תניא חלק א נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
<< · ספר התניא · חלק ראשון · נג · >>

והנה, כשהיה בית ראשון קיים, שבו היה הארון והלוחות בבית קדש הקדשים, היתה השכינה, שהיא מלכות דאצילות, שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא שורה שם ומלובשת בעשרת הדיברות, ביתר שאת ויתר עז, בגילוי רב ועצום, יותר מגילויה בהיכלות קדשי הקדשים שלמעלה בעולמות עליונים. כי עשרת הדיברות הן כללות התורה כולה, דנפקא מגו חכמה עילאה, דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא. וכדי לחוקקן בלוחות אבנים גשמיים, לא ירדה ממדריגה למדריגה כדרך השתלשלות העולמות עד עולם הזה הגשמי. כי עולם הזה הגשמי מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי. והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא, למעלה מהטבע של עולם הזה הגשמי, הנשפע מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים דעשיה, שממנה נמשך אור וחיוּת לעולם העשיה, שגם עולם הזה בכללו. אלא בחינת חכמה עילאה דאצילות, שהיא כללות התורה שבעשרת הדיברות, נתלבשה במלכות דאצילות ודבריאה לבדן. והן לבדן, המיוחדות באור אין סוף שבתוכן, הן הנקראות בשם שכינה, השורה בקדשי הקדשים דבית ראשון, על ידי התלבשותה בעשרת הדיברות החקוקות בלוחות שבארון בנס ומעשה אלהים חיים, [הוא עלמא דאתכסיא המקנן בעולם הבריאה, כנודע ליודעי ח"ן].

ובבית שני, שלא היה בו הארון והלוחות, אמרו רז"ל שלא היתה שכינה שורה בו. פירוש, מדרגת שכינה שהיתה שורה בבית ראשון שלא כדרך השתשלשות העולמות, אלא בבית שני היתה שורה כדרך השתלשלות, והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה, ודבריאה במלכות דיצירה, ודיצירה בהיכל קדשי קדשים דעשיה. וקדשי קדשים דעשיה היה מתלבש בקדשי הקדשים שבבית המקדש שלמטה, ושרתה בו השכינה, מלכות דיצירה המלובשת בקדשי קדשים דעשיה. ולכן לא היה רשאי שום אדם ליכנס שם, לבד כהן גדול ביום הכיפורים, ומשחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה - שכינה עמו, כדאיתא בברכות פרק קמא. פירוש שכינה עמו, כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה ויצירה ועשיה. כי תרי"ג מצוות התורה, רובן ככולן הן מצוות מעשיות. וגם התלויות בדיבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וברכת המזון וקריאת שמע ותפילה, הא קיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור וכוונה לבד עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה. ותרי"ג מצוות התורה עם שבע מצוות דרבנן, בגימטריא כת"ר, שהוא רצון העליון ברוך הוא המלובש בחכמתו יתברך, המיוחדות באור אין סוף ברוך הוא בתכלית הייחוד. וה' בחכמה יסד ארץ, היא תורה שבעל פה, דנפקא מחכמה עילאה, כמו שכתוב בזוהר דאבא יסד ברתא.

וזהו שאמר הינוקא, דנהורא עילאה דאדליק על רישיה, היא שכינתא, אצטריך למשחא. פירוש, להתלבש בחכמה הנקראת שמן משחת קדש, כמו שכתוב בזוהר. ואינון עובדין טבין, הן תרי"ג מצוות הנמשכות מחכמתו יתברך, כדי לאחוז אור השכינה בפתילה, היא נפש החיונית, בגוף הנקראת פתילה על דרך משל. כי כמו שבנר הגשמי, האור מאיר על ידי כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש, כך אור השכינה שורה על נפש האלהית, על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא - בצדיקים, או לפחות על ידי כליון לבושיה, שהן מחשבה דיבור ומעשה, והתהפכותן מחושך הקליפות לאור ה' אין סוף ברוך הוא, המלובש ומיוחד במחשבה דיבור ומעשה דתרי"ג מצוות התורה, בבינונים. כי על ידי התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפת נוגה מחשוכא לנהורא וכו', נעשה בחינת העלאת מיין נוקבין, להמשיך אור השכינה, היא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא, על נפשו האלהית שבמוחין שבראשו. ובזה יובן היטב מה שכתוב, "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא", וכמו שנתבאר במקום אחר.

נשלם חלק ראשון בעזר השם יתברך ויתעלה


<< · ספר התניא · חלק ראשון · נג · >>