בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:איכה א ג.

בין המצרים[עריכה]

(איכה א ג): "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה; הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"

האומה היהודית יצאה לגלות מרוב עוני ומרוב עבודה שהטילו עליה הכובשים הזרים; היא ישבה בגלות בין הגויים, וגם שם לא מצאה מנוח (מקום לנוח בו) - הגויים הוסיפו לרדוף אותה, וכל רודפיה השיגו (תפסו) אותה, כי נתקעה בין מצרים (מקומות צרים) שאי-אפשר לברוח מהם.

דקויות[עריכה]

הפסוק מתמקד בחוויית הגלות, הנדודים והרדיפות.

גלתה יהודה[עריכה]

מדוע נאמר גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, הרי יהודה גלתה בגלל שהבבלים לקחו אותה בכוח לגלות?

- נראה שהפסוק מתייחס לתקופה שאחרי החורבן, המתוארת בספר ירמיהו (עד פרק מד). היו כמה יהודים שעדיין נשארו בארץ, אבל הם היו עניים והיו צריכים לעבוד קשה כדי לשלם את המס שהטילו עליהם הכובשים הבבלים, ולכן גם הם בסוף נטשו את הארץ ויצאו לגלות ( רש"י ) .

וגם אחרי שיצאו לגלות, לא היתה להם מנוחה - בכל מקום שהגיעו וניסו להתיישב, הגויים רדפו אותם והם היו צריכים לגלות למקום אחר.

מה הם ה"מְצָרִים"?[עריכה]

1. השם "מצר" נזכר בתנ"ך עוד פעם אחת, (תהלים קיח ה): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָּהּ"( אבן עזרא ) , ושם הוא מנוגד ל"מרחב". אם כך, "מצר" הוא מקום צר, שאי-אפשר לזוז בו לשום כיוון, כמו ב (במדבר כב כו): "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר, וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול". והוא משל למצבו של עם ישראל בגלות, המוקף אויבים ואין לו לאן לברוח.

2. בלשון חז"ל, מצר הוא גבול וגדר של שדה או כרם, כמו בביטוי "דינא דבר מצרא" (אבן עזרא, רש"י; גם המקום הצר שנזכר למעלה היה "במשעול הכרמים") . לפי זה, "בין המצרים" הוא שטח הפקר, הנמצא בין שתי גדרות של כרמים. היהודים בגלות לא שייכים לשום מקום: בכל מדינה שאליה הגיעו, אמרו להם "זו לא המדינה שלכם - לכו למקום אחר". הקיום שלהם היה בשטח הפקר הנמצא "בין הגדרות", בין המצרים.

3. לפי חכמי המדרש, המצרים הם שני ימים של צרה - 17 בתמוז ו-9 באב ( רש"י ) . בראשון נבקעו חומות ירושלים, ובשני נשרף בית המקדש. ושניהם קשורים לעוונות: ב-17 בתמוז עשו בני ישראל את עגל הזהב, וב-9 באב הם האמינו לדיבה של המרגלים ומרדו בה'.

הקבלות[עריכה]

המצב שבו עם ישראל יוצא לגלות ולא מוצא מנוחה נזכר בקללות, (דברים כח סה): "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ; וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ". וחז"ל פירשו, שדווקא בקללה הזו יש ברכה: אילו עם ישראל היה מוצא מנוח בגלות - היה שוכח לחזור בתשובה ושוכח לחזור לארץ ישראל (ע"פ רמ"ד ואלי) .

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:בין המצרים

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2021-07-18.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mgilot/ei-01-03