ביאור:אנושות מגוונת

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרק יא נפתח במשפט: " "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" ". אם המרכיב " "שפה אחת" " ברור, פחות או יותר, הרי התוספת " "ודברים אחדים" " מעוררת תמיהה: אילו דברים? מה עניין דברים לשפה? פרשנים מציעים הסברים אחדים.

יונתן אינו מבחין בין שני המרכיבים וקובע: "

"ויהי כל הארץ לשון אחד ודבור אחד ועצה אחת, בלשון הקודש היו מדברים, שנברא בו העולם מן ההתחלה" ". רש"י מציע הסבר לכל מרכיב: " "שפה אחת – לשון הקודש. ודברים אחדים – באו בעצה אחת, ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. [...] דבר אחד ודברים אחדים, אמרו: אחת לאלף ושש מאות חמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות" ". רש"י מציע מניעים לבוני מגדל בבל, מהתמודדות עם האלוהים ועד לחשש מנפילת השמים.

ראב"ע שולל באופן עקיף את הסברו של רש"י: "ואלה בוני המגדל לא היו טיפשים שיחשבו לעלות אל השמים, גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו שנשבע להם השם שם היו, וכולם סרים אל משמעתם, כי בניהם היו" (ראב"ע לפסוק ג). הוא מעביר את הדיון לתחום הלשון: "וטעם שפה אחת, לשון אחת. והקרוב אלי שהיה לשון הקודש. [...] וטעם דברים אחדים, בעבור שימצא היום בכל לשון דברים שלא יבינום כל אנשי הלשון. ובימים ההם דברי חכם וכסיל היו אחדים, והם רבים מגזרת אחד". ראב"ע מעלה קושי בכל לשון, שלא הכול ברור.

גם ר' ברוך אפשטיין, בעל "תורה תמימה", נשאר בתחום הלשון. הוא מרחיב ומציע: "עד דור ההפלגה אע"פ שלשון הקודש היה לשון כללי לכל העולם בכל-זאת היו לשונות מיוחדות קבועות לכל אומה ואומה, [...] לשון המדינה שומעים כל בני המדינה, ולבד זה כל אומה שבמדינה יש לה לשון קבוע לעצמה. ואך כשהחלו לעסוק בבנין והיו צריכים שיבינו איש את לשון אחיו בכל העולם הסכימו ביניהם שיהיו מדברים רק בלשון הקודש, שכל העולם היו שומעים אותו".

גם אני אלך בנתיב הלשון. אך לטעמי אין הכתוב עוסק באי הבנה של מרכיבים בלשון (ראב"ע), וגם לא בריבוי לשונות (תורה תמימה). פסוק א בפרק יא משקף את הקושי של לשון כלשהי להעביר מסר ברור. זהו קושי מהותי בכל לשון.

"המילים הן באמת מסיכה. רק לעיתים נדירות הן מבטאות את המשמעות האמיתית. לרוב הן מסתירות אותה" (הרמן הסה). ובאותו אופן: "עתה רואה אני ביתר בהירות את הסכנה שהשפה תמיד תהרוס את האפשרות שנוכל להביע את אשר יש ברצוננו לומר" (מרטין היידגר, בדרך לשפה אצל ש"ג שוהם, אלימות האלם, תל אביב 1984, עמ' 157).

כלומר, הלשון, כל לשון, מוגבלת באפשרותה לשמש מבע מלא ומהימן של עולמו של הדובר, ובעיקר כשאנו עוסקים ברגשות ובתחושות. כך מזמר אריק איינשטיין: "עיניים מחפשות מבט / הידיים חום / לא מחפשים מלים ואז / החלל מתמלא בשקט" ובשיר אחר על אהבה: "לתאר מה שבי פורח / אין מילה בתנ"ך". גם המשוררת אגי משעול, בשירה "מומנט", כותבת:

אֵינֶנִי נוֹשֶׁמֶת אוֹתִיוֹת כֶּשֶׁאֲנִי עֲטוּפָה

בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.

אֲפִילוּ הַשִּׁירָה – קַרְצִיַּת הָאַהֲבָה

מַרְפָּה הַפַּעַם

וְזוֹחֶלֶת מִמִּטָּתֵנוּ

בַּחֲזָרָה אֶל הַחוֹל."

ואם ללשון גבולות, הרי השומע לא תמיד יכול להבין את המשמעות המשודרת. שיקולים אלה מביאים אותי לקרוא את הפסוק הראשון באופן הבא: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודיבורים אחדים". כך, הפסוק משקף את המצב העקרוני של כל לשון: ביטוי של מבע לשוני משקף רק חלק מעולמו הפנימי של הדובר ולכן מעורר תפיסות שונות של שומעים. אפילו יש "שפה אחת" –הדיבורים, כלומר המשמעויות הנקלטות בשומעים, הם "אחדים".

אם-כך, מה משמעו של סיפור מגדל בבל?

אני סבור שאחת המשמעויות של סיפור מגדל בבל היא תיאור התפתחות לשונותיהם של בני האדם. מכאן, בלבול הלשונות ("הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו", פסוק ו) אינו עונש, אלא המשך תהליך הבריאה המאפשר לכל עם וקהילה לדבר בלשונם הם. לשון שמאפיינת כל עם, ובהתאם משקפת היסטוריה, תרבות וערכים.

כך גם הפיזור של הבונים לכל קצווי עולם: "

"ויפץ ה' אותם משם על פני כל נארץ, ויחדלו לבנות העיר" " (פסוק ח), אינו עונש – אלא מניע או דרבון להתפתחות אנושית מגוונת ורבת פנים. יש בכך ביטוי לחשיבות הגיוון בתרבות האנושית. חברה אנושית בריאה אינה חברה ששולטת בה אחידות. להיפך: כל חברה שמאופיינת על-ידי אחידות היא חברה קפואה ואף מסוכנת. חברה אנושית תתפתח ותהיה בריאה ככל שירבה בה הגיוון האנושי, התרבותי והערכי. אין בסיס טוב יותר לסובלנות, להערכה ולקבלה הדדית.

"כל הארץ שפה אחת", אם כן, במובן של לשון של בני-אדם: כל בני האדם מדברים בשפה כלשהי, למרות מוגבלות המלים לשקף הכול נאמנה. אבל "דברים אחדים", במובן של גיוון משמעויות ותרבויות, והכרה הדדית בזכות להיות שונה ומיוחד.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של מוטי לקסמן (motinue @ gmail.com) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-08-25.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0111_0