משנה סנהדרין ט א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ט · משנה א | >>

[עריכה]

ואלו הן הנשרפין, הבא על אשה ובתה (ויקרא יח, יז/כ, יד), ובת כהן שזנתה (שם כא, ט).

יש בכלל אשה ובתה, בתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, [ חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו ].

ואלו הן הנהרגים, הרוצח (שמות כא, יב) ואנשי עיר הנדחת (דברים יג, יג-יט)^א.

רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם, ומת, חייב^ב.

דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם, ומת, פטור.

שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש, פטור.

השיך בו את הנחש, רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים.

המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ^ד ואמדוהו למיתה, והוקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת, חייב.

רבי נחמיה אומר, פטור, שרגלים לדבר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין:

הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ,

וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה.

יֵשׁ בִּכְלַל אִשָּׁה וּבִתָּה,

בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ,

וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ,

חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו.

וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים:

הָרוֹצֵחַ,

וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת.

רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּבַרְזֶל,

וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם,

וָמֵת,

חַיָּב.

דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם,

וָמֵת,

פָּטוּר.

שִׁסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב,

שִׁסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ,

פָּטוּר.

הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ,

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב,

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ,

בֵּין בְּאֶבֶן בֵּין בְּאֶגְרוֹף,

וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה,

וְהוּקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה,

וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת,

חַיָּב.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר:

פָּטוּר,

שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אלו הן הנשרפין -

הבא על אשה ובתה, ובת כוהן.

ויש בכלל אשה ובתה -

בתו, ובת בתו, ובת בנו.

בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה.

חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.

אלו הן הנהרגין -

רוצח, ואנשי עיר הנידחת.

רוצח -

שהכה את רעהו - בין באבן, בין באגרוף.

כבש עליו בתוך המים, או בתוך האור - ואינו יכול לעלות משם,

ומת - חייב.

דחפו לתוך המים, או לתוך האור - ויכול הוא לעלות משם,

ומת - פטור.

שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור.

השיך בו את הנחש -

רבי יהודה - מחייב.

וחכמים - פוטרין.

המכה את חברו - בין באבן, בין באגרוף,

ואמדוהו למיתה - והקל ממה שהיה,

לאחר מכן הכביד - ומת,

רבי נחמיה - פוטר.

וחכמים - מחייבין, שרגלים לדבר.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

שיסה בו - הוא שירמוז על אותה חיה בידו או בקולו עד שיזיקו.

והשיך - הוא שיגרה בו אותה חיה וידביק שיניו בגופו.

והלכה כחכמים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ואלו הן הנשרפים - הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה, דהיינו חמותו:

ובת כהן - וכן בת כהן שזנתה היא בשריפה:

יש בכלל אשה ובתה - כלומר באשה ובתה כתיבא שריפה בהדיא (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וגו' באש ישרפו, ומינה ילפינן כולהו הנך נמי, דאיתנהו בשרפה:

בתו - מאנוסתו, דלאו בת אשתו היא דלחייב עליה משום בת אשתו. דהא לאו בת אשתו היא:

בת בתו ובת בנו - שהיו לו מאנוסתו:

בת אשתו - בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו:

וחמותו - אע"ג דתנא לה רישא בהדיא הבא על אשה שנשא בתה, ולא מדרשא אתיא, איידי דתני בהך כללא אם חמותו ואם חמיו דאתיא מדרשא, תנא נמי אגב ריהטא חמותו בהדייהו:

כבש עליו - אחז ראשו של חברו ותקפו בתוך המים שלא יוכל להרים ראשו:

שיסה - גירה:

השיך - שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף של חבירו:

רבי יהודה מחייב - דסבר ארס נחש בשיניו עומד, ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חברו הוי כאילו הרגו וחייב:

וחכמים פוטרין - דקא סברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא, הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ^ג ופטור. והלכה כחכמים:

ואמדוהו למיתה - אבל אמדוהו תחלה לחיים, אפילו לרבנן פטור:

והוקל ממה שהיה - וחזרו ואמדוהו לחיים:

שרגלים לדבר - שלא מת מחמת מכה זו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ואלו הן הנשרפין. וכן ברפ"ג דמכות תנן ואלו אבל בנוסח ירושלמי ל"ג בוי"ו כמו באינך ומיהו ברפ"ב דפאה גרס ואלו:

הבא על אשה ובתה. כתב הר"ב על אשה שכבר נשא בתה. דהיינו חמותו. דחמותו כתיב בהדיא כמ"ש בדבור יש בכלל וכו' ובגמרא תני אשה שכבר נשא בתה:

ובת כהן שזינתה. כתב הר"ב היא בשרפה אבל בועלה אלא בחנק. כדתנן ברפי"א:

