משנה סנהדרין א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק א · משנה ו | >>
סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלשה.
ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד, שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד.
רבי יהודה אומר, שבעים.
ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר (שם לה, כד-כה) ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים.
ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר (שם יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב.
ומנין להביא עוד שלשה, ממשמע שנאמר (שמות כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר (שם) אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שנים, ואין בית דין שקוללא, מוסיפין עליהן עוד אחדלב, הרי כאן עשרים ושלשה.
וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים.
רבי נחמיה אומר, מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות.
משנה מנוקדת
סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד;
- וּקְטַנָּה, שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
- וּמִנַּיִן לִגְדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד?
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא טז): "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל",
- וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן,
- הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים.
- וּמִנַּיִן לִקְטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה?
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כד-כה): "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה... וְהִצִּילוּ הָעֵדָה";
- עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת,
- הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים.
- וּמִנַּיִן לְעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה?
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד כז): "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת";
- יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב.
- שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד כז): "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת";
- וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה?
- מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ב): "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת", שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה?
- אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת"?
- לֹא כְּהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה:
- הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה – עַל פִּי אֶחָד;
- הַטָּיָתְךָ לְרָעָה – עַל פִּי שְׁנַיִם.
- וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל,
- מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד;
- הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
- וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין?
- מֵאָה וְעֶשְׂרִים.
- רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים,
- כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת:
נוסח הרמב"ם
סנהדרי גדולה - היתה של שבעים ואחד.
- וקטנה - של עשרים ושלשה.
- מנין לגדולה - שהיא של שבעים ואחד?
- שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא טז),
- ומשה על גביהן - הרי שבעים ואחד.
- רבי יהודה אומר: שבעים.
- שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא טז),
- ומנין לקטנה - שהיא של עשרים ושלשה?
- שנאמר: "ושפטו העדה", "והצילו העדה" (במדבר לה כד-כה),
- עדה שופטת, ועדה מצלת - הרי עשרים,
- ומנין לעדה - שהיא עשרה?
- שנאמר: "עד מתי לעדה הרעה" (במדבר יד כז) - יצאו יהושע וכלב,
- ומנין לעדה - שהיא עשרה?
- ומנין להביא עוד שלשה?
- ממשמע שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג ב), שומע אני שאומר היה עמהם לטובה,
- אם כן למה נאמר: "אחרי רבים להטות" (שם),
- לא כהטותך לטובה, הטותך לרעה -
- הטותך לטובה - על פי אחד,
- ולרעה - על פי שנים,
- אין בית דין שקול, מוסיף עליהם עוד אחד - הרי עשרים ושלשה.
- וכמה יהא בעיר, ותהא ראויה לסנהדרין? - מאה ועשרים.
- רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשים - כדי שרי עשרות.
פירוש הרמב"ם
רבי יהודה לא היה מונה משה רבינו עליו השלום מכלל הסנהדרין, לפי שסבר שמה שנאמר "ונשאו אתך במשא העם"(במדבר יא, יז), אין רוצה לומר שידונו עמך, אלא רוצה לומר שידונו במקומך. וחכמים אומרים, שעניינו ידונו עמך.
והלכה כחכמים.
ומה שאמר עדה שופטת ועדה מצלת - רוצה לומר עדה תאמר זכאי והיא המצלת אותו, ועדה תאמר חייב והיא השופטת, ולא יתחייב עד שיהיו המחייבין יותר על המזכין שנים, ולפיכך צריך להוסיף עוד שנים כדי שיהיו עדה שופטת ועדה מצלת ושנים שופטים כלומר מחייבין, ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד, הרי שלושה מוסף על השתי עדות.
ודברי רבנן מאה ועשרים - מבואר בתלמוד וזה מניינה, סנהדרי קטנה עשרים ושלושה, ושלוש שורות של עשרים ושלושה, ועשרה בטלנין של בית הכנסת והם בני אדם שאין להם עסק אלא מלאכת שמים, רוצה לומר לקרות בתורה וישיבת בתי כנסיות, שני סופרים, ושני חזנים, ושני בעלי דינים, ושני עדים, ושני זוממין, ושני זוממי זוממין, ושני גבאי צדקה ושלישי לחלק צדקה, ורופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות, הרי מאה ועשרים.
ורבי נחמיה אומר, שהפחותין מכל הממונין במעלה הם שרי עשרות, ושלשה ועשרים דיינים הם שרי עשרות למאתים ושלושים.
