אבודרהם על הגדה של פסח
הא לחמא עניא[עריכה]
הא לחמא עניא - פירוש כזה היה לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים. וכתוב במחזור ויטרי אין לדקדק למה לא אמר האי לחמא דלחם לשין זכר הוא והא ל׳ נקבה הוא דהא אמרינן הא גברא והא תיובתיה.
ומה שנהגו לאמרו בלשון ארמית לפי שכולם היו מדכרים בלשון ארמית ואין עמי הארן מבינים לשון הקדש. דבר אחר כדי שלא יכירו מלאכי השלת מתפארים בכל זה ויקטרגו עלינו ויזכרו עונותינו שאין אנו ראויין להגאל שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית כמו שפירשנו בקדיש.
ואם תאמר מהו 'די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים' כי "ויאפו את הבצק" לא היה אלא אחר יציאת מצרים. ופירש ה"ר יהוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ. והטעם מפני
שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל.
כתב רב מתתיה מה שנהגו לומר 'כל דכפין ייתי ויכול' כך היה מנהג אבות שהיו מגביהין שולחנות ולא היו סוגרין דלתותיהם והיו אומרים ככה כדי שיבאו ישראל העניים שביניהם לאכול ולקכל שכר היו עושין זה, ועכשיו שנעשו שכיני עכו"ם יותר משכני ישראל מפרנסין אותם בתחלה כדי שלא יחזרו על הפתחים ואח"כ מגביהין את השולחן ואומרים כמנהג ראשונים ע"כ.
ואמרינן במסכת תעניות רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח הכי כל דכפין ייחי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר 'כל דכפין ייתי ויכול' כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו. 'כל דצריך ייתי ויפסח' פירוש שאפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל, ואין לו מצה של מצוה ולא צרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות לכך אומר 'כל דצריך ייתי ויפסח' כלומר יבא ויעשה סדר הפסח.
ואחר כך ידבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים 'השתא הכא' השנה הזאת אתם כאן לשנה הבאה תהיו לשלום בארץ ישראל. 'השתא עבדי' השנה הזאת אנחנו ואהם משועבדים, לשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים כדאמרינן בראש השנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.
ויש מפרשים 'כל דכפין ייתי וייכול' כל מי שהרעיב עצמו בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון יבא ויאכל מיד, שאסור לאכול מצה בערב הפסח כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. ופירוש מה בועל ארוסתו בבית חמיו לוקה אף זה לוקה.
פירוש אחר מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בשבעה ברכות כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות. ואלו הן: ברכת היין, וקדוש היום, ושהחיינו, ובורא פרי האדמה, וברכת
היין שאומר כשמסיים ההגדה, והמוציא, ולאכול מצה הרי שבע.
וגרסינן התם מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך כדי לאכול מצה בתיאבון וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמם כערכ הפסח כדי לאכול מצה בתאבון. ומותר לטבל במיני תרגימא כגון פירות וקטנית ומטבל בבני מעים וכיוצא בהם שאין דברים אלו משביעין ושותה יין שהוא מגרר הלב כדי שיאכל מצה בתאכון. ואמרינן במסכת סופרים הבכורות מתענין ערב הפסח והצנועין כדי שיכנסו למצה בתאוה. ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים דרבי
לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה וקאמר טעמא משום דרבי בכור הוה. וטעם לדבר מפני שהרג השם בכורי מצרים והציל בכורי ישראל מתוכם.
מה נשתנה[עריכה]
מה נשתנה הלילה וכו׳ - גרסינן בפרק ערבי פסחים ת"ר חכם בנו שואלו. ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל אח עצמו ואפילו חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה.
הכי גרסינן אין אנו מטבלים וכן הוא בסדר רב עמרם. ולא גרסינן אין אנו חייבין לטבל דאמרינן בפרק ערבי פסחים אמר רבא אטו חיובא אדרדקי אלא אמר רבא הכי קתני אין אנו מטבלין. ופירוש אין אנו מטבלין אין אנו אוכלין קודם עיקר סעודתינו ירקות אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים אחת בכרפס ואחת במרור. כי הטיבול אצל רז"ל היא האכילה כי כל מאכלם היה על ידי טיבול כדאמרינן אבל מטבל הוא במיני תרגימא. השמש מטבל בבני מעים.
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור - פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמר וכי בשאר לילות אי אפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות שהן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור.