משנה פסחים ו ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ו · משנה ב | >>

[עריכה]

אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא, מה אם שחיטה, שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת; אלו, שהן משום שבות, לא ידחו את השבת?

אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה, ואסרו בו משום שבות.

אמר לו רבי אליעזר: מה זה, יהושע? מה ראיה רשות למצוה^ו?

השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא מצוה, והיא משום שבות, ואינה דוחה את השבת;

אף אתה אל תתמה על אלו, שאף על פי שהן מצוה והן משום שבות, לא ידחו את השבת.

אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן! ומה אם שחיטה, שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת;

הזאה, שהיא משום שבות, אינו דין שדוחה את השבת?

אמר לו רבי עקיבא: או חילוף! מה אם הזאה, שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת;

שחיטה, שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת?

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה, (בין הערבים), "במועדו" (במדבר ט) בין בחול בין בשבת.

אמר לו: רבי! הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה.

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, אינה דוחה את השבת;

שחיטה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, דוחה את השבת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִין הוּא! מָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ? מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה? הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן! וּמָה אִם שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; הַזָּאָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִלּוּף! מָה אִם הַזָּאָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת; שְׁחִיטָה, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), "בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר ט ג) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי! הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אמר רבי אליעזר:

מה אם שחיטה - שהיא משום מלאכה,

דוחה את השבת.

אלו שהן משום שבות - לא ידחו את השבת?

אמר לו רבי יהושע:

יום טוב - יוכיח,

שהתיר בו - משום מלאכה,

ואסר בו - משום שבות.

אמר לו רבי אליעזר:

מה זה יהושע?

מה ראיה רשות - למצוה?

השיב רבי עקיבה:

הזאה - תוכיח,

שהיא מצוה, והיא משום שבות,

ואינה דוחה את השבת.

אף אתה - אל תתמה על אלו,

שאף על פי - שהן מצוה,

והן - משום שבות,

לא ידחו - את השבת.

אמר לו רבי אליעזר:

ועליה אני דן.

ומה אם שחיטה,

שהיא משום מלאכה - דוחה את השבת.

הזאה,

שהיא משום שבות - אינו דין, שתדחה את השבת?

אמר לו רבי עקיבה:

או חילוף הדברים.

מה אם הזאה,

שהיא משום שבות - אינה דוחה את השבת.

שחיטה,

שהיא משום מלאכה - אינו דין, שלא תדחה את השבת?

אמר לו רבי אליעזר:

עקיבה,

עקרת מה שכתוב בתורה: "בין הערבים במועדו" (במדבר ט ג),

בין בחול, בין בשבת.

אמר לו:

הבא לי מועד - לאלו,

כמועד - לשחיטה.

כלל אמר רבי עקיבה:

כל מלאכה - שאפשר לה, ליעשות מערב שבת,

אינה דוחה את השבת.

שחיטה - שאי אפשר לה, ליעשות מערב שבת,

דוחה את השבת.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

רבי יהושע סובר, שמחת יום טוב מצוה, ואנו נבטל שמחת יום טוב כשיהיה באותה שמחה דבר שיהיה אסור משום שבות, כגון הניגון בתופים ובמחולות ובכנורות ובצלצלים, שכל זה אסור ביום טוב אף על פי שהיא מצוה אצלו, ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר יום טוב יוכיח.

ורצה באמרו הזיה - הזאת מי חטאת המחויבת לטמא מת בשלישי ושביעי, כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו, וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו, וישאר טמא ולא יקריב קרבן פסח.

ורבי אליעזר סובר, שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו קרבן פסח, כי אם ישאר למחרתו שהוא יום ארבעה עשר והוזה עליו וטבל, אסור להקריב פסח כמו שיתבאר.

והלכה כרבי עקיבא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שחיטה שהיא - אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה, אעפ"כ דוחה את השבת בפסח:

אלו שהם משום שבות לא ידחו - בתמיה:

יום טוב יוכיח - שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול, ואע"ג דתחומים מדרבנן:

מה ראיה רשות למצוה - אכילת הדיוט רשות הוא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ורבי יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא, ואפילו הכי אינה דוחה שבות:

הזאה תוכיח שהיא מצוה - בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו ^ז, ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לרבי עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמיחזי כמאן דמתקן גברא:

ועליה אני דן - וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מק"ו זה בעצמו:

א"ל ר' עקיבא או חלוף - או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בק"ו מינה לשחיטה [שתעכב]:

במועדו - ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ^ח (במדבר ט):

