אלשיך על שיר השירים ה ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | אלשיך על שיר השיריםפרק ה' • פסוק ז' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שיר השירים ה', ז':

מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת׃


ומצאוני השומרים הם האומות, "הסובבים בעיר" הוא העולם", הכוני פצעוני" בגלות בכל מקומות אשר נדחתי שמה. ומה שיכלו לי ולא שוה לי צלם אלהים שעל פני להטיל עליהם מורא, הוא כי"נשאו את רדידי מעלי" - הוא צלם אלהים החופף עלי - "שומרי החומות, " הם מלאכי חבלה הנעשים על ידי עונותי ונקראים שומרי החומות. כמאמרם ז"ל (בפירוש רש"י) על פסוק להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג כד), שהם מלאכי חבלה שומרי חומות גן עדן מליכנס נפש הבלתי ראויה:

או יאמר"נשאו" כו' לומר, מה שהכוני פצעוני הסובבים בעיר בגליות, הוא כי"נשאו" כו'. והוא מאמרם ז"ל (שבת פח א) שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו שני כתרים בראש כל אחד ואחד מישראל, אחד כנגד נעשה, ואחד כו'. וכשחטאו, ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר (שמות לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. והנה כתבנו למעלה, כי היו השתי מיני עדי, שני מיני שפע מגין, אחד להגין ממלאך המות, ואחד להגין מן המלכיות. ואחרי כן מלאכי חבלה הסירו מעלינו אותו השפע והרדיד שהיה חופף עלי. והוא ככתוב אצלנו בביאור התורה כי ראה יתברך שאם לא היה מוריד אותו העדי מעלינו לא היה כח למלכיות להגלותנו והיתה מתבטלת עצת אברהם שהסגירנו למלכיות בל נאבד בגיהנם. וזהו אומרו פה שהכוני פצעוני הגולים אותי, הוא על כי"נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות", הם מלאכי חבלה אשר פרקום, ונשארתי משועבד למלכיות:

וכל זה למוד נחמד ונעים לכל אשר הוא יהודי, אם יראה שאחרי שובו בתשובה יבואו עליו צרות רבות ורעות, בל יקוץ ויאמר חלילה האם זו תשובה וזהו שכרה, כי הלא יהיה על אשר איחר מלשוב, או למרק כל חלאת הנותרת, כנודע מהעונות אשר תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין (יומא פו א), או על ביטול תורה (ברכות ה א) וכיוצא. ואדרבא אז יאות לו לידבק יותר בקונו בחשק עצום ורב, למען יכמרו רחמיו יתברך להקל מעליו. או מי יודע אם מנסהו ה', לראות אם יקוץ בתוכחתו, ואם בתם לבב יקבלו אשריו ואשרי חלקו. והוא מאמרנו במקראי קדש אלה, כי אחר שקמתי ופתחתי לדודי בתשובה, עם היות שדודי חמק עבר כי הסתיר פניו ומצאוני רעות רבות, לא אצתי מרועה אחריו, כי בדבר הזה נפלינו מכל גויי הארץ עובדי גילולים הבועטים בהבליהם בצר להם, כמפורש עוד בכתובים הבאים בס"ד, כי ידעתי כי לא כצורנו צורם: