אורות התחיה פרק נח
הסיבוכים שבמחשבות וחלוקי הדעות שאינם מתאחדים, בחיים וברעיון, באים ממקור אחד : מהמחשבה הרישומית, שאיננה מבוררת. צללי המחשבה, העוטפים את אורותיה, הם יותר רחבים יותר אידיאליים, מהאורה המחשבתית, מהצד הברור שלה, אבל הרבה פחות ידועים ומבוררים, ומתוך כך כל זמן שהחושב מתחמם מרחוק לאור נגהם, הרי דעתו מתרחבת, רצונו מתעדן והרגשתו מתאצלת, וחיי שלוה מלאי הוד קודש ובטחון של גודל וענוה מתמזגים בכל רוחו, והצבור המרווה מהשפעות רבות חן וערך כאלה הולך הוא על המסילה של חיי עולם, וברכת השלום, הסבלנות הטהורה, הערות הרוחנית, חפץ החיים ותפארת הטהרה. הולכים הם ומתגדלים. אבל הרבה פעמים יזדמן, שאיזו נטיה זרה מתגנבת בתוך הרוח, ואותה ההקשבה הרחוקה, שהאדם מקשיב את צליל הקול האידיאלי מתוך אלה המרחקים הנשגבים של צללי האורות הרחבים והאידיאליים, אינה דיה לו, הוא חפץ להזין מהם את אזניו בשמיעה סואנת, את עיניו בראיה מובלטת, את דמיונו בצבעים, את שכלו והרגשתו במושגים מוצקים תפושים בחזקה. אז יהפך לו הטוב העליון לרועץ, מאותו הצמצום שבאור הבהיר המצומצם, שנכנס במדעו ובהכרותיו, יקח גדרים וצבתים, שהם מתהפכים לגדרים לוחצים ולצבתים מעיקים על הצללים הגדולים, נגוהות האור הרחוקים והרחבים, ומתוך אותו הלחץ יולד חום עשני של אש זרה מלאה ממרורות, חמה גדולה וסוערת, קנאה כעסנית לאין גבול, לאין נחת ואין שלום, ובמקומה של האמונה הגדולה, הבטחון השלו, הצפיה המעונגה. יכנס רוח עועים של חפץ שררה ושלטון, מלא אכזריות ומחוסר בושה, צניעות ויושר, ותגרות תדיריות יתלקחו, ומלחמות דמים יולדו, ורצח ותועבה יזחלו כנחשים ממחבואים, וכל הוד לדוה יהפך, וכטומאת הנדה יטמא כל המתימר בשם קודש, וחושך יכסה ארץ וערפל לאומים. ומתוך מעוף צרה זו, מתרוממת לה המשפחה הגאיונה בגאות קודש, המשפחה שהפדות והפאר היא מנת גורלה מאז, המשפחה שנחלתה עמוקה וגדולה היא עד שהיא בעצמה לא גמרה עדיין את כל ההסתגלות הדרושה לגדולת נשמתה, המשפחה אשר יצאה מבית עבדים ממצרים ומצפה לאור שעה ולאור העולם, לחרות הנשמה וחרות הגוף, ושבה היא אל מקורה, שבה אל הארץ, שהיא כולה מרגשת בה את סגולת חייה, מסתגלת היא להקשבה עדינה, לצלילים עליונים, באים וטסים מעולמים גבוהים ונאצלים, אשר כל חד וחד מקבל מהם כפום שיעורא דיליה "נודע בשערים בעלה", ומכל השיעורים יחד יגלה הוד השלום וזיו האמת, יסוד העונג ומילוי החיים, המלאים עבודה וחפץ אידיאלי טהור קבוע, בלא נדידה, "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", "ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב". והולכת היא העדינות וסובבת היא את כל שדרה, את כל כח עובד, יורדת היא עד כדי דעת נפש הבהמה כראוי לגוי צדיק, "והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו, אשר יעשה ברחת ובמזרה".