משנה עדיות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עדיות פרק ג', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק שלישי ("כל המטמאין") · >>

פרקי מסכת עדיות: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית, רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין.

כיצד, הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה או נושאן, ובמת, הנוגע בכחצי זית [ ומאהיל על כחצי זית או נוגע בכחצי זית ] וכחצי זית מאהיל עליו, ומאהיל על כשני חצאי זיתים, ומאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין.

אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית [ או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית ], טהור.

אמר רבי מאיר, אף בזה רבי דוסא מטהר וחכמים מטמאין.

הכל טמא, חוץ מן המגע עם המשא והמשא עם האהל.

זה הכלל, כל שהוא משם אחד, טמא.

משני שמות, טהור.

משנה ב

אוכל פרוד, אינו מצטרף, דברי רבי דוסא בן הרכינס.

וחכמים אומרים, מצטרף.

מחללין מעשר שני על אסימון, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים, אין מחללין.

מטבילין ידים לחטאת, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים, אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.

משנה ג

מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה, רבי דוסא מתיר לזרים, וחכמים אוסרין.

חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס, חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים, חמש רחלות כל שהן.

משנה ד

כל החוצלות טמאות טמא מת, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים, מדרס.

כל הקליעות טהורות, חוץ משל גלגילון, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים, כולם טמאות, חוץ משל צמרים.

משנה ה

הקלע שבית קבול שלה ארוג, טמאה.

ושל עור, רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין.

נפסק בית אצבע שלה, טהורה.

בית הפקיע שלה, טמאה.

משנה ו

השבויה אוכלת בתרומה, דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים, יש שבויה אוכלת ויש שבויה שאינה אוכלת.

כיצד, האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני, אוכלת [, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ] ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני, אינה אוכלת.

משנה ז

ארבעה ספיקות רבי יהושע מטמא, וחכמים מטהרין.

כיצד, הטמא עומד והטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים, טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים, ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט, רבי יהושע מטמא, וחכמים מטהרין.

משנה ח

שלשה דברים רבי צדוק מטמא, וחכמים מטהרין.

מסמר השולחני, וארון של גרוסות, ומסמר של אבן שעות, רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין.

משנה ט

ארבעה דברים רבן גמליאל מטמא, וחכמים מטהרין.

כסוי טני של מתכות של בעלי בתים, ותלוי המגרדות, וגלמי כלי מתכות, וטבלא שנחלקה לשנים.

ומודים חכמים לרבן גמליאל, בטבלא שנחלקה לשנים, אחד גדול ואחד קטן, הגדול טמא והקטן טהור.

משנה י

שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי.

אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין.

אמר רבן גמליאל, מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין.

אמרו לו, מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין על ישראל להיות אופין פתין גריצין וחרי.

משנה יא

אף הוא אמר שלשה דברים להקל.

מכבדין בין המטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושים גדי מקולס בלילי פסחים.

וחכמים אוסרים.

משנה יב

שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרין.

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהן.

רבי יהודה אומר, אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין.

וחכמים אומרים, אין מקרדין אף לא מקרצפין.

(א)

כָּל הַמְּטַמְּאִין בְּאֹהֶל,

שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת,
רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַָס מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
כֵּיצַד?
הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה אוֹ נוֹשְׂאָן,
וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת,
וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו,
רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת,
אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת,
טָהוֹר.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
אַף בָּזֶה רַבִּי דּוֹסָא מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
הַכֹּל מְטַמֵּא,
חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא,
וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל.
זֶה הַכְּלָל:
כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא;
מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר:
(ב)

אֹכֶל פָּרוּד, אֵינוֹ מִצְטָרֵף,

דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִצְטָרֵף.
מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן,
דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵין מְחַלְּלִין.
מַטְבִּילִין יָדַיִם לְחַטָּאת,
דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גּוּפוֹ:
(ג)

מְעֵי אֲבַטִּיחַ וּקְנִיבַת יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה,

רַבִּי דּוֹסָא מַתִּיר לְזָרִים,
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גְּזוּזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרַס,
חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז,
דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
חָמֵשׁ רְחֵלוֹת כָּל שֶׁהֵן:
(ד)

כָּל הַחוֹצָלוֹת טְמֵאוֹת טְמֵא מֵת,

דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
מִדְרָס.
כָּל הַקְּלִיעוֹת טְהוֹרוֹת,
חוּץ מִשֶּׁל גַּלְגִּילוֹן,
דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
כֻּלָּם טְמֵאוֹת, חוּץ מִשֶּׁל צַמָּרִים:
(ה)

הַקֶּלַע שֶׁבֵּית קִבּוּל שֶׁלָּהּ אָרוּג,

טְמֵאָה.
וְשֶׁל עוֹר,
רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
נִפְסַק בֵּית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ,
טְהוֹרָה;
בֵּית הַפְּקִיעַ שֶׁלָּהּ,
טְמֵאָה:
(ו)

הַשְּׁבוּיָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה,

דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
יֵשׁ שְׁבוּיָה אוֹכֶלֶת,
וְיֵשׁ שְׁבוּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת.
כֵּיצַד?
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי,
אוֹכֶלֶת,
שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר;
וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית,
וְהִיא אוֹמֶרֶת: טְהוֹרָה אֲנִי,
אֵינָהּ אוֹכֶלֶת:
(ז)

אַרְבָּעָה סְפֵקוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
כֵּיצַד?
הַטָּמֵא עוֹמֵד וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר,
הַטָּהוֹר עוֹמֵד וְהַטָּמֵא עוֹבֵר,
טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטָהֳרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
טָהֳרָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְטֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע,
סָפֵק הֶאֱהִיל סָפֵק לֹא הֶאֱהִיל,
סָפֵק הֵסִיט סָפֵק לֹא הֵסִיט,
רַבִּי יְהוֹשַׁעַ מְטַמֵּא,
וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
(ח)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
מַסְמֵר הַשֻּׁלְחָנִי,
וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת,
וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן שָׁעוֹת,
רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא,
וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
(ט)

אַרְבָּעָה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַמֵּא,

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
כִּסּוּי טֶנִי שֶׁל מַתָּכוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים,
וּתְלוּי הַמַּגְרֵדוֹת,
וְגָלְמֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת,
וְטַבְלָא שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל,
בְּטַבְלָא שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם,
אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן,
הַגָּדוֹל טָמֵא, וְהַקָּטָן טָהוֹר:
(י)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:

אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת,
וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב,
וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא,
לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין.
אָמְרוּ לוֹ:
מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ?
שֶׁהַָיוּ מַחֲמִירִין עַל עַצְמָן,
וּמְקִלִּין עַל יִשְׂרָאֵל,
לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין, גְּרִיצִין וְחֹרִי:
(יא)

אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל:

מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת,
וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב,
וְעוֹשִׂים גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:
(יב)

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר,

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ,
וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב,
וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִים שֶׁלָּהֶן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה;
אֲבָל מְקַרְצְפִין.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:


נוסח הרמב"ם

(א) כל המטמאין באוהל שנחלקו, והכניסן לתוך הבית - ,::רבי דוסא בן הרכינס - מטהר.

וחכמים - מטמאין.
כיצד?
הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה, או נושאן, ובמת,
הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית,
או נוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו,
מאהיל על כשני חציי זיתים,
מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו,
רבי דוסא בן הרכינס - מטהר.
וחכמים - מטמאין.
אבל, הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית,
או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית,
טהור.
אמר רבי מאיר: אף בזה, רבי דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאין.
הכל טמא - חוץ מן המגע עם המשא, והמשא עם האוהל.
זה הכלל -
כל שהוא משם אחד - טמא,
משני שמות - טהור.


