משנה סנהדרין ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סנהדרין פרק ט', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק תשיעי ("אלו הן") · >>

פרקי מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

ואלו הן הנשרפין, הבא על אשה ובתה (ויקרא יח, יז/כ, יד), ובת כהן שזנתה (שם כא, ט).


יש בכלל אשה ובתה, בתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, [ חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו ].

ואלו הן הנהרגים, הרוצח (שמות כא, יב) ואנשי עיר הנדחת (דברים יג, יג-יט).

רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם, ומת, חייב.

דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם, ומת, פטור.

שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש, פטור.

השיך בו את הנחש, רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים.

המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה, והוקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת, חייב.

רבי נחמיה אומר, פטור, שרגלים לדבר.

משנה ב

נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים, והרג בן קיימא, פטור.

נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, ומת, פטור.

נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת, פטור.

נתכוין להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, פטור.

נתכוין להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת, פטור.

אבל נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו, ומת, חייב.

נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן, ומת, חייב.

רבי שמעון אומר, אפלו נתכוין להרוג את זה והרג את זה, פטור.

משנה ג

רוצח שנתערב באחרים, כולן פטורין.

רבי יהודה אומר, כונסין אותן לכיפה.

כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, נדונין בקלה.

הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר, נדונין בסקילה, שהשריפה חמורה.

וחכמים אומרים, נדונין בשריפה, שהסקילה חמורה.

אמר להן רבי שמעון, אילו לא היתה שריפה חמורה, לא נתנה לבת כהן שזנתה.

אמרו לו, אילו לא היתה סקילה חמורה, לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה.

הנהרגין בנחנקין, רבי שמעון אומר, בסייף.

וחכמים אומרים, בחנק.

משנה ד

מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, נדון בחמורה.

עבר עבירה שיש בה שתי מיתות, נדון בחמורה.

רבי יוסי אומר, נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו.

משנה ה

מי שלקה ושנה, בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת.

ההורג נפש שלא בעדים, מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.

משנה ו

הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו.

כהן ששמש בטמאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין.

זר ששמש במקדש, רבי עקיבא אומר, בחנק.

וחכמים אומרים, בידי שמים.

(א)

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין:

הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ,
וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה.
יֵשׁ בִּכְלַל אִשָּׁה וּבִתָּה,
בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ,
וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ,
חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו.
וְאֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִים:
הָרוֹצֵחַ,
וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת.
רוֹצֵחַ שֶׁהִכָּה אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּבַרְזֶל,
וְכָבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם,
וָמֵת,
חַיָּב.
דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הָאוּר וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם,
וָמֵת,
פָּטוּר.
שִׁסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב,
שִׁסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ,
פָּטוּר.
הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ,
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב,
וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.
הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ,
בֵּין בְּאֶבֶן בֵּין בְּאֶגְרוֹף,
וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה,
וְהוּקַל מִמַּה שֶּׁהָיָה,
וּלְאַחַר מִכָּאן הִכְבִּיד וָמֵת,
חַיָּב.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר:
פָּטוּר,
שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:
(ב)

נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם,

לַנָּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל,
לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא,
פָּטוּר.
נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו,
וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,
וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ,
וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ,
וָמֵת,
פָּטוּר.
נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ,
וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ,
וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו,
וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,
וָמֵת,
פָּטוּר.
נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל,
וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית הַגָּדוֹל,
וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן,
וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן,
וָמֵת,
פָּטוּר.
נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן,
וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן,
וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל,
וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל,
וָמֵת,
פָּטוּר.
אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו,
וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו,
וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת,
חַיָּב.
נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל,
וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל,
וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת,
חַיָּב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה,
פָּטוּר:
(ג)

רוֹצֵחַ שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן פְּטוּרִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כּוֹנְסִין אוֹתָן לְכִפָּה.
כָּל חַיְּבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה, נִדּוֹנִין בַּקַּלָּה.
הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין,
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
נִדּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵפָה חֲמוּרָה;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
נִדּוֹנִין בִּשְׂרֵפָה, שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה.
אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן:
אִלּוּ לֹא הָיְתָה שְׂרֵפָה חֲמוּרָה, לֹא נִתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה.
אָמְרוּ לוֹ:
אִלּוּ לֹא הָיְתָה סְקִילָה חֲמוּרָה,
לֹא נִתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.
הַנֶּהֱרָגִין בַּנֶּחֱנָקִין,
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּסַיִף;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּחֶנֶק:
(ד)

מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין,

נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה.
עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת,
נִדּוֹן בַּחֲמוּרָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
נִדּוֹן בַּזִּקָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו:
(ה)

מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה,

בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לְכִפָּה,
וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין,
עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת.
הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים,
מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה,
וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ:
(ו)

הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה,

וְהַמְּקַלֵּל בְּקוֹסֵם,
וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית,
קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ.
כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה,
אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין,
אֶלָּא פִּרְחֵי כְּהֻנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה,
וּמַפְצִיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין.
זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ,
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּחֶנֶק;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּידֵי שָׁמָיִם:


נוסח הרמב"ם

(א) אלו הן הנשרפין -

הבא על אשה ובתה, ובת כוהן.
ויש בכלל אשה ובתה -
בתו, ובת בתו, ובת בנו.
בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה.
חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.
אלו הן הנהרגין -
רוצח, ואנשי עיר הנידחת.
רוצח -
שהכה את רעהו - בין באבן, בין באגרוף.
כבש עליו בתוך המים, או בתוך האור - ואינו יכול לעלות משם,
ומת - חייב.
דחפו לתוך המים, או לתוך האור - ויכול הוא לעלות משם,
ומת - פטור.
שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור.
השיך בו את הנחש -
רבי יהודה - מחייב.
וחכמים - פוטרין.
המכה את חברו - בין באבן, בין באגרוף,
ואמדוהו למיתה - והקל ממה שהיה,
לאחר מכן הכביד - ומת,
רבי נחמיה - פוטר.
וחכמים - מחייבין, שרגלים לדבר.


(ב) נתכוון להרוג את הבהמה - והרג את האדם,

לנוכרי - והרג בן ישראל,
לנפלים - והרג בן קיימה,
פטור.
נתכוון להכותו על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו,
והלכה לה על לבו, והיה בה כדי להמית על לבו - ומת,
נתכוון להכותו על לבו, והיה בה כדי להמית על לבו,
והלכה לה על מותניו, ולא היה בה כדי להמית על מותניו - ומת,
נתכוון להרוג את הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול,
והלכה לה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן - ומת,
נתכוון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן,
והלכה לה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול - ומת,
פטור.
אבל, נתכוון להכותו על מותניו, והיה בה כדי להמית על מותניו,
והלכה לה על לבו - ומת,
נתכוון להכות את הגדול, והיה בה כדי להמית את הגדול,
והלכה לה על הקטן - ומת,
חייב.
רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה, והרג את זה - פטור.


(ג) רוצח שנתערב באחרים - כולם פטורים.

רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה.
כל חייבי מיתות, שנתערבו זה בזה - ידונו בקלה.
הנסקלין, בנשרפין -
רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה - שהשריפה חמורה.
וחכמים אומרין: ידונו בשריפה - שהסקילה חמורה.
אמר להם רבי שמעון: אילו לא היתה שריפה חמורה - לא נתנה לבת כוהן שזינת.
אמרו לו: אילו לא היתה סקילה חמורה - לא נתנה למגדף, ולעובד עבודה זרה.
הנהרגין, בנחנקין -
רבי שמעון אומר: בסיף.
וחכמים אומרין: בחנק.


(ד) מי שנתחייב שתי מיתות בית דין - ידון בחמורה.

עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - ידון בחמורה.
רבי יוסי אומר: ידון בזיקה הראשונה שבאת עליו.


(ה) מי שלקה ושנה בבית דין -

כונסין אותו לכיפה,
ומאכילין אותו שעורים - עד שכרסו נבקעת.
ההורג נפשות שלא בעדים -
כונסין אותו לכיפה,
ונותנין לו לחם צר, ומים לחץ.


(ו) הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית - קנאין פוגעין בהן.

כוהן ששימש בטומאה -
אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין,
אלא פרחי כהונה -
מוציאין אותו חוץ לעזרה,
ומוציאין את מוחו בגזרין.
זר ששימש במקדש -
רבי עקיבה אומר: בחנק.
וחכמים אומרין: בידי שמים.


פירושים