אברבנאל על שמות כא לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אברבנאל על שמות · כא · לד · >>

(שמות כא לד): "בעל הבור", רוצה לומר, החופר או כורה אותו, אף על פי שהוא ברשות הרבים, "ישלם" הנזק הזה מהשור או החמור או בעל חיים אחר שנפל שמה, רוצה לומר, כדי שוויו, כיוון שהוא עשה הנזק הזה בממון חברו, ובאה התקלה על ידו.

וככה כל תקלה שיניח האדם ברשות הרבים, כגון קוצים ואבנים וכדומה להם, "כסף ישיב לבעליו" או שווה כסף.

אבל אם עשה זה האדם ברשותו, אינו חייב.

ואמר "והמת יהיה לו", להגיד שהבעל-חיים המת שנפל שמה יהיה לו למזיק, כיוון שהוא פרעו ונתן שוויו.

וכן כל נזק הבא מכוח האדם לממון חברו, אף על פי שלא יהיה לתועלת המזיק, כיוון שהוא מפסיד ממונו של חבירו, הוא בכלל (שמות כ): "לא תגנוב", והוא בכלל הזה.

האמנם, אמרו חז"ל (בבא קמא כח ב): "שור ולא אדם, חמור ולא כלים", לפי ש:

  • האדם יש לו שכל המכין מצעדי גבר, והיה לו לשמור עצמו;
  • והכלים יניעם האדם ויוליכם כרצונו; ולכן אין זה, כאדם, מכלל לא תגנוב.

ומפני זה לא נכתבה במצוה הזאת אלא הבעלי-חיים בלתי מדברים, לא האדם, והכלים שיוליכם אדם.

אבל בדיני האומות ומשפטיהם, על האדם מוטל לשמור לשורו וחמורו, ולא החופר את הבור; ומשפטי ה' אמת, צדקו יחדיו.

<< · אברבנאל על שמות · כא · לד · >>