הבא לי מועד לאלו - שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הילכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כר"ע:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מה ראיה רשות למצוה. משמע דרבי אליעזר מודה דברשות העמידו דבריהם ובריש פ"כ דשבת ס"ל דנותנין לתלויה בשבת. ובתוס' תירצו דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא הוי מלאכה כולי האי. ע"כ. ואפשר נמי לומר דלדבריו דרבי יהושע קאמר וליה לא ס"ל. ואפי' הכי קאמר ר"י משום דסבירא ליה דכל שמחת יום טוב מצוה. ואע"ג דהלכה כרבי יהושע מ"מ לענין עירובי תחומין מקרי רשות. כמ"ש במשנה ז' פ"ג:

הזאה תוכיח שהיא מצוה. פי' הר"ב בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח. שאם לא יזה לא יעשה פסחו. [וכן לשון רש"י] ולדבריהם אם יזה ויטבול יעשה פסחו. והא דכתיב באנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב ביום ההוא. קודם טבילה הוי וא"ל משה שאם לא יטבלו שיהיו נדחים. כ"כ התוס' פ"ח דף צ' ע"ב. ותימא דמה שאלה היתה זאת להם. דודאי אי אפשר להם לאכול קודם הזיה וטבילה וא"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו. ודוחק לומר דמבעוד יום לא היו יכולים ואחר כך יהיו יכולים. ואין ספק אצלי שמפני כן הלך לו הראב"ד לפרש דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה. ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחו כדכתב בהשגותיו פרק ו' מהק"פ. וכתב עליו הכסף משנה וז"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעשה. וכי בתר דעבדין מתמלכין. ועוד למה נדחו. הוה ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב (במדבר ט ז) למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ואם כדבריו כבר הקריבו את קרבן ה' ולא היתה השאלה אלא אם יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו קודם הזיה וטבילה. ודוחק לפרש דלבלתי הקריב היינו שיעלה וכו'. ועוד מאי קאמרי אנחנו טמאים והיו יכולים ליטהר בטבילה והזיה עכ"ד. ולקמן בפרק ח' משנה ה' חזר בו הר"ב ופי' כדעת הרמב"ם דאם חל שביעי [שלו] בארבעה עשר ערב הפסח דאפילו הוזה וטבל נדחה משום גזירת הכתוב כדלקמן שם ובהא כ"ע מודו והכא בשביעי שחל להיות בשבת י"ג בניסן סבירא ליה לר"ע דאפ"ה אין מזין עליו והטעם כתוב בחבורו פ"ו שהעמידו דבריהם בכרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומם אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת ע"כ. ומיהו בגמרא השיב רבי עקיבא ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינו דוחה את השבת. משמע דמהזאת טמא מת בערב פסח השיבו. וצ"ל דבע"פ דקאמר לאו דוקא אלא לפי שהוצרך לפרש שהוכיח מהזאה דפסח ולאפוקי מהזאה דתרומה להכי קאמר ובע"פ כלומר שיזה משום פסח ולא משום תרומה אבל לאו דוקא בע"פ עצמו אלא לצורך ע"פ קאמר א"נ ערב הפסח דהכא, ערב של יום שמקריבין בו הפסח. והיינו יום י"ג שהוא ערב לי"ד שבו שוחטין הפסח. וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח:

במועדו. לשון הר"ב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכן ל' רש"י. ואין ספק דלא גרסינן במשנה בין הערבים במועדו והכי כתיבי קראי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו. ומצאתי בספרי דמבמועדו קמא יליף בגזירה שוה מתמיד דדחי שבת כדפירש הר"ב ר"פ ומבמועדו בתרא יליף דדוחה את הטומאה לכך נראה דלא גרסינן בין הערבים במשנה:

כל מלאכה וכו'. וכן פרק י"ט דשבת ופרק י"א דמנחות ועיין במשנה ח' פ' בתרא דר"ה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ו) (על המשנה) רשות למצוה. משמע דר"א מודה דברשות העמידו דבריהם ובריש פ"כ דשבת ס"ל דנותנין לתלויה בשבת. ובתוספ' תירצו דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא הוי מלאכה כולי האי. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ולדבריהם אם יזה ויטבול יעשה פסחו ובפ"ח מ"ה חזר בו הר"ב ע"ש. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) סיומא דקרא בארבעה עשר יום בחודש הזה תעשו אותו במועדו. ובספרי דמבמועדו קמא יליף בג"ש מתמיד דדחי שבת ומבתרא יליף דדוחה את הטומאה לכך נראה דלא גרסינן בין הערבים במשנה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

