אבן עזרא על בראשית מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אבן עזרא על בראשית · מו · >>

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

מרדה — מקור, והוא חסר הפ"א, כמו "אשר תנה הודך" (תהלים ח, ב):

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

וטעם אעלך גם עלה — שייקבר בארץ ישראל.

ויוסף ישית ידו על עיניך — במותך, כי כן מנהג החיים עם המתים:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

בנותיו — היא דינה לבדה. וייתכן שהיו לדינה שפחות קטנות גדלו עמה, ובעבור בתו קראם הכתוב בנות יעקב, בעבור שגדלו בביתו, כמו "בני מיכל" (שמואל ב כא, ח). וכן ובנות בניו, כי אחת היא:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

בן הכנענית — לעֵד כי נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדייניות, והזכיר זו לבדה, בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת כנענית. ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן, בעבור היותם בני כנענית:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונעמן — הוא בן בנימין, כי יש נעמן שהוא בן בנו (במדבר כו, מ):

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ובני דן חשים — יתכן שהיו שנים ומת אחד מהם, ולא הזכירו הכתוב, כי כן דרך הלשון:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

יש אומר כי מספר שבעים — בעבור שהוא סך חשבון, כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה, בעבור שמצאנו: "כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש" (בראשית מו, טו), והם שלשים ושתים.

ובדרש, כי יוכבד נולדה בין החומות. גם זה תמה, למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה בהולדת משה והיא בת ק"ל שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים? ולא די לנו זה הצער, עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה: "יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה". וכי אחיה חי כך וכך שנים, דרך אגדה או דברי יחיד.

והנכון בעיני שיעקב בחשבון, וממנו יחל, כאילו אמר: כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש. והראיה על זה, שאמר בתחילה: "יעקב ובניו" (בראשית מו, ח). ואם טען טוען ויאמר כי הנה כתוב: ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש? דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים, כאשר אמר: "אשר יולד לו בפדן ארם" (בראשית לה, כו), ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים. האחד שאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו" (בראשית מו, ח), והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל? כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים, כי שם היו ושם נולדו. וכתוב אחריו: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י, כב), ואלה שניהם לא ירדו, גם כן זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון כי נפש יש לו, והוא העיקר:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאסר יוסף — על ידי ציווי, כמו "ויבן שלמה את הבית" (מלכים א ו, יד):

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי תועבת מצרים כל רועה צאן — לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא, שהוא שותה החלב, ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה:

​​