(ב) אוכל פרוד -

אינו מצטרף - דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרין: מצטרף.
מחללין מעשר שני על אסימון - דברי רבי דוסא.
וחכמים - אוסרין.
מטבילין ידים לחטאת - דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרין: אם נטמאו ידיו - נטמא גופו.


(ג) מעי אבטיח, וקנובת ירק של תרומה -

רבי דוסא - מתיר לזרים.
וחכמים - אוסרין.
חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס -
חייבות בראשית הגז - דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרין: חמש רחלות גוזזות כל שהן.


(ד) כל החוצלות -

טמאות טמא מת - דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרין: מדרס.
כל הקליעות -
טהורות, חוץ משל גלגילון - דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרין: כולם טמאות - חוץ משל צמרים.


(ה) הקלע שבית קיבול שלה אריג - טמאה.

ושל עור
רבי דוסא בן הרכינס - מטהר.
וחכמים - מטמאין.
נפסק בית אצבע שלה - טהורה.
בית הפקיע שלה - טמאה.


(ו) השבויה -

אוכלת בתרומה - דברי רבי דוסא.
וחכמים אומרין: יש שבויה אוכלת, ויש שבויה שאינה אוכלת.
כיצד?
האשה שאמרה: נשביתי, וטהורה אני - אוכלת,
ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת: טהורה אני - אינה אוכלת.


(ז) ארבעה ספקות -

רבי יהושע - מטמא.
וחכמים - מטהרין.
כיצד?
הטמא עומד - והטהור עובר,
הטהור עומד - והטמא עובר,
הטומאה ברשות היחיד - והטהרה ברשות הרבים,
הטהרה ברשות היחיד - והטומאה ברשות הרבים,
ספק נגע - ספק לא נגע,
ספק האהיל - ספק לא האהיל,
ספק הסיט - ספק לא הסיט,
רבי יהושע - מטמא.
וחכמים - מטהרין.


(ח) שלשה דברים -

רבי צדוק - מטמא.
וחכמים - מטהרין.
מסמר של שולחני,
וארון של גרוסות,
ומסמר של אבן השעות,
רבי צדוק - מטמא.
וחכמים - מטהרין.


(ט) ארבעה דברים -

רבן גמליאל - מטמא.
וחכמים - מטהרין.
כסוי טני של מתכת של בעלי בתים,
ותלוי המגרדות,
וגולמי כלי מתכות,
וטבלה שנחלקה לשנים.
ומודים חכמים לרבן גמליאל,
בטבלה שנחלקה לשנים, אחד גדול ואחד קטון -
הגדול - טמא,
והקטון - טהור.


(י) שלשה דברים - רבן גמליאל מחמיר, כדברי בית שמאי.

אין טומנין את החמין - מיום טוב לשבת,
ואין זוקפין את המנורה - ביום טוב,
ואין אופין את פיתן גריצות - אלא רקיקין.
אמר רבן גמליאל: מימיהם של בית אבא,
לא היו אופין פיתן גריצות - אלא רקיקין.
אמרו לו: מה נעשה להן לבית אביך,
שהיו מחמירין על עצמן,
ומקילין על כל ישראל, להיות אופין את פיתן - גריצות, וחורי.


(יא) אף הוא אמר שלשה דברים - להקל.

מכבדין בין המיטות,
ומניחין את המוגמר - ביום טוב,
ועושין גדי מקולס - בלילי פסחים.
וחכמים - אוסרין.


(יב) שלשה דברים -

רבי אלעזר בן עזריה - מתיר.
וחכמים - אוסרין.
פרתו יוצאה - ברצועה שבין קרניה,
ומקרדין את הבהמה - ביום טוב,
ושוחקין פלפלין - בריחים שלהם.
רבי יהודה אומר:
אין מקרדין את הבהמה ביום טוב - מפני שהוא עושה חבורה,
אבל מקרצפין.
וחכמים אומרין:
אין מקרדין - אף לא מקרצפין.


פירושים