א"ר אליעזר ומה וכו': כתבו תוס' ז"ל נראה לר"י דודאי לר' אליעזר לא צריך האי קל וחומר דהא אפי' מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דחי שבת אף על גב דאפשר לעשותם מערב שבת כדקאמר בגמרא ולעבריה ארבע אמות בר"ה דהא שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו והא דקאמר הכא ק"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע"ג דאפשר לעשותם מע"ש כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע"ג דא"א לעשותה מבערב (הגהה ומצאתי שכתב רש"ל ז"ל נראה דה"פ דר"א אומר לדבריהם פי' מאחר שאני מתיר כל המכשירין אפי' מלאכה גמורה ואפשר לעשותן מן התורה בלי ק"ו א"כ נהי שאתם חולקים עלי במלאכה דאורייתא בשבות דרבנן היה לכם להודות לי מצד הק"ו ולא למפרך מידי מאחר שיש לי למוד דאפי' במלאכה גמורה שרי ודוק ע"כ). ומ"מ תימה לר"י מכשירי פסח מנא ליה לר"א דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשיריה משום דאפשר לעשותם מע"ש ע"כ:

מה ראיה רשות למצוה: אכילת הדיוט רשות היא ור' יהושע סבר כל שמחת י"ט מצוה היא דתניא ר"א אומר אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומ' חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם והכל מודים בעצרת דבעי' נמי לכם להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והכל מודים בפורים דבעי' נמי לכם משום דכתיב ימי משתה ושמחה. ובירוש' אמרי' דתשובות אחרות היה לו לר' יהושע וחדא מינייהו נקט. וכתבו תוספו' ז"ל מה ראיה רשות למצוה משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט אסירי לר' אליעזר ומודי בהו לר' יהושע והקשה ר"ש הכהן ז"ל דבפ' תולין אמרי' דר"א עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירין דאפשר מעי"ט ותירץ לו ר"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי ע"כ:

הזאה תוכיח: פי' הרמב"ם ז"ל רוצה באמרו הזאה הזיית מי חטאת המחוייבת לטמא מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב ק"פ ור"א סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל מעליו ק"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י"ד והוזה עליו וטבל אסור להקריב פסח כמו שיתבאר ע"כ. ומ"ש כמו שיתבאר קאי אמה שביאר בפירקין דלקמן סי' ו' ורוצה לומר שאע"פ שר"ע מודה לו שאע"פ שיטבול יום י"ד מטומאת מת ויזה עליו ואעפ"כ אינו יכול לאכול ק"פ לאורתא הואיל ובשעת הקרבה לא חזי אעפ"כ ס"ל לר"ע דאין מזין עליו ביום י"ג שהוא שבת:

ור"ע ז"ל בכאן נקט לישנא דברייתא דבגמ' ועיין בפירושו ז"ל לקמן פ' האשה סימן ה'. גמ' ותניא א"ר אליעזר אם דחי מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת אע"ג דכבר אתעביד ליה צורך גבוה כדתנן ומיחוי קרביו והקטר חלביו לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה א"ל ר"ע. מה אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת והואיל וניתן להדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך תאמר ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת שלא דחתה עדיין שחיטה את השבת:

השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח וכו': גמ' תניא א"ל ר"א לר"ע בשחיטה השבתני דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חלוף וכו' ובאת לעקור את מה שכתוב בתורה במועדו ויודע היית שאין זה ק"ו בשחיטה תהא מיתתו וכו' א"ל רבי אל תכפירני בשעת הדין פי' בשעה זו שאנו דנין עליה דכך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה את השבת ולכך דנתי ק"ו זה לפניך אע"פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא לי' דלא דחייא ומתוך כך תזכור מה שלמדתני דר"א גמריה אתעקר ליה ור"ע מהדר לאדכוריה ולא קאמ' ליה בהדיא דסבר לאו אורח ארעא וטעמא דהזאה לא דחי שבת גזרה שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (הגהה ואע"ג דאפי' בחול נמי ליכא למיחש שמא יעבירנה ד' אמות דהלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים יש לחוש שמא יעבירנה בכלי אבנים או כלי גללים דלא מקבלי טומאה מתוספות ז"ל): ואע"ג דר"א סבר בשבת מכשירי מצוה דוחין את השבת ה"מ היכא דגברא גופיה חזי כגון להביא אזמל דרך ר"ה שכבר התינוק ראוי למול אבל היכא דגברא לא חזי כגון האי לא רמיא חיובא עליה ואין אלו מכשירי מצוה:

בפי' ר"ע ז"ל דפשיטא לי דהזאה לא מעכבא וילפי' בק"ו מינה לשחיטה שלא תעכב ע"כ. אמר המלקט הן אמת שכן הוא הלשון בגמ' בפי' רש"י ז"ל אמנם נלע"ד להגיה דהזאה לא דחיא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שלא תדחה. ואע"פ שכבר אפשר ליישב לשון רש"י ז"ל כך דוחק הוא אם לא נגיה ורש"ל ז"ל מצאתי שהגיה דהזאה מעכב וכו' לשחיטה שתעכב ע"כ וכן הגיה ג"כ הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכן בתוספת יום טוב והיא היא או חילוף בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ו:)

בין הערבים במועדו: נראה דמלות בין הערבים טעות אע"פ שבכל הספרים איתנהו וגם בירושלמי ואם הוא קרא דכתיב בין הערבים תעשו אותו במועדו קשה דרש"י ז"ל לא נקט בפירושו ז"ל רק קרא דלעיל מיניה דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי' אי הוה ההוא קרא מה לו צורך לתנא להזכיר בין הערבים וכן בתוס' בדבור המתחיל ומה שחיטה שבדף ס"ח ע"ב לא הזכירו בסופו מלת בין הערבים וכן הגיה בתוס' י"ט:

כלל א"ר עקיבא: מפורש בשבת הובאה בתוס' פ"ק דיומא דף י"ג ודפ' ב"ש דזבחים דף מ"ג:

כל מלאכה שאפשר לה להעשות מע"ש: כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת: בקרבן פסח:

אמר לו רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו בו משום מלאכה: כשחיטה ובישול דמותרי' אפי' להדיוט:

ואסור בו משום שבות: שאסרו להביא בהמה מחוץ לתחום לצורך אכילת יו"ט, אף דתחומין מדרבנן:

מה זה יהושע מה ראיה רשות: צרכי הדיוט ביו"ט:

למצוה: דקרבן צורך גבוה הוא:

השיב רבי עקיבא ואמר הזאה תוכיח: להזות על טמא מת בז' שלו שחל בערב פסח בשבת:

שהיא מצוה: שאם לא יזה לא יקריב פסח:

והיא משום שבות: גזירה שמא יעברנה ד' אמות בר"ה [כך הוא בש"ס ורש"י כ' במתני' משום מתקן גברא, וצ"ע, אב"י נ"ל להצדיק רש"י, דר"ל אף דלר"א מכשירי מצוה דוחין, היינו היכא דגברא חזי, משא"כ הכא גברא לא חזי ורק מתקני בההזאה דלהוי חזי, וכדקאמר בש"ס]:

אמר לו רבי אליעזר ועליה אני דן: ר"ל גם על הזאה אני חולק:

אמר לו רבי עקיבא או חלוף: ר"ל שמא להיפך, ולא דס"ל באמת דשחיטה אינו דוחה שבת, רק משום דר"א שכח שלימד לר"ע דהזאה אינו דוחה שבת, ולא רצה ר"ע לומר לרבו ששכח, להכי דן כך לפניו, כדי שיהיה נזכר מעצמו דהכי אגמריה:

בין הערבים במועדו: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

אמר לו רבי הבא לי מועד לאלו: להרכבתו וכו':

כמועד לשחיטה: ר"ל שיהיה להן זמן קבוע כשחיטה, דהרי אפשר לעשותן מאתמול ולהכי לא ילפינן להו במה מצינו משחיטה. והזאה נמי אף דאי אפשר מאתמול עכ"פ כיון דלאו מגופא דפסח הוא, לא קאי עליה במועדו. וא"ת מ"ש מכל ק"ו שבעולם דהיכא דפרט קרא בחד דוכתא דכך הוא הדין אמרינן דילמוד סתום מן המפורש, ולא אמרינן הביא לי קרא בלמוד כמו שמפורש במלמד, י"ל דה"מ היכא דמסתבר דנלפינהו מהדדי, אבל הכא אדרבה מסתברא דלא נלפינהו מהדדי וכדמסיק כלל אר"ע וכו' דשחיטה א"א מאתמול ולהכי דחי שבת, אבל חתיכת יבלתו היה אפשר מאתמול, וכ"ש הזאה דאע"ג דא"א לעשותה מאתמול, אבל הרי אינה בגוף הפסח כלל, וכי ס"ד שיהיה רשאי לעשות שום איסור דאו' או דרבנן כדי שיהיה יכול להקריב פסחו, דבעידנא שמיעקר לאו לא מקיים העשה::

בועז

[עריכה]