ואין הלכה כרבי נחמיה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד - דאמר קרא (במדבר יא) ונשאו אתך, ואת בהדייהו כט:
רבי יהודה אומר שבעים - דדריש אתך, בדומין לך ל, ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין. ואין הלכה כרבי יהודה:
עדה שופטת - עשרה מחייבין:
עדה מצלת - עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו עשרים שקאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:
הטייתך לרעה על פי שנים - והכי קאמר קרא, לא תהיה אחרי רבים לרעות, לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים, להטות בשנים, אפילו לרעות, כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך על כרחך עשרים ושלשה בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:
ואין בית דין שקול - אין עושין בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:
מאה ועשרים - מפרש בגמרא, עשרים ושלשה, סנהדרי קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלש עשרים ושלש יושבים לפניהם, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים לג, עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין. ושני חזנים, שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין לד בעלי הדין. ושני בעלי דינין לה. ושני עדים. ושני זוממין לו. ושני זוממי זוממין לז. ושני גבאים, ושלישי לחלק הצדקה, שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. ורופא לח אומן להקיז דם. ולבלר לט. ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים:
מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות - דהיינו עשרים ושלשה עשיריות, שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כרבי נחמיה:
פירוש תוספות יום טוב
ומשה על גביהן. כתב הר"ב דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו. וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע"א ולדורות ליבעי ע' וע"א. דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כלם. וכן אתה מוצא בקדוש החדש ריש פ"ג דר"ה דהוי משה ממנינא דשלשה. ולדורות נמי לא הצריכו אלא שלשה. ועיין לקמן בסמוך מ"ט בעינן קרא. דתיפוק ליה דאין ב"ד שקול:
רבי יהודה אומר שבעים. כתב הר"ב דדריש אתך בדומין לך. פירש"י מיוחסין ומנוקין ממום ע"כ. [עיין בגמרא פ"ד ד' ל"ו ע"ב. ואין להאריך בזה] ורבנן מוהקל עליך ונשאו אתך דסנהדרי קטנה שנאמרו ביתרו נפקא להו. וילפי גדולה מקטנה. גמרא. וא"ת ולר' יהודה אע"ג דמפיק ליה אתך לדרשא אחריתא. מ"מ תיפוק ליה ע"א משום דאין ב"ד שקול דהא שמעינן ליה דס"ל הכי בהדיא כדתנן בריש פ"ט דסוטה. ובגמרא ריש פירקין דף ג' ע"ב אימר דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. בשאר בי דינא מי שמעת ליה. וכן נמי במסקנא דהתם. וכתב רש"י דכתיבי קראי לקמן בשילהי פירקין. ע"כ. ואני תמיה מאי ראיה מהני קראי דאע"ג דאמרינן דרבי יהודה דריש להו לדרשא אחריתי. ולא למשה על גביהן. אפילו הכי אכתי איכא למימר דאין ה"נ דבעינן ע"א. ומטעם אחר משום דאין ב"ד שקול דנפקא לן מקרא כדלקמן. ותו קשיא לי דבגמרא דהכא אע"ג דאכתי לא שמענו קראי דרבי יהודה אמרינן מ"ט דרבנן. ומאי פריך כיון דקי"ל דאין ב"ד שקולי הלכך אי לא מסתפינא אמינא דבגמ' דר"פ ה"ג דכתיבי בקרא. וה"פ שאני סנהדרי גדולה דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש. וכיון דקרא נחית למנינא ולא כתב שבעים ואחד איש דהא ונשאו אתך איכא למדרש בדומים לך. אלא ה"ל לקרא לפרש בהדיא שיהיו עמו שבעים ואחד. ש"מ דקרא ממעט סנהדרי גדולה ממנין ב"ד שקול משא"כ כולהו שאר בתי דינין שלא נזכרו בכתוב במספר אלא בדרך כלל כגון וסמכו. אינמי תרי אלהים כתיבי. אחד הנה ואחד הנה. בהו אמרינן אין ב"ד שקול. משא"כ הכא דנחית קרא למנינא וכתב שבעים. ולא כתב ע"א. ש"מ דקושטא דמלתא דלא בעי אלא ע'. והיינו נמי דפרכינן הכא בדרבנן מ"ט דבעי ע"א. משום דהא קרא שבעים אמר ולא ע"א כך אני דן לפני רבותי ולא לחלוק על גרסת הספר ופירש"י:
