הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי

בפרק שמתאר את תפילותיו של דוד לאחר חטא בת-שבע, נאמר בין השאר (תהלים נא ז): "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי". מה הקשר לפרק?

1. ע"פ מצודת-דוד, שמסתמך על כמה מדרשי חז"ל, דוד נוצר ממעשה שהיה בו קצת חטא - אביו של דוד בא אל אשתו כשחשב שהיא שפחתו; החטא הזה, חטא במחשבה, דבק בדוד והכניס בו יצר-רע חזק במיוחד.

• אולם, עוון זה לא נזכר בפסוקים, ולא ברור מדוע דוד מזכיר אותו דווקא כאן.

2. ע"פ דעת מקרא, דוד מאשים את עצמו שהוא מלא חטאים עוד מרגע שנולד, כעין הפסוק (ישעיהו מח ח): "...כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד, וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ".

• אולם, לא ברור מה הטעם בהגזמה זאת.
• בנוסף לכך, המשפט "בחטא יחמתני אמי" מתייחס, לא לחטאיו של דוד אלא לחטא של אמו, ולא ברור מה הטעם להזכיר זאת כאן.

3. לכן נראה לי ביותר פירוש רש"י, שפירש " "ואיך לא אחטא, ועיקר יצירתי ע"י תשמיש הוא, שכמה עוונות באים על ידו" ". יצירת האדם מתחילה במעשה שיש בו תאוה מינית, והתאווה הזאת טבועה בו, וגורמת לו לפעמים לעשות עוונות; בפרט, התאווה הזאת היא הגורם לחטא דוד עם בת-שבע. דוד מצטדק וטוען, שהחטא שלו נבע מתוך תאווה שטבועה בו עוד מיצירתו.

כמובן שזה אינו תירוץ מספק, עיקר מטרתו של דוד בפרק זה היא ללמדנו מה *לא מספיק* לעשות כדי לחזור בתשובה : לא מספיק לתלות את האשם ביצרים מולדים; לאדם יש בחירה חופשית והוא צריך להשתמש בה.