בא"ח שנה ראשונה אמור

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה ראשונה - פרשת אמור - הלכות בציעת הפת

פתיחה

רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן אפילו חדש אין בו (אבות ד, כו), נראה לי בס"ד הכונה עיקר מעלות האדם וחשיבותו הוא מצד הנר"ן (נפש, רוח, נשמה) שבו, ולא מצד הגוף לבדו, כי הגוף כל מין האדם שווה בו, ורק ההפרש הוא בנר"ן, ולזה אמר אל תסתכל בקנקן הוא הגוף, שתאמר "כעם ככהן כעבד כאדוניו" (ישעיה כד, ב) שוים הם, אלא במה שיש בו שהם הנר"ן שבתוכו, כי הנה יש קנקן חדש של דורות האחרונים האלה מלא ישן נר"ן גדולים שהם מדורות הראשונים שהיו כמלאכים ויש ישן רוצה לאמר גוף של דורות הראשונים שאפילו נר"ן קטנים שהם בערך דורות האחרונים החדשים גם כן אין בו:

מיהו כתבו המפרשים ז"ל כיון דאין רוח הקודש לדעת מה המה הנר"ן שהיו בגופין הראשונים ומה המה שבגופין האחרונים אתנו, צריכין אנחנו לכבד את הראשונים מסתמא כי נאמר מאחר שהיו דורות ראשונים מסתמא זכו לנר"ן גדולים שאין נמצא אתנו אחד ממאה מערך מעלתם, ועוד מני שבודאי יש להם יתרון עלינו מצד קדימת הזמן, וכמו שכתוב בגמרא דסנהדרין דף ק"ב רב אשי סיים עד פרק שלשה מלכים, אמר למחר, נפתח בחברין, פירוש נדרוש פרק שלשה מלכים היו תלמידי חכמים כמותינו ואין להם חלק לעולם הבא, אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה אמר חבירך וחבירי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למשרא המוציא, אמר לה לא ידענא, אמר לה מהיכא דבעית למשרא המוציא לא גמרית, וחבירך קרית לן, אמר לה אגמרה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא אמר לה מהיכא דקדים בישולא וכו' עד כאן, ופירש הגאון מהר"י בי"ד חלק א' דרוש י"א דבחטא אדם הראשון נפלו כל הנשמות בסטרא אחרא בארסו של נחש ובכל דור ודור נלקטים הנשמות מן סטרא אחרא, ובאים לעולם הזה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל אם ראשונים כמלאכים וכו' שיש להם יתרון ומעלה לדורות הראשונים על דורות האחרונים, מפני שכל נשמה שקדמה לצאת מן הקליפות זמן הרבה יותר מנשמה אחרת, יש להן יתרון ומעלה עליה שלא שקעה בסטרא דמסאבא זמן ארוך כמו האחרת שאיחרה לצאת, ואינו דומה שוקע בצואה יום לשוקע יומיים, והראה לו מנשה מעלת הראשונים ממה שקדמה נשמתם לצאת מן הקליפה זמן רב קודם האחרונים, והראה לו זה הענין בפת דמברכים על היכא דקדים בישולא, פירוש מקום שהאש שולט בו יותר שקדם להתבשל קודם, לכך יכובד זה המקום יותר לבצוע ממנו מפני שיש תערובת זוהמא בדומם צומח חי מדבר, וכל דגן ופרי ומאכל אשר יתבשל באש תתגרש ממנו חלאת זוהמת הנחש הדבקה בו בהיותו זרוע באדמה, ולכן זה המקום שיש בככר זה שקדם להתבשל נמצא נתגרשה ממנו הזוהמא ב' וג' רגעים קודם שאר הככר, לכך נבחר יותר לבציעת המוציא, ואם כן כל שכן וכל שכן נשמות הראשונים שקדמו לצאת מטומאת הסטרא אחרא זמן הרבה קודם נשמות האחרונים שיאות להם המעלה והכבוד, וכיון שהם גדולים במעלה זו לכך יצרם גם כן גדול, ועל כן אל תתפלא אם חטאו כל כך עד כאן תוכן דבריו יעוין שם, נמצא מטעם יתרון מעלות נשמות הראשונים על נשמות האחרונים מובן הטעם למה צריך לבצוע פרוסת המוציא במקום שנאפה יפה, והיינו משום דשליט בו האש יותר משאר הככר:

הלכות

א

צריך כל אדם להזהר לבצוע הפת שמברך עליו המוציא במקום שנאפה יפה ששלט בו האש יותר, ורק זקן שאי אפשר לו לאכול במקום שנאפה יפה מחמת שהוא קשה אז יבצע ממקום הרך:

ב

אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נב, ב) תכף לנטילת ידים סעודה, ועל כן אסור להתעסק בין נטילה להמוציא באיזה עסק, דנמצא בעסקו בו הרי זה מסיח דעתו מהסעודה, ואפילו עסק כל דהוא אם צריך לדקדק בו נמצא הוא מסיח דעתו דהיינו אפילו לראות מטבע אם הוא טוב או רע, או לראות המורה שעות לדעת כמה השעה וכיוצא בזה כי מאחר דצריך לדקדק הרי זה מסיח דעתו מסעודה בין נטילת ידים וסעודה ואסור, וכן יזהר שלא ידבר בין נטילה לברכת המוציא, ולא עוד אלא אפילו בשתיקה לא יפסיק, אלא תכף בגמר הניגוב יברך המוציא ויבצע, ובדיעבד מותר, וצריך להזהיר לכתחילה שלא ישהה בין ניגוב להמוציא כדי הילוך כ"ב אמה, וצריך זריזות רב כדי להזהר בכך:

ג

הליכה מבית לבית, אפילו הילוך מעט אסור, וצריך להזהיר המון העם בזה כי לפעמים קופצים להביא מטפחת או מלח וכיוצא מחדר לחדר ובדיעבד שרי:

ד

כתוב בספר כתר מלכות כתיבת יד: קודם כל סעודה יאמר "מזמור לדוד ה' רועי וכו'", שבו ז"ן תיבות, שלא יחסר מזונו ומזון הנפש, גם יאמר בקשת יהא רעוא מן קודם עתיקא קדישא וכו', ויאמר פסוק (שיר השירים ה, א) "באתי לגני וכו'" עד "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" עד כאן. ונראה ודאי דכל זה יאמר קודם נטילת ידים, וגם נוסח "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה", שקודם האכילה והבקשה גם כן יאמר קודם נטילה, אך העולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה לברכת המוציא, ואף על פי שיש מפקפקים בזה משום הפסק אין למחות בידם:

ה

יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה שיש בם עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת, ואלו הם לא תחרוש בשור וחמור, ושדך לא תזרע כלאים, ולקט ושכחה ופאה, וביכורים, ותרומה, ומעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני, וחלה, וגם כנגד עשר מלאכות שיש מן החרישה עד האפיה כי בכל מלאכה נעשה בירור ניצוצי קדושה כנודע, לכך יש עשרה תיבות בברכת המוציא, ועשרה תיבות בפסוק "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהילים קמה, טו):

ו

צריך לדקדק ולהדגיש בה"א של המוציא כאלו יש בתוך מלואה ה"א אחרת, לכן יאריך בה מעט ויגביהנה בקול כאלו מזכירה בפני עצמה כזה "ה-מוציא" כדי שיוכל לכוין במלואה ה"א אחרת וכנזכר בשער המצות לרבינו ז"ל, וכשיגיע לתיבת המוציא בהיותו מאריך בה"א אז יתן את הפת זקוף בין שתי ידיו ויגביהנו קצת, ויזהר לתת ריוח בין תיבת לחם ובין תיבת מן הארץ, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב: תניח שתי ידיך על הפת, ותכוין להשפיע מכל העשר ספירות על המלכות הנקראת לחם, ותדגיש הה' דהמוציא, ובמלת המוציא תגביה שתי ידיך והלחם באמצע עד כאן לשונו, ואם יש לו בית יד (כפפות) צריך להסירו בברכת המוציא דצריך שתהיינה ידיו ממש על הפת:

ז

לא יבצע ממקום שנתחברה בתנור עם חברתה דמחזי כחסר, גם לא יבצע במקום סדק ואפילו שנאפה אותו מקום יפה יותר, ובעל הבית הוא עצמו בוצע אע"פ שיש אורח גדול ממנו, ומיהו יכול לחלוק כבוד לאורח שיברך הוא ברכת המוציא וכן נוהגים:

ח

לא יבצע פרוסה קטנה פחות מכזית שנראה כצר עין, ולא יותר מכביצה שנראה כרעבתן, במה דברים אמורים בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת אפילו אוכל לבדו שרי לבצוע גדולה לכבוד שבת, וכן בחול אם אוכל עם בני ביתו מותר לבצוע גדולה כדי ליתן מן הפרוסה הזאת שבוצע לכל אחד ואחד כזית, ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע, לפיכך הבוצע יטעום תחילה ואח"כ יחלק למסובין:

ט

הבוצע להוציא המסובין ידי חובתם יברך בקול רם בנחת כדי שישמעו המסובין את הברכה כולה בלתי חסרון תיבה אחת, ויזהר שיכוין להוציאם ידי חובתם וגם הם יתכוונו לצאת ידי חובתם בברכתו, ויש חסידים מדקדקין בכל ברכה אשר יברכו להוציא בה אחרים ידי חובתם שיאמרו בפיהם בפירוש קודם הברכה "הריני מכוין להוציא ידי חובה כל השומע קולי בברכה זו", והוא מנהג יפה כי יזדמן שהאדם לבו טרוד ואינו מכוין ואם ירגיל בכך בודאי יכוין, גם המסובין יהיו נזהרים לענות אמן בקול רם שגם המברך יכוין לאמן שאומרים ויוצא ידי חובת אמן, ואורח שראה בעל הבית מברך ברכה חטופה וקטופה, או שחושש שאינו מכוין עליו אז יברך האורח לעצמו בלחש על הפרוסה בהצנע כדי שלא ירגיש בעל הבית מפני דרכי השלום, וכן הענין בבן הסומך על שלחן אביו שיעשה כך אם נצרך לכך:

י

מצוה להביא מלח ויטביל הפת שלוש פעמים במלח כי כן צריך ע"פ הסוד, ויכוין שהלחם הוא מספר שלוש פעמים הוי"ה שהם שלשה חסדים, והם ממתקים שלשה גבורות הרמוזים במלח שהם גם כן מספר שלוש פעמים הוי"ה כמנין מלח, ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל ובעת שיביאו המלח אחר כך יטבול בו שארית הפרוסה ג"פ. וראוי שיניח המלח על השלחן עד אחר ברכת המזון דהשולחן דומה למזבח וכתיב (ויקרא ב, יג): "על כל קרבנך תקריב מלח", וגם הוא מסוגל להגן מן הפורעניות ויש נוהגין להניח על השלחן כלי שיש בו אזוב וכן כתוב בשם רבינו האר"י ז"ל, ומנהג יפה ונכון הוא דהאזוב הוא בסוד היסוד ההנקרא צדיק סימן לדבר וצדיק על שלחן יבא, ועיין בזוהר הקדוש האזינו דף רצ"ט ובביאור שם בענין האזוב יעוין שם:

יא

יזהר שלא יזרוק הפרוסה לפני המסובין אלא יניח לפניהם עד מקום שידו מגעת, ולא יתן הפרוסה ביד המסובין דאין נותנים ביד אלא לאבל בר מנן, ועל כן יזהר בזה גם בבנים הקטנים שלא יתן הפרוסה בידם אלא יניח לפניהם והם נוטלים:

יב

לא יתן לבהמה חיה ועוף אפילו הטהורים מן הלחם שבירך עליו המוציא, ולטמאים לא יתן לחם ושום מאכל מן הבא על השולחן כלל, וכן יזהר שלא יתן לעכו"ם מאכל מן השולחן ואפילו ישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה, ורק אם יש חשש איבה לית לן בה, מפני שהשולחן עומד דוגמת המזבח דשלחנו של אדם מכפר עליו (מנחות צז.) לכך יזהר בזה:

יג

אין רשאי הבוצע לבצוע אלא עד שיכלה אמן מרוב המסובין, ואחר הברכה והבציעה יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואפילו אמן דקדיש לא יענה עד שיטעום ובשום אופן לא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח בדברים חיצונים צריך לחזור ולברך, ואם שח בדברים השייכים לסעודה אע"פ דלא שייכי לברכה כגון שאמר הביאו מלח וכיוצא אין צריך לחזור ולברך ולכתחילה יזהר אפילו בדברים השייכים לברכה שלא ישיח עד שיאכל:

יד

אפילו שהכניס המאכל לפיו ולועסו כל עוד שלא בלע לא ישיח, ומכל מקום אם שח קודם שבלע אפילו בדברים חיצונים אין צריך לחזור ולברך, ולכתחילה נכון להזהר שלא ישיח כלל עד שיגמור לאכול כזית מפרוסת המוציא:

טו

אם אמר תנו מאכל לבהמה הרי זה חשוב דברים השייכים לסעודה, מפני דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ואם אמר תנו מים לבהמה יש להסתפק וכנזכר בחסד לאלפים סימן קס"ז אות י' ועיין באחרונים על כן בכהאי גונא טוב שיהרהר הברכה בלבו:

טז

אם שח הבוצע בדברים חיצונים שדינו לחזור ולברך והמסובין לא הפסיקו יצאו ידי חובתם, ואוכלים, ואין צריכים לכוין לברכה שניה של הבוצע, ואם שחו המסובין לאחר שטעם הבוצע קודם שיטעמו הם יש פלוגתא בזה וספק ברכות להקל, ולכן יהרהרו הברכה בלבבם ויאכלו:

יז

יש נוהגים לאכול שיירי פרוסת המוציא בסוף הסעודה משום חיבוב מצוה וכדי שישאר טעם המוציא בפיו וכתיב ברוך טנאך ומשארתך ויש בזה תיקון לפגם הברית ומנהג יפה הוא, אך בתנאי דקים ליה בנפשיה שלא ישכחנה דאם שכח ולא אכלה מאי אהני ליה ואדרבה מגרעות נתן ועיין בכף החיים סימן כ"ג אות י"ג, לכך השכחן לא ינהוג בכך. ועל כל פנים יזהר האדם לאכול חתיכת פת מעט מן השלחן סמוך ממש לנטילת מים אחרונים: