אברבנאל על דברים ד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

... "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו". ועניין זה הוא, כי כל פועל שיעשה האדם, ויהיה זה בלתי נוהג לדרך ההיקש, הנה יהיה מיוחס בעיני רואיו באחד משני פנים:

  • אם שייוחס לשוטה וסכל - אם לא ייראה ממנו תועלת מבואר,
  • ואם שייחשב לחכם מופלג, אם ייראה שמאותו פועל יימשך טובה גדולה ותועלת עצום, גם כי הפועל ההוא בלתי מסכים אל השכל.

כי כמו שהרופא המרפא החולי המסוכן בדבר קל, בלתי מתייחס אליו, ייחשב לרב חכמתו ועמקה, כן בראות העמים שישראל בעשית החוקים שאין להם טעם ידבקו באלהי יתברך, ויהיו קרובים אליו, יגזרו אומר שבלי ספק החוקים ההם, עם היות טעמם נעלם מעיניהם, הנה יש בהם חכמה מופלגת וטעמים גדולים, יורה עליו עוצם התועלת ההוא היוצא מהם.

והנה, אמר הגוי הגדול הזה, כי מי גוי גדול, כי לא תימצא החכמה כי אם במתי מעט אנשים רשומים, וכמאמר המשורר (תהלים פז ד): "אזכיר רהב ובבל לידעי הנה פלשת וצור עם כוש זה ילד שם", רוצה לומר, שהנולדים בהם אנשי חכמה היו אנשים מועטים, וכל שכן הדבקות עם הנבדל, כי לא יזכה אליו כי אם אחד מעיר ושניים ממשפחה.

אמנם, באומה הזאת, עם היותו גוי גדול, יהיה מהתימה היותו כולו חכם ונבון, ובהיותו גדול - אחד, כי כולם דבקים באלהיהם בכל קראם אליו. זהו מאמר המשורר (תהלים פז ה): "ולציון יאמר איש ואיש ילד בה", רוצה לומר, שהיו נולדים בה אנשים רבים מהחכמים שלא היו בשאר האומות.

<< · אברבנאל על דברים · ד · ז · >>