יש בכלל אשה ובתה. כתב הר"ב כלומר באשה ובתה וכו' ומינה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשרפה. דת"ר נאמר כאן זמה. ונאמר להלן באזהרה זמה. מה להלן בתה. ובת בתה. ובת בנה כדתנן בריש יבמות. אף כאן בתה ובת בתה. ובת בנה. מה להלן שאר הבא ממנו דהיינו בתו. ובת בנו ובת בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה דע"י קדושין. [כשאר הבא ממנה] והתם ביבמות יליף לה מערות דבת בנך וגו' דבאנוסתו. [אף כאן שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה] וכתיב כי ערותך הנה. וכתיב בשאר אשתו. שארה הנה מה להלן זימה עמו אף כאן זימה עמו וכלומר וזימה בשרפה היא. ומה למטה הוזהר ג' דורות. דהיינו בת בתה. וכן בת בנה. וכתיב בה זימה. אף למעלה ג' דורות. אם חמיו. וכן אם חמותו. דהא באשה ואמה. דהיינו למעלה. נמי כתיב זימה:

בתו ובת בתו וכו'. עיין בריש יבמות שם הארכתי בס"ד:

הרוצח ואנשי עיר הנדחת. בשלמא עיר הנדחת כתיב בהו לפי חרב אלא רוצח מנלן דתניא נקום ינקם (שמות כ"א) [במכה עבדו כנעני כתיב] נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף. [ועיין מ"ש בפ"ז משנה ג'] אשכחן דקטל עבדא. בר חורין מנלן. ולאו ק"ו הוא קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק. הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמור [כמ"ש לקמן משנה ג'] מא"ל. נפקא ליה מדתניא ואתה תבער הדם הנקי מקרבך (דברים כ"א) הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה. מה להלן בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ומן הצואר. אי מה להלן בקופיץ וממול עורף. אף בקופיץ וממול עורף. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. גמרא פ"ז דף נ"ב [ע"ב] :

וכבש עליו לתוך המים וכו' חייב דחפו וכו' פטור. רישא רבותא קמ"ל אע"ג דלאו איהו דחפו [*אלא שנפל מעצמו ובא זה וכבש וכו' רש"י] כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב. וסיפא רבותא קמ"ל אע"ג דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור. גמרא:

וכבש וכו' חייב. מנלן אמר שמואל דאמר קרא (במדבר ל"ה) או באיבה. לרבות את המצמצם היינו כובש שמצמצמו שם שלא יקום. גמרא [עם פירש"י]. ומלת כבש עברית כמו הגוים אשר כבש (שמואל ב' ח') :

וחכמים פוטרין. כתב הר"ב קסברי וכו' גרמא בעלמא הוא אע"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית. רש"י:

בין באבן בין באגרוף. הכא דפליגי באם יקום והתהלך בחוץ דכתיב בסדר משפטים ובאותו פרשה כתיב באבן או באגרוף. ורישא נסיב אבן או ברזל. כדכתיב בפרשת רוצח בסדר ואלה מסעי:

רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר. ושנויה עוד במשנה ד' פרק בתרא דנזיר ועיין מ"ש שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) הרוצח כו'. ילפינן להו בגמרא דבסייף. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) וכבש כו' חייב. דאמר קרא או באיבה, לרבות את המצמצם, היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום. גמרא. ומלת כבש עברית, כמו הגוים אשר כבש:

(ג) (על הברטנורא) אעפ"י שיודע שסופו להקיא. מיהו לאו מכחו מיית. רש"י:

(ד) (על המשנה) באבן כו'. הכא דפליגי באם יקום והתהלך כו' דכתיב בפרשת משפטים, ובאותה פרשה כתיב באבן או באגרוף. ורישא נסיב אבן או ברזל, כדכתיב בפרשת רוצח בפרשת מסעי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ואלו הן הנשרפים: ביד וכו' פ"א דהלכות איסורי ביאה סי' ה' י' ובפ"ג דהלכות רוצת ושמירת נפש סי' ט' י' וצ"ע אמאי קתני ואלו בוי"ו הכא טפי מאלו הן הנחנקין ועיין במ"ש ר"פ אלו טריפות. והר"ר יהוסף ז"ל מחק הוי"ו גם מלת שזינתה מחק:

רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל: מצאתי מוגה או באגרוף כדתנן בסיפא וכן הגיה הרי"א ז"ל:

וכבש עליו: ס"פ כיצד הרגל. ובגמרא רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל רישא רבותא קמ"ל אע"ג דלאו איהו דחפו כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב וסיפא רבותא קמ"ל אע"ג דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור. ואם כבש על בהמת חברו פלוגתא דאמוראי בגמרא:

שיסה בו וכו': פ' כיצד הרגל דף כ"ג וד' כ"ד ואמרי' התם מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב לא אימא פטור אף משסה אמר רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חברו חייב שסהו הוא בעצמו פי' שנשך הכלב את המשסה פטור בעל הכלב מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. וכתב ושם הרא"ש ז"ל דהאי דקאמר רבא חשיב רב אלפס ז"ל מסקנא דהלכתא ע"כ ובטור ח"מ סי' שצ"ה. ובתורת כהנים פרק עשרים דפרשת אמור:

השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים: גמרא כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שניו עומד לפיכך מכיש פי' זה שהשיך מיתתו בסייף דהרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלא גרמא הוא דהוי כאלו הרגו בידו ונחש פטור ולדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה כדין שור המזיק שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן והמכיש פטור:

ועמדוהו למיתה: כן מצאתי בכל הספרים ועמדוה בעי"ן הרי"א ז"ל:

ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר: ירושלמי כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. וביד פ' עשירי דהלכות נזקי ממון סי' ח' ובפ"ד דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ח' ומפרש שם הרמב"ם ז"ל דשרגלים לדבר הם דברי ת"ק וכמו שכתבתי בשם הירושלמי. ובנמוקי יוסף מצאתי ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין ואין שם שרגלים לדבר ושמא יש שם טעות שגם במקום אחר בכתיבת יד מצאתי מוגה וחכמים מחייבים שרגלים לדבר אבל תימה שלא הוגה כן במשנה דבסוף נזיר ומתוך מה שכתבתי שם משמע דאוקמתא דירושלמי היא ולא גירסא במשנה. וביד ג"כ ברפי"ד דהלכות סנהדרין ובספט"ו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הבא על אשה ובתה: ר"ל אשה שכבר נשא בתה, דהיינו חמותו, או איפכא, אז הוא והערוה נשרפין ודוקא כשבא על הערוה בחיי אשתו. אבל בבא על הערוה אחר מיתת אשתו, אינן אלא בכרת, [רמב"ם פ"ב ה"ח מא"ב], ובבעל ראשונה בזנות ואח"כ נשא השנייה, אין מוציאין [אה"ע ט"ו י"ג]:

ובת כהן שזנתה: שזנתה מנשואין, אז היא בשריפה והוא בחנק, אבל בארוסה, שניהן בסקילה:

יש בכלל אשה ובתה: דכתיבה בהדיא, ומנה ילפינן בתו וכו':

בתו: מאנוסתו, דאי מאשתו הא תנא ליה:

ובת בתו: שהיה לו מאנוסתו:

ובת אשתו: בין שהיא בתו או חורגתו:

ואם חמותו ואם חמיו: כל חד מהנך שש, מיירי בחיי אשתו:

הרוצח: דינקם דכתיב גביה, הרג הוא:

וכבש: או כבש וכו':

ואינו יכול לעלות משם: שנפל מעצמו לכם, ועל ידי שכבשו לא יכול לעלות:

פטור: אף שדחפו בידים:

שיסה: [העטצען]:

השיך בו את הנחש: שאחז הנחש וגם בחבירו, והגיע שיני הנחש בהאדם עד שנשכו:

רבי יהודה מחייב: דסבירא ליה ארס נחש בין שיניו עומד, והו"ל ככבש עליו במים:

וחכמים פוטרין: דס"ל דנחש מקיא את הארס מעצמו. [ונ"ל דמה שאמרו חז"ל מעצמו הוא מקיא. אינו ר"ל מתוך גופו הוא מקיאו, דא"כ פליגי במציאות. ועוד דכבר התברר בזמנינו בחכמת (אנאטאמיא), שנתחו כל אברי הנחש ומצאו שיש לה בהלחי העליון שבפיה, בכל צד שני שניים ארוכים וחלולים ובראש כל שן יש נקב קטן, ובתחתית החלול שבתוך השן מונח שלחופית מלא ארס, ושיערו שכשנושכה לשום בעל חי, ע"י כעסה עולה הארס מהשלחופית ויוצא דרך ד' הנקבים הקטנים שיש בראש ד' השיניים הנ"ל ונכנס הארס לתוך החבורה שעשתה בנשיכתה. א"כ מזה מבורר דהא דאמרינן דלרבי יהודה הארס בשיניו עומד רצונו לומר הארס ממלא תמיד את השן החלול עד פי הנקב שבראש השן, ולפיכך כשהשיך הרוצח את הנחש הרי הביא את הארס בידו בנשר הנרצח, ולרבנן הארס עומד תמיד בהשלחופית בתחתית השן, וכשהשיך הרוצח את הנחש, היא מקיאה בכח את הארס. מהשלחופית שלמטה להנקב שבראש השן, ולפי זה מ"ש בש"ס לרבנן מעצמה מקיאה, רצונו לומר מכח עצמה, והרוצח לאו מידי עביד בזה, וגרמא בעלמא הוא]:

בין באבן בין באגרוף: הוא הדין בחרב או בדבר אחר, רק לשנא דקרא הוא דנקט הכי משום דבהכאת אבן אפשר שנסתפק באומדנת הרופאים שמא טעו כשאמדוהו תחילה למיתה, והרי בכה"ג היה פטור ואפ"ה חייב לת"ק, אבל בהכאת חרב א"א כלל שנסתפק באומדנת הרופאים:

ואמדוהו למיתה: דאילו אמדוהו לחיים תחלה, פטור לכ"ע:

והוקל ממה שהיה: שחזרו ואמדוהו לחיים:

רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר: ר"ל אומדנא דמוכח הוא שלא מההכאה מת:

בועז

[עריכה]