עד מתי לעדה הרעה. במרגלים כתיב. רש"י:
ואין ב"ד שקול. ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מה ת"ל לנטות אחרי רבים להטות. התורה אמרה עשה לך ב"ד נוטה. גמרא דף וג' ע"ב. [*ועיין בפ"ד משנה ב' בדבור המתחיל מן הצד וכו']:
מוסיפין עליהם עוד אחד. גמרא. סוף סוף לרעה ע"פ שנים לא משכחת לה. אי אחד עשר מזכים ושנים עשר מחייבים אכתי חד הוא. אי עשרה מזכין וי"ג מחייבים תלתא הוו. אמר רבי אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין [וכדתנן בסוף פרק ה'] דעושין בית דין שקול לכתחלה [וקמ"ל] דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא. ואי אמר מלתא. לא שמעינן ליה. ופירש רש"י בין לזכות בין לחובה. וכן דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם בפ"ט מהלכות סנהדרין לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה. והכ"מ כתב טעמו דהא אפילו אמר בהדיא חייב חוזר ומלמד וכו'. ואני מצאתי טעם אחר בתוס' פ"ד סוף דף ל"ג דלא גרע מאחד מן התלמידים דתנן פ"ה במשנה ד' דלזכות שומעים. ועוד נפלאתי שהרי בסוף פ"ה שנינו כשהוסיפו עד ע"א. שלשים ושש מזכין ול"ה מחייבין ל"ו מחייבין ול"ה מזכין. ש"מ דמצי למהדר זה שאמר איני יודע ועיין מה שכתבתי סוף משנה ו' פ"ג:
[*הרי כאן כ"ג. אבל בדיני ממונות אין צריך לכל זה. כמו שכתבתי לקמן בריש פרק ד']:
מאה ועשרים. כתב הר"ב מפרש בגמרא עשרים ושלשה סנהדרין ושלשה שורות וכו'. כדתנן בפ"ד משנה ד'. ועשרה בטלנים. פירש רש"י דקיימא לן כל כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר. ע"כ. ושני חזנים להלקות החייב ולהזמין. וכן לשון רש"י וכלומר שאם אחד מלקה. יכול השני להזמין. והוא הדין איפכא. ושני בעלי דינין. שאם לא כן את מיהם דנים. רש"י. ושני זוממין שיתיראו העדים להעיד שקר שלא יזומו. רש"י. ושני זוממי זוממין. שמא יתחייב בעל דין ע"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתיראו אלו מהן. אם נבא להזים העדים. יבא אלו השנים ויזימו אותנו. רש"י. ולבלר. לכתוב ספרים. רש"י:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כט) (על הברטנורא) וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע"א. ולדורות לבעי שבעים ושבעים ואחד, דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כולם. עתוי"ט:
(ל) (על הברטנורא) מיוחסין ומנוקים ממום. רש"י. ורבנן, מוהקל מעליך ונשאו אתך נפקא להו. גמרא. ואם תאמר מכל מקום תיפוק ליה דאין בית דין שקול, וכן נמי לרבנן למה להו קרא. ובגמרא דף ג' ע"ב, אימר דשמעת ליה לר"י (דלא סבירא ליה אין בית דין שקול) בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. (לקמן בשלהי פרקין. רש"י) כו'. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל דכתיבי בקרא והכי פירושו, דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש, ונחית למנינא, ודריש אתך בדומים לך, ולה"נ רבנן בעו קרא, דמנינא לאו דוקא. ועתוי"ט:
(לא) (על המשנה) ואין כו'. ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר לנטות אחרי רבים להטות, התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה גמרא:
