ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/בבלי/גיטין/פרק ה/משנה ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ביאור:תוכן לגמרא גיטין - מעומד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גיטין פרק ה משנה ב

משנה ב בתלמוד הבבלי היא משנה ד בחלוקת המשניות הארצישראלית משנה:

יתומין שסמכו אצל בעל הבית  ^{רש"י ?: לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא מבית דין אפילו הכי כאפוטרופוס הוא} ,

או שמינה להן אביהן אפוטרופוס

- חייב לעשר פירותיהם;

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים – ישבע  ^{רש"י ?: כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן} ;

מינוהו בית דין - לא ישבע.

אבא שאול אומר: חילוף הדברים  ^{רש"י ?: טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא; ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא} .

גמרא בבלי על גיטין פרק ה משנה ב

גמרא:

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

ורמינהו

'(פרשת קורח) [כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל; ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן]

אתם - ולא שותפין  ^{רש"י ?: אין יכול לתרום על חלק חברו שלא מדעתו} ,

אתם - ולא אריסין  ^{רש"י ?: על חלקו של בעל הבית} ,

אתם - ולא אפוטרופין, ולא התורם את שאינו שלו'  ^{רש"י ?: הך סיפא - טעמא דרישא, כלומר: 'אתם' - ממעט התורם שאינו שלו; והני כולהו שאינו שלו נינהו; אי נמי 'זו ואין צריך לומר זו קתני'.} 

אמר רב חסדא: לא קשיא: כאן להאכיל  ^{רש"י ?: יתומים לאלתר חייבים לעשר} , כאן להניח  ^{רש"י ?: התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה עשורי לכשיגדלו יעשרום הם} ,

והתניא  ^{רש"י ?: בניחותא} :

האפוטרופין:

תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח,

ומוכרים להן  ^{רש"י ?: כלומר לצרכם מנכסיהם}  בהמה עבדים ושפחות, בתים שדות וכרמים להאכיל  ^{רש"י ?: המעות}  אבל לא להניח  ^{רש"י ?: שמא יגנבו; אי נמי משום שבח בית אביהן - נוי וכבוד הוא להם} ,

ומוכרין להן פירות יינות שמנים וסלתות להאכיל אבל לא להניח,

ועושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית

... וכל דבר שיש לו קצבה - לאיתויי שופר,

ולוקחין להם ספר תורה תפילין ומזוזות

וכל דבר שיש לו קצבה

... לאתויי מגילה,

ואין פוסקין עליהם צדקה  ^{רש"י ?: אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים} ,

ואין פודין עליהן את השבויין -

ולא כל דבר שאין לו קצבה - לאתויי תנחומי אבלים –

ואין אפוטרופין רשאין לדון  ^{רש"י ?: עם בעל דין של יתומים הבא לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בטענותיהם, ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו}  לחוב ולזכות בנכסי יתומים'

...'לזכות' - אמאי לא  ^{רש"י ?: ידונו עמו? אם דנו ונזדכו היתומים - אמאי לא הוי דינא} ?

אלא  ^{רש"י ?: הכי קאמר:}  ' ^{רש"י ?: אין רשאין לדון}  לחוב על מנת לזכות בנכסי יתומים  ^{רש"י ?: אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומין נפסדין} '

ואין אפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב,

ברעה ולגאול ביפה'

- מאי טעמא? דדלמא משתדפין -

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים, אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות.

מאי טעמא? דלמא לא משפיין  ^{רש"י ?: לא יהו משוקטות אצלו שמא יצא עליו ערעור}  -

ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות  ^{רש"י ?: אפילו אין היתומין נפסדין שהעבדים באין לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים על מנת שאין ליתומין רשות בו - אפילו הכי אין רשאין, שהרי אין גופן קנוי להן לשחררן} ,

- אבל מוכרין אותן לאחרים  ^{רש"י ?: לתקנת היתומין, כגון להאכיל או ליקח שדות} , ואחרים מוציאין אותן לחירות. ^{רש"י ?: ואותם אחרים שהיו רוצין לתת להם הכסף לפדות עצמן - הן יקחום, ויהיו קנוים להן, ואחר כך ישחררום} 

רבי אומר: אומר אני:

אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא  ^{רש"י ?: כשם שרשאין למוכרן לאחרים כך הם רשאים לקבל הכסף מיד העבד עצמו בתורת מכירה}  - מפני שהוא  ^{רש"י ?: האפוטרופוס}  כמוכרו  ^{רש"י ?: לעבד}  לו  ^{רש"י ?: לעצמו} .

וצריך לחשב עמהן באחרונה  ^{רש"י ?: כשיגדלו - יחשב עמהן וישבע שלא נשאר בידו כלום} .

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך!

אין עושין אפוטרופין נשים  ^{רש"י ?: אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח}  ועבדים  ^{רש"י ?: אין נאמנין}  וקטנים  ^{רש"י ?: אינם בני דעת}  - ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו.

מעשים על רבי מאיר (מתחיל בשכן אפוטרופוס)

ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה [בסביבתו, שהיה שכנו] דרבי מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי,

ולא שבקיה רבי מאיר.

אחוו ליה בחלמיה: 'אני להרוס ואתה לבנות?' -

אפילו הכי לא אשגח, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

הנהו בי תרי, דאיגרי בהו שטן, דכל בי שמשי  ^{רש"י ?: של ערב שבת}  הוו קא מינצו בהדי הדדי.

איקלע רבי מאיר להתם, עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא.

שמעיה  ^{רש"י ?: לשטן}  דקאמר [על עצמו]: ווי דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה!

סיפורי אפוטרופוסין שכנים

ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מזבין ארעא וזבין תורי,

ולא אמר ליה ולא מידי; סבר לה כרבי יוסי, דתניא:

אמר רבי יוסי:

מימי לא קריתי לאשתי 'אשתי' ולשורי 'שורי',

אלא לאשתי 'ביתי'  ^{רש"י ?: שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית}  ולשורי 'שדי'  ^{רש"י ?: וכן שור עיקרו של שדה} .

סבתא אפוטרופוס

הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא;

הוה להו תורתא, שקלה וזבינתה ניהלייהו.

אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרו ליה: מאי עבידתה דזבנא  ^{רש"י ?: מי מינה אפוטרופוס} ?

אמר להו 'יתומים שסמכו אצל בעל הבית' תנן  ^{רש"י ?: ואף ע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס} .

והא אייקר?

ברשותא דלוקח אייקר.

והא לא נקיטי דמי?

אמר להו: אם כן היינו דרב חנילאי בר אידי אמר שמואל,

דאמר רב חנילאי בר אידי:

אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש  ^{רש"י ?: דכתיב (ויקרא כז) 'ונתן הכסף וקם לו' - ולא שייכא בהו משיכה}  ולא מקני אלא בכספא.

התייקרות הנכסים שנמכרו בידי אפוטרופוס

חמריה דרבנא עוקבא יתמא -

משכוה  ^{רש"י ?: לקוחות מאפוטרופסים}  בארבעה ארבעה  ^{רש"י ?: החבית} , ואייקר וקם בשיתא שיתא;

אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו:

היינו דרב חנילאי בר אידי דאמר רב חנילאי בר אידי:

אמר שמואל: נכסי יתומין הרי הן כהקדש ולא מקני אלא בכספא.

משוך  ^{רש"י ?: המשיכו מוכרים}  פירי מיתמי?

אייקור - היינו דרב חנילאי בר אידי.

זול - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ^{רש"י ?: כל הדיוט המוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכו הלקוחות, אבל אם משך - לא יכול לחזור, וכל שכן אלו שהן כהקדש: דליפוי כח עשאום כהקדש, ולא להרעת כח} 

אמשיכו להו פירי ליתמי  ^{רש"י ?: שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים} :

אייקר  ^{רש"י ?: ורוצין המוכרים לחזור משום דקנין יתומים בכסף}  - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש  ^{רש"י ?: וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי - השתא כל שכן דלא הדרי} ;

זול - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי  ^{רש"י ?: וניהדרו בהו יתמי}  -

אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי: הא רעה היא לדידהו!

דזמנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי.

גיטין דף נב עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: דאתו למימר להו "נשרפו חיטיך!"
ראו באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • צורת הדף באתר כתבים עבריים

יהבי יתמי זוזי אפירי:

זול - לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש.

אייקר  ^{רש"י ?: ורוצים המוכרים לחזור}  - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי  ^{רש"י ?: ולא יחזרו} 

- אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא - רעה היא לדידהו!

דאתו למימר להו "נשרפו חיטכם בעלייה"  ^{רש"י ?: שהרי קניתם במעות; וכי תימא לא מצו למימר הכי, דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן 'לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש' - לאו מילתא הוא: דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא - לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא, דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה - היינו טעמא: בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה} .

יהבי להו זוזי ליתמי אפירי:

אייקר - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש;

זול - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי,

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא - רעה הוא לדידהו!

דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי.

נכסי יתומים לצורך מס ה'כרגא'

אמר רב אשי: אנא ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה דזעירא יתמא, דמזבנא ארעא  ^{רש"י ?: דיתמי}  לכרגא  ^{רש"י ?: לפיוסי כרגא דיתמי}  בלא אכרזתא  ^{רש"י ?: וזבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ   רש"י ?: אכרזתא: שמכריזין שלשים יום קרקע פלוני יוצא לימכר בבית דין} , דאמרי נהרדעי: לכרגא Charge ולמזוני ולקבורה - מזבנינן בלא אכרזתא  ^{רש"י ?: לפי שאין פנאי} .

מתלבש מתוך נכסי היתומים

עמרם צבעא - אפוטרופא דיתמי הוה; אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה: קא לביש ומכסי מיתמי!"

אמר להו  ^{רש"י ?: רב נחמן} : כי היכי דלישתמען מיליה  ^{רש"י ?: וצורך היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשו} ב!

קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד!  ^{רש"י ?: אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו, ומשל יתומים הוא עושה} "  ^{רש"י ?: וסתם עשיר אומדים אותו בני אדם, זה ככה וזה ככה, אבל עני - אין אדם אומדו; א"נ דלא אמיד לבני אדם שיהא עושרו ראוי ליציאות הללו} .

אימור - מציאה אשכח?

והא קא מפסיד  ^{רש"י ?: נכסי היתומים: שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות} "!

אמר להו: אייתו לי סהדי דמפסיד – ואיסלקיניה, דאמר רב הונא חברין משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה,

דאיתמר:

אפוטרופא דמפסיד: רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה;

דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה;

והלכתא: מסלקינן ליה.

מינויי האפוטרופוס

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע:

מאי טעמא?

אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפוטרופוס,

ומשום שבועה  ^{רש"י ?: דרמית עליה לבסוף}  לא אתי לאמנועי  ^{רש"י ?: לא ממנע מתחלה שהרי ההנהו זה} .

מינוהו ב"ד לא ישבע:

מלתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא  ^{רש"י ?: גבי בית דין - טובת חנם היא שזה עושה לבית דין: לקבל דבריהן ולטרוח לפני יתומין}  ואי רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי  ^{רש"י ?: מעיקרא מלקבל עליו} .

אבא שאול אומר חילוף הדברים:

מאי טעמא מינוהו בית דין ישבע?

בההיא הנאה: דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בי דינא - משום שבועה לא אתי לאמנועי.

מינהו אבי יתומים לא ישבע

- מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי  ^{רש"י ?: דברי אהבה וריעות היה ביניהם, ולא הנאת ממון כל כך}  ואי רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי.

אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא כאבא שאול.

שני המינויים נשבעים

תניא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה ישבע, והלכה כדבריו.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו:

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע - מפני שהוא נושא שכר.

אמר ליה: את אייתת קבא וכיילת ליה וכי אתה מדדת כמה קבל בשכרו?

אלא אימא 'מפני שהוא כנושא שכר'.