקדמות".

יה"ר שנזכה להשמר מאוייבינו הפנימיים, וישמרנו ה' מאוייבינו החיצוניים. כמאמר דוד המלך ע"ה: שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני (תהילים, י"ז, ח'). ויתקיים בנו מקרא שכתוב: כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל (ירמיה, ל"א, ו').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-13.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_20