(לב) (על המשנה) עוד אחד. סוף סוף לרעה ע"פ ב' לא משכחת ליה, אי אחד עשר מזכים וי"ב מחייבים אכתי חד הוא, אי י' מזכין וי"ג מחייבין תלתא הוו. א"ר אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין דעושין בית דין שקול לכתחלה. וקמ"ל דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא, ואי אמר מלתא לא שמעינן ליה. פירש"י בין לזכות בין לחובה. וכ"ד הר"א. אבל הר"מ לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה כו'. ועוד נפלאתי שבסוף פ"ה שנינו כשהוסיפו עד שבעים ואחד, ל"ו מזכין ול"ה כו', ש"מ דמצי למיהדר ביה זה שאמר א"י, ועתוי"ט:
(לג) (על הברטנורא) דקיי"ל כל כרך שאין בו י' בטלנים נדון כבפר:
(לד) (על הברטנורא) כלומר שאם האחד מלקה יכול השני להזמין. וה"ה איפכא:
(לה) (על הברטנורא) דאל"כ את מי הם דנים:
(לו) (על הברטנורא) שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יזומו:
(לז) (על הברטנורא) שמא יתחייב בעל דין ע"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם, אם נבוא להזים הערים יבואו אלו ויזימו אותנו:
(לח) (על הברטנורא) למול תנוקות:
(לט) (על הברטנורא) לכתוב ספרים. כ"ז מפירש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ר' יהודה אומר שבעים: בפירקין ד' ג' ותניא התם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מה ת"ל לנטות אחרי רבים להטות התורה אמרה עשה לך ב"ד נוטה פי' שצריך שלא יהא ב"ד שקול כדי שיתקיים בו הטייה אחרי רבים כדתנן בסמוך וכתב הר"ר יהוסף ז"ל דלא גרס ר' יהודה אומר שבעים:
ומנין לעדה שהיא עשרה: ביד פ"ח דהלכות תפלה סי' ה' וגם לענין קדיש ילפינן מהכא ואיכא מאן דיליף לה מדכתיב בתוך בני ישראל וכתיב התם ויבאו בני ישראל לשבור בר מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ואיתה בבראשית רבה פי' צ"א. ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאמר הֱיֵה עמהם כך:
לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה וכו': אית דגרסי לא כהטותך לטובה הטותך לרעה וכו' הטותך וכו':
הטיתך לרעה: על פי שנים י"ס ולרעה על פי שנים והיינו קודם דנדע דבעינן כ"ג מטעם דאין ב"ד שקול אבל אחר שידענו דבעינן כ"ג לעולם לא תמצא הטייה לרעה רק על פי שלשה וכמו שכתוב לקמן בספ"ה ואותו הוא פי' רש"י ז"ל והביאו נמוקי יוסף שם:
מאה ועשרים: עיין בתוי"ט. ומתוך פי' רש"י ז"ל משמע דקופה מתחלקות בשלשה דתנינן בסוף פאה ר"ל ג' מלבד השנים הגובין שכן כתב וז"ל גובין ומחלקין הוו להו חמשה ורופא אומן ולבלר ומלמד חד גברא הוי לכל הני ע"כ. אבל בפי' הרמב"ם ז"ל במשנה גם בהלכות מתנות עניים פ"ט סי' ה' גם בספ"א דהלכות סנהדרין לא משמע כן. ומ"מ טבח הנזכר בגמ' משמע שהוא טעות וכן ג"כ מחקו הר"ר שלמה לוריא ז"ל ולכל הפירושים קשה למה אינו מנוי בכלל העשרה דברים שכל עיר שאינם בה אין ת"ח רשאי לדור בתוכה:
ר' נחמיה אומר מאתים ושלשים: גמרא תניא רבי אומר מאתים ושבעים ושבעה אליבא דר' יהודה דסגי ליה בשבעים ולרבנן דבעי שבעים ואחד קאמר רבי מאתים ושבעים ושמנה ופי' רש״י ז״ל מאתים ושבעים ושבעה מאתים ושלשים כר' נחמיה ועוד מ״ז שאם יתחלקו ב״ד י״א מזכין וי״א מחייבין וא' אומר אינו יודע יוסיפו מאלו מ״ז עד ע' כדאמרינן בהיו בודקין שהיו מוסיפין שנים על הכ״ג אבל אם יזכו שניהם הרי י״ג מזכין וי״א מחייבין וזכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יסתפקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לר' יהודה ושבעים ואחד לרבנן ע״כ. וכתבו תוס' ז״ל שם בריש פירקין (סנהדרין ד' ג') ר' יהודה אומר שבעים והא