ביאור:אריסטו והתנ"ך: תורת הגמול

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ויקרא כד':

17 ואיש כי יכה כל-נפשאדם מות יומת. 18 ומכה נפש-בהמה ישלמנה נפש תחת נפש. 19 ואיש כי-יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. 20 שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. 21 ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. 22 משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני יהוה אלהיכם.

כך בתנ"ך, ואצל אריסטו -

אריסטו, אתיקה (י-ם ות"א: שוקן, 1973), ספר ה', ה', (עמ' 120-121):

"ישנם גם אנשים הסוברים שהשבת גמול לעולם צדק הוא, כדרך שטענו הפיתגוראים; שכן הגדירו את הצדק בהוראתה הסתמית של המלה כהשבת גמול. אולם 'גמול' אינו הולם לא את הצדק המחלק ולא את זה שבא לתקן עיוותים – אף על פי שיש המבקשים לפרש כך גם את צדקו של ראדאמאנתיס (משופטי המתים בשאול):

אם יסבול-איש את אשר עשה, זה צדק ויושר.

אולם למעשה אין זה כך, שפעמים רבות סותר ה'גמול' את הצדק; מי שבתוקף תפקידו פצע אדם, אין להשיב לו מכה מתחת מכה, ואם מי שהוא היכה פקיד, לא די בכך שיוכה גם הוא, אלא יש גם להוסיף לו עונש. ויתר על כן יש הבדל גדול בין המעשה שנעשה בזדון וזה שנעשה בשגגה. אמנם בחברות המבוססות על הדדיות מקיים סוג זה של צדק את החברה, אולם מה שפועל בהן הוא גמול המושב לפי מתכונת מסויימת, ולא תשלום גמול השווה למעשה שנעשה. שאכן על בסיס הגמול היחסי קיימת המדינה. הלא בני האדם מבקשים להשיב רעה תחת רעה, ואם אין ביכולתם לעשות כן, הם רואים עצמם במצב של עבדות; וכן הם מבקשים לגמול טובה תחת טובה; ובלעדי זאת לא תהיה שותפות, והלא מכוח השותפות חיים הם בצוותא".

בתנ"ך העיקרון של מידה כנגד מידה חוזר הרבה, גם כשמדובר באדם, כדוגמת שמשון, האומר -

שופטים טו יא: "כאשר עשו לי כן עשיתי להם"

(אבן עזרא מביא כתוב זה בויכוחו עם קראי על הבנת הנאמר למעלה "עין תחת עין", שהרי שמשון לא החזיר לגמרי באותו מטבע. לטעמי התבוננות בויקרא כד' 18 נותן מענה פשוט יותר לשאלה זו, שהרי בפסוק אחד נאמר תשלום וכן "נפש תחת נפש")

וגם היא ממידתו של אלוהים, כדוגמת –

ישעיה סה': 11 ואתם עזבי יהוה השכחים את-הר קדשי הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך. 12 ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח תכרעו

כאן העיקרון הזה בא ומודגש כך גם ברובד הלשוני של 'למני'-'ומניתי'.

והנה, לכאורה אריסטו מרחיב את עיקרון תורת הגמול התנ"כי. אולם למעשה גם בתנ"ך עצמו מופיע אותו עניין, למשל, בתשלום פי שבע על החטא:

ויקרא כו יח: "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם"

ויקרא כו כד: "והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם"

ויקרא כו כח: "והלכתי עמכם בחמת קרי ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם"

גם הגנב משלם פי שתיים, ארבע וחמש, תלוי בסוג הגניבה.

ואמנם, בברית החדשה, במתי 5, מופיע:

38 שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן׃ 39 וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אַל־תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל־הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה־לוֹ גַּם אֶת־הָאַחֶרֶת׃

אך גם לזאת יש הרי מקור תנ"כי:

ישעיהו נ ו: "גוי נתתי למכים ולחיי למרטים פני לא הסתרתי מכלמות ורק"

וכן איכה ג':

27 טוב לגבר כי-ישא על בנעוריו.28 ישב בדד וידם כי נטל עליו. 29 יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. 30 יתן למכהו לחי ישבע בחרפה.

לסיום, כדאי לזכור שגם בית המשפט בישראל היום חרט על דגלו את עיקרון 'המידתיות'.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-05-18.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0324_2