אילת השחר (מלבי"ם)/פרק כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

כלל קפד

וכל המלות הנמצאים במשפטים יש להם סדר. ויש בזה כללים וחוקים איזה תקדים לחברתה. למשל מתי יקדים השם אל הפעל ומתי יקדים הפעל אל השם, שביארנו כלליהם (בפרק י"ב). ומתי יקדים שם הצדדי ומתי בהפך. וכן כל מלה ומלה שבאה במשפט.

ואחר הדיוק הכל מיוסד על חוק אחד, שדרך בעל הלשון להקדים את המלה שהוא עיקר כוונתו ולאחר את הטפל אליו; בין שיהיה שם או פעל או מלה, בין שהוא נושא או נשוא או מלת היחוס וכדומה. ומה שכתבנו עד הנה בזה -- כמו בקדימת התואר והמתואר (כלל נט, כלל ס), בשמות הסמוכים (כלל סא), בקדימת המספר (כלל עח), וכן ( כלל צב, כלל קט, כלל קיט, כלל קכ, כלל קכא ) -- הכל מיוסד על כלל הזה. ועוד בו פרטים רבים כמו שנבאר.

וכן בפרשיות, ראוי להקדים הקודם במעלה ובלימוד. והפרשה שפרשיות שאחריו נלמדים ממנה -- לה משפט הקדימה. ומה שהקדימה פרשת המשיח לפרשת העדה יש בו דרוש (ויקרא ס' רמ)

כלל קפה

כשיזכיר שני שמות או ענינים -- יקדים את השם שהוא עיקר בכוונת מאמרו.

  • שלכן אמר בקרבן עולה ויורד "אחד לחטאת ואחד לעולה" ובקרבן יולדת הקדים עולה לחטאת . ( ויקרא ס' שכט . תזריע ס' לה )
  • וכן במקום אחד אמר "בהקריבם אש זרה לפני השם" ובמקום אחד אמר "בהקריבם לפני ה' אש זרה" . ( אחרי ס' ב )
  • ( ועמ"ש בהר ס' עד )

כלל קפו

שם העצם יקדים תמיד לשם התואר והמצטרף עמו -- שרי אשת אברהם, לוט בן אחיו.     ולא יקדים שם התואר לשם העצם רק באחד מג' פנים

  • ( א ) אם בא השם בדרך נשוא המאמר. "ושם אשת אברם שרי".
  • ( ב ) במקום שהתואר אינו אמיתי. "כה אמר אחיך ישראל" (במדבר כ, יד). "אחיך בן הדד" (מ"א כ, לג) -- רצה לומר דומה כאחיו.
  • ( ג ) במקום שרצה לדייק את התואר ביחוד. "ועיני אחי בנימין" -- רוצה לומר הוא אחי האמיתי . ( שמיני ס' כד )

כלל קפז

במקום שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעל [כמו אותי , עליו , לא , אליו , וכדומה] -- לפעמים יקדים שם הפועל ולפעמים יקדים את המלה.    והקטיר אותו הכהן - והקטיר הכהן אותו ; וכפר עליו הכהן - וכפר הכהן עליו.

וכל זה אינו תלוי במקרה. רק בכל מקום שמקדים את המלה רוצה לדייק את המלה לאיזה דיוק, כמו "עליו" ולא על חברו וכדומה (ויקרא ס' רעו . מצורע ס' קלא).    וכן במה שכתוב "אשר יפול מהם אל תוכו", "והזה עליו מן הדם", שהקדים את המלה אל השם -- יש בו דיוק (שמיני ס' קכו, אחרי ס' מח)

כלל קפח

התנאי או התואר הנמצא בעצם הנושא -- יקדים ליתר חלקי המאמר.    "והאיש אשר הוא טהור וחדל לעשות הפסח" ; "האיש אשר יטמא ולא יתחטא".

ומה שנאמר "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד" יוצא מן הכלל, שהיה לו לכתוב "והוא עד ושמע קול אלה", ויש בו דרוש ( ויקרא ס' רצז )

כלל קפט

ולפעמים יקדים שם הנושא שאליו ושבשבילו יעשו את הפעל לפני שם הפעל. ולפעמים יבא אחריו .ותלד ליעקב בן - ותלד בן ליעקב . וגם זה תלוי לפי כוונת המדבר; מה שהוא עיקר חידוש אצלו יקדים . ( ויקרא ס' יד . אמור ס' קב )

כלל קצ

ובמקום ששם הפעל נודע מן הפעל ולא בא רק לבאר את הפעל -- יבוא מאוחר תמיד כיון שאין בו חידוש. "וינגע ה' את פרעה נגעים" ; "לא תשיך לאחיך נשך". לבד במקום שמיחס הפעולה אל ה' -- יקדים תמיד שם הפעל לפני שם ה'. והטעם לזה בארו חז"ל שלא להזכיר שם שמים לבטלה . ( ויקרא סימן קב )

כלל קצא

אחר מלת "אם" הבא על החלוקה -- יסמוך תמיד את המלה שהוא יסוד החלוקה, בין אם הוא שם או פעל או מלה.

למשל

  • בחמשת מיני החטאת הקדים את השם -- "אם הכהן המשיח יחטא...אם כל עדת ישראל ישגו...אשר נשיא יחטא...ואם נפש אחת תחטא" -- כי עיקר החלוקה הוא בין החוטאים.
  • ובמה שכתוב "ואם תחתיה תעמוד הבהרת" , "אם לא מצאה ידו די השיב" -- הקדים המלה שבה תלוי החלוקה.
  • "ואם פרוח תפרח הצרעת" , "ואם העלם יעלימו עם הארץ" -- הקדים הפעל . ( ויקרא ס' קמח )

כלל קצב

  • ואם יש חלוקה סוגיית ותחתיה חלוקה מיניית -- אז בחלוקת הסוג יקדים הסוג אל המין: "אם עולה קרבנו מן הבקר" , "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר".
  • ובחלוקת המינים יקדים המין: "ואם מן הצאן קרבנו לעולה" . ( ויקרא ס' כא )

כלל קצג

ובזה דרך הלשון ששם הסוג יבוא באחרונה והפעל (או השם שבא במקום הפעל) יקדים -- קרבנו לעולה. קרבנו לזבח שלמים.    ומה שכתב "ואם מן העוף עולה" יצא מן הכלל ויש בו דרוש ( ויקרא סימן ע )

כלל קצד

וכן הפעל שכבר נזכר במאמר ונשנה שנית -- בא באחרונה. ואם הקדימו -- יש בו דרוש.

כמו במה שכתב "זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני השם" -- היה לו לכתוב "לרצונו לפני ה' יקריב אותו". מזה הוציאו שיש חידוש בפעל 'יקריב', ורצונו לומר בעל כרחו ( ויקרא ס' כו )

כלל קצה

[...חסר...]

כלל קצו

וכן במאמרי התנאים. בתולדות התנאי יקדים את המלה שהיא עיקר. ועל כן אם הפעל הבא בתולדה בא כבר בהתנאי -- יבוא מאוחר. "אדם כי יקריב קרבן..מן הבהמה תקריבו...אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו".

ומה שנאמר "ואם מן העוף קרבנו..והקריב מן התורים" הוא נגד חוקי הלשון, שהיה לו לכתוב "מן התורים יקריב", ויש בו דרוש . ( ויקרא עג )

כלל קצז

ומדרך הלשון שהפועל יקדם אל יתר חלקי המאמר.

  • ומה שכתוב "ואם האכל יאכל המקריב אותו" -- היה לו לכתוב "ואם המקריב אותו יאכל", ויש בו דרוש . ( צו ס' קיט )
  • וכן במה שכתב "וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו", היה ראוי בהפך -- "אותו תשבורו וכל אשר בתוכו יטמא"; שתחילה יקדים דין הכלי עצמו ואחר כך דין אשר בתוכו. ומזה הוכיחו ש'אותו תשבורו' רשות, והקדים "כל אשר בתוכו" שהוא חיוב אל השבירה שהוא רשות . ( שמיני ס' קלב )

כלל קצח

וכן ראוי שיציין המקום ואחר כך תנאי המקום או ההוראה באיזה צד מן המקום.

  • לכן במה שכתב "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד" אינו כראוי. והיה לו לכתוב כמה שנאמר בפרשת תצוה "באהל מועד מחוץ לפרוכת". ודרשו שמה שכתוב "באהל מועד" נמשך על "העדות", ורצונו לומר שמעיד באהל מועד . ( אמור ס' ריד ).
  • וכן במה שכתוב "אל מקום טהור אל שפך הדשן" בא שלא כסדרו, והיה ראוי בהפך, ונדרש . ( ויקרא ס' רלה )