דא״ר יהודה דפ' החליל גבי אלכסנדריא של מצרים שהיו בה ע״א קתדראות של זהב כנגד ע״א זקנים של סנהדרי גדולה היינו משום דמשה על גבייהו וכן בכל סנהדרי גדולה היה שם מופלא שבב״ד שלא היה מן החשבון ע״כ וצ״ע בדבריהם לע״ד. ונראה דכוונתם ז״ל דלת״ק בעינן ע״א לדון ולר' יהודה נמי בעינן ע״א אבל לא לדון דלדידיה לא בעינן ב״ד נוטה בסנהדרין גדולה וכן כתבו ג״כ בפירקין בד' י״ו דמופלא שבב״ד לא היה מן המנין אבל בירושלמי דפ' החליל קתני בברייתא ר' יהודה אומר ע' קתדראות וא״כ לא קשי מידי. בפי' רעז״ל ר' יהודה אומר ע' דדריש אתך בדומין לך. אמר המלקט ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך הכתוב ביתרו גבי סנהדרי קטנה נפקא וילפא גדולה מקטנה ומניין להביא עוד שלשה וכו'. בגמרא פריך סוף סוף לרעה על פי שנים לא משכחת לה דאי אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין אכתי חד הוא ואי עשרה מזכין ושלשה מחייבין תלתא הוי ומשני א״ר אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל דתנן לקמן ספ״ה י״א מזכין וי״א מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים דהשתא ה״ל ב״ד שקול דמי שאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר מילתא לא שמעינן ליה ופי' רש״י ז״ל בין לזכות בין לחובה ופשו להו כ״ד ומשכחת לה על פי שנים י״א מזכין ושלשה עשר מחייבין אי נמי משכחת בסנהדרי גדולה ואליבא דר' יהודה דאמר שבעים דזוגות נינהו. וביד פ״א דהלכות סנהדרין סי' ג' י' ובפ״ה סי' ג' וברא״ש פרק ח':
תפארת ישראל
יכין
מג) סנהדרי כך נקרא בלשון לאטיין [ראטהסהעררען בל"א] [ערוך] ובחרו חז"ל במלה זו מדמשמע נמי נטריקון ״שונא הדרת דין״ [לקוטי מהרי"ל]:
מד) שבעים ואחד והיה שם עוד א' ראש לכולן שאינו מן המנין, כמו שנקרא בל"א [פרעזוס], והוא הנקרא מופלא שבב״ד [תוס' דט"ז ב', ותוס' סוכה דנ"א ב' ד"ה והיו], והיינו דתנן רפ״ק דזבחים ובבתרא דידים שמקובל היה מפי ע"ב זקן:
מה) ומשה על גביהן וכתיב ונשאו עמך:
מו) שבעים דדריש אתך בדומין לך מיוחסים ובלי מום, אבל א"צ לישב עמהן בשעת משא ומתן והחליטו הדין ע"פ רובן וכשהם מחצה על מחצה שאלו למשה שהיה המופלא שבב"ד דמודה בהא לת"ק שהיה שם ראש הסנהדרין [כסי׳ מ"ד], רק דלת"ק בימי משרע"ה חשבינן כ"י לקוב"ה לראש הסנהדרין, וכשהסתפקו נמלכו בגבורה, וכמו כן לדורות כשמסופקים נמלכו בראש הסנהדרין, ולר״י*) משה היה ראש הסנהדרין, ולא ישב עמהן, וכמש״ל דבר הקטן, דהיינו שאין בו ספק ישפוטו הם, בלעדיך [ומתורץ קושי׳ רתוסי"ט]:
מז) עדה שופטת ר"ל י' מחייבין:
מח) ועדה מצלת י' מזכין:
מט) לעדה הרעה הזאת במרגלים כתיב שהיו י"ב:
נ) לרעות כלומר כשיהיה בהמחייבים אחד יותר מבהמזכין, דהו"ל רבים לרעות, לא תלך אחר רבים בזה, אלא צריך ב' במחייבים טפי מבהמזכין:
נא) על פי שנים א"כ צריך שיהו כ"ב, כדי שיהיה אפשר שיהיו י״ב מחייבים:
נב) ואין בית דין שקול דהתורה אסרה לעשות בית דין שקול:
נג) מאה ועשרים כ"ג לסנהדרין, וג' שורות של כ"ג כ"ג לפניהן, שכשהוצרכו להוסיף דיינין מוסיפין מאלו, וי' בטלנין שיושבין תמיד בבהמ״ד, וב' סופרים לב״ד לכתוב דברי המזכין והמחייבין, וב' משרתי ב"ד א' להזמין לבעלי דין, וא' להלקות, ב' בעלי דין, וב' עדים, וב' זוממין, וב' זוממי זוממין, וב' גבאי צדקה, ואחד לחלק הצדקה שנגבית בב' ומתחלקת בג', וא' רופא שמקיז דם, ולבלר לכתוב ספרים בשכר, ומלמד תינוקות, שלא יושבת כל אחד ממלאכתו, הרי ק"כ דביש בה כל כך נקראת עיר:
נד) שרי עשרות שיהיה כל א' מסנהדרין שר ודיין על י' הרי כ"ג עשיריות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת