בא"ח שנה ראשונה שמיני

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה ראשונה - פרשת שמיני – הלכות נטילת ידיים לאכילה

פתיחה

דע כי בשבתות אלו אשר בין פסח לעצרת, דרכי לדרוש בע"ה תחלה בפרשת השבוע ואח"כ אקשר התחלת פרק מפרקי אבות עם פסוק מן הפרשה, ואדרוש בפרקי אבות ואח"כ אקשר ההלכות עם המשנה מפרקי אבות של אותה שבת, ואגיד ההלכות, לכן בשבתות אלו כל קשור ההלכות יהיה עם המשנה דאבות מידי שבת בשבתו בעזרת ה' יתברך:

הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום (אבות א, יח), נראה לי בס"ד אמת הוא חלק מצות עשה, ודין הוא חלק מצות לא תעשה, ושלום הוא חלק מצות דרבנן, שעל ידם ישא ה' פניו לישראל וישם להם שלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ:): איך לא אשא פנים לישראל שאני אמרתי "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י), והם דקדקו עד כזית ועד כביצה, כי מאחר דחכמים החמירו בגדרים וסייגים בזה נעשה שלום לישראל מן המקטרגים, שאין יכולים לקטרג ולומר מדוע תשא פנים להם לקבלם בתשובה ולהאריך להם עד שישובו בתשובה וכמו שכתבתי במקום אחר בזה:

והנה מכלל מצות חז"ל היא מצות נטילת ידים, ומשום דהיא מדרבנן נעשה לה חיזוק יותר דהמזלזל בנטילת ידים חייב מיתה בידי שמים, צא ולמד מעובדא דרבי עקיבא בעירובין דף כ"א כשהיה חבוש בבית האסורין ולא טעם כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו, וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה, ומה בבית האסורין כך שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה עיין שם, וכל אדם ראוי שיתפעל בזה, ושומר נפשו יזהר בה, וישתדל לדעת הלכות נטילת ידים שיש כמה דברים שמעכבין בה וכאלו לא נטל דמי, ואין בור ירא חטא (אבות ב,ה) והנזהר ינחל טוב:

הלכות

א

אף על פי ששיעור נטילת ידים ברביעית יזהר ליטול בשופע, ואותם אנשים בורים שנוטלין ואין נוטלין כראוי עונשם יותר מרובה מאותם שאינם נוטלין כלל, חדא הנה הם אוכלים בלא נטילת ידים כיון דאין נוטלים נטילה ראויה כפי הדין והשני שמברכים ברכה לבטלה, והשלישי ריב לה' עמהם: מאחר דנוטלין למה אין נוטלין כראוי, מה הפסד יש בזה ומה עול כבד יש להם בזה, אין זה אלא רוע לב, על כן איש הירא יזהר ויזהיר אחרים בזה לעשות המצוה כתיקונה וכמו שכתוב בחסד לאלפים סימן קנ"ח יעוין שם. אך אע"פ דאוכל כזית חייב בנטילת ידים, עם כל זה ברכת על נטילת ידים לא יברך אלא אם כן אוכל כביצה שהוא י"ח דרה"ם, ואם דעתו לאכול כביצה ובירך על נטילת ידים ובעת שבא לאכול לא היה לאכול כביצה אלא רק אכל כזית, אין כאן חשש ברכה לבטלה על אשר בירך על נטילת ידים, ועם כל זה ידחוק עצמו היכא דאפשר לו לאכול כביצה בשביל הברכה:

ב

חיוב נטילת ידים הוא בין על האנשים בין על הנשים, ובעוונותינו הרבים יש כמה נשים שאוכלים בלא נטילת ידים ואין מרגישים בחטא דנעשה להם כהיתר, ויש חושבין כיון דאין יודעים לברך ברכת המזון לכך גם נטילת ידים לא יברכו, וצריך להודיעם דלא תליא הא בהא, וצריך כל אדם להשגיח על בני ביתו בדבר זה ולהודיעם חומר הדבר ויזהירם תמיד וגם יחנך ילדיו הקטנים אע"פ שלא באו לכלל חיוב כדי שירגילו בכך מקטנותם, וכתב בספר כתר מלכות כתיבת יד: בפעם האחרונה של נטילת ידים בכל יד ויד ימלא חפניו מים וכמו שאמר רב חסדא (שבת סב:): אנא מלאי חפנא מיא וכו', ויכוין אותה שעה: מים ראשי תבות "מלא ידנו מברכותיך", וגם יכוין "מים" ראשי תבות מעושר מתנות ידיך. עד כאן. ומנהג יפה הוא:

ג

כל הנוטל ואינו מהפך ידיו אנה ואנה בשעת נטילה, הרי זה קרוב לודאי שאין המים באים על כל היד וכנראה בחוש הראות, לכן יזהר להפך ידיו בשעת נטילה אנה ואנה כדי שיבואו המים על כל היד:

ד

כשנוטל יקח הכלי ביד ימין וימסרנו ליד שמאל, כדי להכניע השמאל כעבד הנכנס לשרת את אדונו, ואז תשפוך יד השמאל על הימין שלש פעמים בזה אחר זה, ותניח הכלי בארץ והימין תקחנו מאליה מעל הארץ ותשפוך ממנו ע"י שמאל שלש פעמים בזה אחר זה, ואח"כ ישפשף הימין שלש פעמים בזה אחר זה, ויחזור וישפשף השמאל גם כן שלש פעמים בזה אחר זה, כן הוא הסדר המפורש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל דבעי לשפוך שלש פעמים בזה אחר זה וגם לשפשף שלש פעמים, ואע"ג דמדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות משמע לשפוך שתי פעמים ולשפשף פעם אחת, ודאי דבר זה נתברר לרבינו הרש"ש ז"ל מדברי רבינו האר"י ז"ל במקום אחר, כי נאמן רבינו הרש"ש ז"ל שלא יחדש דבר מדעתו אם לא מצא לו גילוי והכרח בדברי רבינו האר"י ז"ל, לכן אין לזוז מדבריו, ובפרט כי בדבר זה אין נזק יוצא מן התוספת, ושמעתי שכך הוא מנהג קהל חסידים בבית אל לשפוך שלש פעמים בזה אחר זה, ולשפשף שלש פעמים בזה אחר זה:

ה

אחר נטילת ידים ושפשוף יגביה ידיו עד כנגד ראשו להעלות ולרומם לבחינת ו"ה שהם סוד מים התחתונים להלביש לבחינת י"ה שהם מים העליונים, ולהגביה ולרומם את בחינת ארבע אותיות יהו"ה להלביש לבחינת קוץ היו"ד של שם הוי"ה וליחדם יחוד שלם ולהמשיך שפע לגופו ולנשמתו ולקשרם. וכאשר יגביה ידיו עד כנגד ראשו אז תכף ומיד יברך על נטילת ידים, כדי שלא תהיה הגבהת ידיו לבטלה, כנזכר בזוהר הקדוש (בלק קצח:) שאסור להגביה ידיו בריקנייא, ואחר ברכת על נטילת ידים בעוד ידיו זקופים יפשוט ידיו לקבל שפע וברכה מעשר מיני שפע הנמשך לי"ב בחינות קדושה הכלולים בעשר ספירות קדושה, הרמוזים בעשר אצבעות ידיו, ויכוין להמשיך מן אור אין סוף מוחין ושפע לי"ב בחינות קדושה הרמוזים בעשר ספירות הכוללים, והם עשר מיני ברכות הנזכרים בפסוק "ויתן לך וכו'" עד ו"מברכיך ברוך" (בראשית כז, כח-כט):

ו

כתב רבינו ז"ל בשער המצות נטילת ידים שיעורה כל היד שהוא חמש אצבעות והכף עצמה עד פרק הזרוע וכו', ובזה יובן ענין נטילת ידים שהוא לשון נשיאות כמו "וינטלם וינשאם" (ישעיה סג, כט), אשר ביאורו הוא שבעת רחיצתם יגביהם למעלה עד כנגד ראש, ולפחות עד כנגד שתי הפנים שבו כי גם הפנים מכלל רישא אינון, וכאשר תגביה ידיך תכוין להכניס קשר הזרועות לפנים, ולא יהו יוצאין ובולטין כמנהגם לאחורי הגוף והם הנקראים קובד"ו בלשון לעז בסוד וכל אחוריהם ביתה עד כאן לשונו:

ז

יברך על נטילת ידים אחר הנטילה קודם הניגוב, ואם לא בירך עד שהתחיל לאכול שוב לא יברך, ויש מי שאומר שאפילו אם לא בירך עד לאחר הניגוב שוב לא יברך, לכן צריך ליזהר לברך קודם הניגוב, וכל שכן שאסור לו לברך בהיותו מנגב ידיו כמנהג המון העם, שהרי אסור לעשות עסק אפילו כל דהוא בשעה שמברך, וכנזכר בחסד לאלפים סימן קנ"ח אות ג' ועיין מטה יוסף חלק ב' ושאר אחרונים, ולפי זה אם שכח ולא בירך קודם ניגוב לא יברך אחר ניגוב משום ספק ברכות, מיהו הרב המגיה בחסד לאלפים שם כתב דאם נגב ידיו קודם ברכה יחזור ויטול ידיו כדי לברך קודם ניגוב עיין שם, ויפה כתב וכן ראוי לעשות כדי שלא יפסיד הברכה, ואין בזה משום גורם ברכה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בס"ד בזה במקום אחר, אך קודם שיטול יגע בבשרו בידיו ויטמאם, ויטול ויברך קודם ניגוב:

ח

ינגב ידיו היטב קודם שיבצע שהאוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא (סוטה ד:), ויש מחמירין אפילו בנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית בבת אחת עם כל זה צריך נגוב קודם אכילה, ולא ינגב ידיו בחלוקו דקשה לשכחה:

ט

אם עשה צרכיו ורוצה מיד לאכול, יטול ידיו תחלה בשביל עשיית צרכיו ויברך אשר יצר, ואח"כ יגע בידיו במקומות המכוסים בגופו, ואז יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, אבל אי אפשר לעשות נטילה אחת לשתיהם דאין הנטילות שוות, מפני כי נטילת בית הכסא צריכה שלש פעמים בסירוגין, ונטילת ידים לאכילה צריכה שלש פעמים רצופין בזה אחר זה, לכך יעשה כאשר כתבנו, מיהו אם אין לו מים הרבה או שהוא צריך למהר יעשה כך, שיטול ידיו בסירוגין שלש פעמים ויכוין בנטילה זו אדעתא דהכי שרוצה לאכול ויברך על נטילת ידים והמוציא, ואחר שיאכל כזית של המוציא יברך אשר יצר, אך לא יעשה כך אלא מדוחק, דלכתחילה טוב לעשות שתי נטילות כל אחת כדינה כאשר כתבנו:

י

האוכל צריך נטילת ידים אפילו אם אדם אחר נותן לתוך פיו והוא אינו נוגע במאכל, ואסור להאכיל למי שאינו נוטל ידיו, וכן אסור ליתן לאכול למי שיודע בו שאינו מברך, על כן בעל הבית שמביא פת לבני ביתו ויודע שאין מברכין ואין עושין נטילת ידים הרי קולר העון תלוי בצוארו, וכן אם יבא עני לביתו לבקש לחם ויודע בו שאינו מברך ואינו נוטל ידיו, הרי זה עושה איסור במקום מצוה ועל זה ידוו הדווים:

יא

צריך שיהיה במים רביעית מכונס במקום אחד, דהיינו שבעה ועשרים דרה"ם מים שהוא שיעור ביצה וחצי, ואם לא היה בכלי רביעית ושפכם על ידו וחזר והביא מים והשלים, ידיו טמאות ואין לו תקנה אלא עד שינגבם ואז יחזור ויטיל עליהם מכלי שיש בו רביעית מים, וצריך שכל אדם ישים דעתו בדבר זה כי הוא מצוי ושכיח שהאדם לפי תומו לוקח הכלי ושופך על ידיו בחשבו שיש בו יותר מרביעית מים, ואחר ששפך ידע שהוא חסר מרביעית דאז יזהר לנגב תחלה, ואח"כ יטול ממים שיביא מחדש שיש בהם שיעור:

יב

הנוטל ידיו צריך להזהר שלא יפסוק הקלוח עד שיטול כל היד בבת אחת שתתכסה כל היד במים שלא ישאר אפילו קצת ממנה שלא יתלחלח במים, ודבר זה מצוי הרבה שלפעמים שופך על היד מים רבים ועם כל זה ימצא מקום קטן ביד שלא נאחז בו המים ונשאר יבש ממש:

יג

נטל מקצת ידו ונגבה, וחזר ונטל הנשאר בידו הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין אם אין על מקצת שנטל טופח על מנת להטפיח:

יד

מי שיש לו מכה בידו ורטיה עליה אין צריך להסיר הרטיה בשעת הנטילה, ורק יזהר ליטול ידיו מרביעית מים בבת אחת, שאם לא כן המים שעל הרטיה יחזרו ויטמאו את היד, ואע"פ שהוא נטל מרביעית טוב שיכרוך על הרטיה סמרטוט רך משום זוהמא ועיין באליה רבה, ואם באמצע השולחן הסיר הרטיה או נפלה צריך לחזור וליטול כל היד שאין נטילה לחצאין:

טו

אם נטל ידיו ובעת שבא לשפשף ראה שנשאר מקום בכף ידו שלא נאחז שם מים שנשאר יבש, ולא נשאר מים בכלי וגם לא אפשר להביא ממקום אחר כדי שיטול פעם שנית, הרי זה יזהר שלא ישפשף, שאם ישפשף יטמא כל ידיו מחמת אותו מקום שנשאר בלא מים וימתין עד שתתנגב מאליה שלא ינגבה במטפחת, והרי זה יוצא ידי חובת נטילה כמאן דאמר דסבירא להו דסגי עד האצבעות, ואע"ג דלא קימא לן כוותיה, סמכינן בכהאי גונא שהוא שעת הדחק לאכול פת ע"י נטילה זו מאחר דאי אפשר לו לתקן הדבר, אך לא יברך על נטילת ידים אלא יברך בלא שם ומלכות, ורק יהרהר בשם ומלכות ועיין חסד לאלפים קס"ב אות ג':

טז

אם נטל ידו אחת ונגע בה בחברתה שלא נטל אותה עדיין, או אם נגע בידיו אדם אחר שלא נטל ידיו, ואפילו אם נגע בו תינוק בן יומו בידיו הרי נטמאו ולא מהני להו נטילה אלא עד שינגבם תחלה ויחזור ויטלם, אך לא יברך פעם שנית, ואפילו נטל שתי ידיו ולא נזהר לשפוך רביעית על כל אחת בבת אחת ושפשף יד בחברתה נטמאו ידיו, ואין לו תקנה עד שינגבם ויחזור וינטלם בלא ברכה:

יז

יש חסידים ואנשי מעשה מדקדקין שאין נוטלין הם בעצמם, אלא יהיה אדם אחר שופך לידים שלהם, מפני דלפעמים אם לא שפך רביעית על ידו האחת אז כשיבא ליתן מים על ידו האחרת יהיה צריך להשפיל ידו, ואז חוזרין המים שחוץ לפרק ומטמאין את היד, ועוד חוששין שמא בנתינת הכלי מיד ליד נוגעת היד שנטל ביד שלא נטל ותטמא, ועוד חוששין מחמת לחלוח שנטמא בנגעו ביד שאינה נטולה ומטמא אח"כ את הנטולה כשאוחזת באוזן הכלי, על כן מי שמוכרח ליטול בעצמו ישים לבו להשמר בכל אותם החששות שלא ישגה בהם ובחששה האחרונה שהיא בעבור לחלוח הכלי יזהר לאחוז פעם השנית במקום חדש, ואם אי אפשר לו בכך יש לסמוך על המקילין שאומרים המים שבאוזן הכלי או בדופני הכלי אין מטמאין בנגיעת יד שאינה נטולה דהכי קימא לן להלכה וכנזכר בחסד לאלפים אות ה':

יח

מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, צריך לכרוך ידיו במפה כדי לאכול פת, ואם ימצא לו מים בודאי עד כדי הילוך שעה ורביע ימתין ולא יאכל, ולכן אם הוא מהלך בדרך ורוצה לאכול ואין לו מים, אם יש מים לפניו עד מהלך שעה ורביע ימתין ולא יאכל עד שיגיע לשם ויטול, ואם אין מים לפניו כלל אך הם לאחוריו אם הוא שיעור מהלך רבע שעה יטרח ויחזור לאחוריו ויטול ידיו כדי לאכול, ואם הוא יותר מרביע שעה אינו מחויב לחזור בעבור זה, והא דאמרינן בשיעור רבע שעה חוזר היינו בהיכא דליכא פחד וחשש סכנה, אבל בפחד וחשש סכנה או שהוא הולך עם השיירה ואין ממתינין לו, בכל זה יכרוך ידיו במפה ויאכל הפת:

יט

קודם שיטול ידיו כדי לאכול פת, יזהר לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו' הריני בא לקיים מצוות עשה דרבנן ליטול ידי ולשפשפם היטב קודם סעודה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי לתקן שורש מצוה זו במקום עליון, ויהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי שתהיה חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצוה זו של נטילת ידים והשפשוף קודם סעודה, כאלו כונתי בכל הכוונות הראויות לכוין, ובזכות מצות הברכה אשר נברך על נטילת ידים קודם סעודה, יהיה עתה עת רצון לפניך וימשך מן אור אין סוף שפע מוחין ואורות גדולים לשנים עשר פרצופים הרמוזים בעשר ספירות הכוללים הרמוזים בעשר אצבעות הידים, ומשם נקבל שפע עשרה ברכות ככתוב ויתן לך האלהים (להמשיך מאין סוף מוחין ושפע) מטל השמים (חכמה) ומשמני הארץ (בינה) ורוב דגן (דעת) ותירוש (חסד) יעבדוך עמים (גבורה) וישתחוו לך לאומים (תפארת) הוי גביר (נצח) לאחיך (הוד) וישתחוו לך בני אמך (יסוד) אוררך ארור ומברכיך ברוך (מלכות):