משנה טהרות ב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ב · משנה א | >>

[עריכה]

האשה שהיתה כובשת ירק בקדרה ונגעה בעלה חוץ לקדרה במקום הנגוב, אף על פי שיש בו כביצה, הוא טמא והכל טהור.

נגעה במקום המשקה, אם יש בו כביצה, [ הכל טמא.

אין בו כביצה ], הוא טמא והכל טהור.

חזר לקדרה, הכל טמא.

היתה מגע טמא מת ונגעה בין במקום המשקה בין במקום הנגוב, אם יש בו כביצה, הכל טמא.

אין בו כביצה, הוא טמא והכל טהור^ד.

היתה טבולת יום מנערת את הקדרה בידים מסואבות, וראתה משקין על ידיה, ספק מן הקדרה נתזו, ספק שהקלח נגע בידיה, הירק פסול והקדרה טהורה.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

האשה שהיתה כובשת ירק בקדירה,

ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב,

אף על פי שיש בו כביצה -

הוא טמא, והכל טהור.

נגעה במקום המשקה -

אם יש בו כביצה - הכל טמא,

אין בו כביצה - הוא טמא, והכל טהור.

חזר לקדירה - הכל טמא.

היתה מגע טמא מת -

נגעה בין במקום המשקה, ובין במקום הנגוב -

אם יש בו כביצה - הכל טמא,

אין בו כביצה - הוא טמא, והכל טהור.

היתה טבולת יום מנערת את הקדירה בידים מסואבות,

וראת משקין על ידיה,

ספק מן הקדירה ניתזו, ספק שהקלח נגע בידה -

הירק פסול, והקדירה טהורה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

תחילת מה שראוי שתדעהו, שזה הירק הוא חולין.

ואמרו תחילה האשה שהיתה כובשת ירק, היא אשה נדה אשר היא אב. ולא ירצה באמרו כובשת שהיתה מכבשת והיא נדה, ואמנם הפירוש כן קדרה שהיה בה ירק כבוש, ונגעה נדה בעלה חוץ לקדרה.

אם נגעה בזה עלי הירק היוצאות מן הקדרה והיה זה העלה יבש, אפילו היה במה שיוצא מן הירק חוץ מן הקדרה כביצה, הנה הוא טמא ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים. וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור, לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה, ואף על פי שקצתו תוך הקדרה.

ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה, ונגעה בו והיה בו כביצה, הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו. וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש, יטמא המשקה כולו אשר בתוך הקדרה, ולזה יטמא כל הירק והקדרה כי משקין טמאין יטמאו הכלים והאוכלים כפי מה שהתבאר. ואם לא היה בו כביצה, הנה לא יטמא המשקה המחובר בה כפי מה שהתבאר.

ואחר [כך] אמר חזר לקדרה הכל טמא, רוצה לומר אם היה בו כביצה והוא נגוב, ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור, זה כל עוד שיאריך להיות חוץ לקדרה. אמנם אם חזר לקדרה, הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה נכבש הירק, ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה כמו שהתבאר.

ואחר [כך] אמר היתה מגע טמא מת, אשר הוא ראשון לטומאה כפי מה שביארנו בשמיני מכלים, נגעה בו ירצה בירק אשר בקדרה, בין במקום המשקה בין במקום הנגוב, אם יש בו כביצה הכל טמא, וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה, ולהיותו בתוך הקדרה יהיה כל הירק הכבוש חיבור ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה, כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין.

ואחר אמר היתה טבולת יום, מנערת הקדרה בידים מסואבות, לפי שטבול יום לא יטמא חולין, ולזה הוצרך לומר ידים מסואבות, ולהבדיל שהיא טבולת יום להודיענו הכוונה אשר התבאר בתוספתא, והוא אמרם "אחד טהור שידיו טמאות, ואחד טבול יום שידיו טמאות, מטמא משקה חולין". רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, אין ידים לטבול יום, רוצה לומר אין הבדל בין היות ידיו טמאות או טהורות, ואינה הלכה. ואל זאת הכוונה כיון פה.

אמנם היות הירק פסול והקדרה טהורה, לפי שהמשקין שנטמאו מחמת ידים לא יטמאו הכלי בשום פנים, כמו שביארנו בפתיחת זה הסדר:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

האשה שהיתה כובשת ירק. טעמא דהך משנה אמרינן בפרק מי שמתו (דף כ.) ובשלהי סדר תעניות אלו (דף כד.) דכי מטי רב יהודה האשה שהיתה כובשת ירק בקדירה ואמרי לה זתים שכבשן בטרפיהן אמר הוויות דרב ושמואל חזינא הכא כלומר שהיו מקשים בהנך משניות במתניתין דהכא ובמתני' דזתים במס' עוקצין (פ״ב מ״א) ובמקומה פירשנוה לפי עניות דעתין והך דהכא נפרשה לפי מה שעינינו רואות דהך אשה לא בנטמאת באחת מאבות הטומאות איירי מדקתני סיפא היתה מגע טמא מת אלא באשה טהורה איירי וסתם ידים שהן שניות כדקתני בסוף זבין וכדאיתא פ״ק דשבת (ד' יג:) דפוסלת את התרומה ובתוספתא נמי משמע דבהכי איירי דתני עלה אחד טהור שידיו טמאות ואחד טבול יום שידיו טמאות מטמא משקה חולין ופוסל אוכל תרומה והאי ירק בירק של תרומה ובשלא הוכשר דאי בהוכשר א״כ מכי נתנתו בקדירה טימאתו אלא בשלא הוכשר כמו שדרך הכובשין שמחתכין את הירק בלא משקה ומולחין אותו ונותנין בקדירה או בחבית ואחר כך נותנין מים ויין וחומץ:

נגעה בעלה חוץ לקדירה. במקום הנגוב והעלה הזה חציו בקדירה עם המשקין והירק וחציו חוץ לקדירה א״נ אורחא דמילתא שיש בקלח אחד עלים הרבה ויוצא אחד מהן חוץ לקדירה ונתייבש שם וניגב ונגעה במקום הניגוב אע״פ שיש בו כביצה דהיינו שיעור לטמא אחרים:

הוא טמא. אותו העלה:

והכל טהור. שאר הירק והמשקין שבקדירה דלא אתי האי עלה שמקצתו בקדירה ומטמא להו דידים שניות והעלה שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה אע״פ שכל מה שבקדירה משקין וירק הכל תרומה:

נגעה במקום המשקה. כלומר במקום שאין העלה נגוב נעשה משקה שעליו תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה והמשקה עושה העלה שני הילכך כשיש בעלה כביצה דהיינו שיעור לטמא אחרים הכל טמא אף הקדירה עצמה דמקצת העלה שבקדירה עושה המשקין שבקדירה תחלה וחזרו וטימאו את הקדירה כדתנן בסוף זבים וכדאיתא בפ״ק דשבת (שם) האוכלין והכלים שניטמאו במשקין:

אין בו כביצה. הוא טמא אותו עלה שנגעה בו:

והכל טהור. דפחות מכביצה אין מטמא אחרים:

חזר לקדירה. אותו מקום המשקה שנגעה בו:

הכל טמא. אע״פ שאין בעלה כביצה שהמשקה שנגעה בו חזר וטימא כל מה שבקדירה ואף הקדירה עצמה:

היתה מגע טמא מת. אשה זו שכובשת הירק הרי האשה ראשון והעלה שנגעה בו שני הילכך אם יש בו כביצה הכל טמא:

היתה טבולת יום. השתא יש באשה זו שתי טומאות חדא דטבולת יום ואידך דסתם ידים שהן שניות כדקתני בידים מסואבות ותרווייהו צריכין משום סיפא:

מנערת את הקדירה. מלשון מסלק את הטבלא כולה ומנערה דפ' נוטל (דף קמג.) כלומר אוחזת בקדירה ומערה מה שבתוכה א״נ מלשון ניער וכסה דפרק כל הבשר (דף קח.) שמנערה בתרווד שבידה אע״פ שידיה מסואבות לא חיישינן שמא תגע במשקין ובאוכלין:

ספק מן הקדירה רמזו. ולא נטמא מה שבתוכה:

ספק שהקלח. שכולו מלא משקין והוא בתוך הקדירה נגע בידיה:

הירק פסול. משום ספיקא דטבול יום ולא משום ספק ידים כדתנן בפ״ב דטבול יום (מ״ב) (נדה פ״ה מ״ז.) חומר בטבול יום שספק טבול יום פוסל את התרומה והידים ספיקא טהור ותנן נמי בפ' שני דידים (מ״ד) ספק ידים לטמא טהור:

והקדירה טהורה. דמשום טבול יום לא מיטמאה אפי' ודאי נגעה במשקין דאין טבול יום עושה משקין תחלה כדתנן (פרה פ״ח מ״ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום ותנן נמי בפ' שני דטבול יום (שם) קדירה שהיתה מליאה משקין ונגע בה טבול יום אם היה משקה תרומה המשקין פסולין והקדירה טהורה ואם היה משקה חולין הכל טהור אם היו מסואבות הכל טמא זה חומר בידים מבטבול יום ואי משום דהכא ידיה מסואבות ועושה המשקין תחלה וחוזרין ומטמאין את הקדירה כיון דספיקא הוה דשמא ניתזו על ידיה מספק קדירה טהורה דספק ידים לטמא טהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

האשה - באשה טהורה איירי:

שהיתה כובשת ירק - של תרומה בקדירה. ואותו ירק לא הוכשר לקבל טומאה ^א, אלא כדרך הכובשים שמחתכים את הירק בלא משקה ומולחים אותו ונותנים בקדירה או בחבית ואח"כ נותנים עליו יין או חומץ או שמן, (והוכשר אותו העלה):

נגעה - בידים מסואבות ^ב שפוסלים את התרומה:

בעלה - של ירק שהיה חציו בקדירה עם המשקין וחציו חוץ לקדירה נגוב, ונגעה במקום הנגוב:

אע"פ שיש בו כביצה - שהוא שיעור לטמא אוכלים:

הוא טמא - אותו העלה:

והכל טהור - שאר הירק והמשקין שבקדירה. דלא אתי האי עלה שמקצתו בקדירה ומטמא להו, דידים שניות ; והעלה שלישי, ואין שלישי עושה רביעי בתרומה:

נגעה - בסתם ידים שהם שניות:

במקום משקה - כלומר במקום שאין העלה נגוב, נעשה משקה שעליו תחילה, דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה, והמשקה עושה את העלה שני, הלכך כשיש בעלה כביצה היינו שיעור לטמא אחרים, הכל טמא. אף הקדרה עצמה, דמקצת עלה שבקדירה עושה משקה שבקדירה תחילה וחוזרין ומטמאין את הקדירה, כדאיתא בפ"ק דשבת, האוכלים והכלים שנטמאו במשקין:

אין בו כביצה הוא טמא - אותו עלה שנגעה בו:

והכל טהור - דפחות מכביצה אין מטמא אחר:

חזר לקדירה - אותו מקום המשקה ^ג שנגע בו:

הכל טמא - אע"פ שאין בעלה כביצה, שהמשקה שנגע בו חזר וטימא כל מה שבקדירה ואף הקדירה עצמה:

היתה מגע טמא מת - אשה זו שכובשת את הירק. הרי האשה ראשון והעלה שנגעה בו שני, הלכך אם יש בו כביצה הכל טמא:

היתה טבולת יום מנערת את הקדירה - דהשתא יש באשה זו שתי טומאות, חדא דטבולת יום ואידך דסתם ידים שהם שניות, כדקתני בידים מסואבות. ותרוייהו צריכין משום סיפא ^ה. מנערת, מערה ^ו מה שבתוך הקדרה (לישנא אחרינא), מנערת, מגיסה בתוך הקדירה בכף שבידה:

ספק מן הקדירה נתזו - ולא נטמא מה שבתוכה:

ספק שהקלח - שכולו מלא משקה והוא בתוך הקדרה נגע בידיה:

הירק פסול - משום ספיקא דטבול יום. אבל משום ספק ידים לא, כדתנן בפ"ב דטבול יום (משנה ב), חומר בטבול יום שספק טבול יום פוסל את התרומה, והידים ספיקן טהור:

והקדירה טהורה - דמשום טבול יום לא מטמאה אפילו ודאי נגעה במשקין, דאין טבול יום עושה משקה תחילה, כדתנן (פרק ח דפרה משנה ו), כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחילה חוץ מטבול יום. ואי משום ידים, לא מטמאה, דכיון דספיקא הוא שמא נתזו על ידיה, מספיקא קדירה טהורה, שספק ידים לטמא, טהור:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

שהיתה כובשת ירק. פי' הר"ב ואותו ירק לא הוכשר לקבל טומאה. דאי בהוכשר א"כ מכי נתנו בקדרה טמאתו. הר"ש:

ונגעה. פי' הר"ב בידים מסואבות. שסתם ידים שניות הן. כ"כ הר"ש. ותמיהני א"כ בסיפא בהיתה טבולת יום. אמאי איצטריך למתני בהדיא בידים מסואבות. ונ"ל ליישב דהתם איצטריך דל"ת משום טבולת יום לחוד קתני. אבל ידים אינם מסואבות. קמ"ל דמסואבות. ומשום תרתי טומאות דאית בה. והרמב"ם מפרש בע"א. ואכתוב בסמוך:

במקום הנגוב. שנתיבש וניגב. הר"ש:

אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור. ה"ג בס"א וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:

הכל טמא. פי' הר"ב אף הקדרה וכו' כדאיתא בפ"ק דשבת האוכלים והכלים שנטמאו במשקים. כלומר בגמרא פ"ק דשבת (דף י"ג) ועדיפא ה"ל לאתויי מתני' גופא שהיא נשנית כך בסוף זבים אלא משום דבגמרא דשבת מיפרשא בטעמא דאע"ג דהתם בשבת פ"ק מ"ד כתב הר"ב וז"ל כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקין בשרץ כו' כבר כתבתי שם דלא תידוק מינה דאילו נטמאו מחמת ידים לא אלא דה"ה אף מחמת ידים וע"ש. וכ"כ הר"ב בהדיא בסוף זבים:

אין בו כביצה הוא טמא. כדתניא בת"כ פרשת שמיני. ומביאה הרמב"ם בפירושו לעיל בפ"ק מ"ב. אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יכול מטמא לאחרים בכל שהוא. ת"ל אשר יאכל. והכי דייק נמי הר"ב בלישני' בפ' בתרא מ"ה. ובפי' מ"ב פ"ג דעדיות. דהא דבעיא שיעור כביצה היינו לטמא אחרים. וקשה דברפ"ק (אדתנן ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כתבתי דה"ה) לענין קבלת טומאה. לפי שיש מקומות שכתב כן הר"ב. והראיתי' ברפ"ב דתרומות. אבל במ"ה פי"ג דאהלות דייק הר"ב לכתוב שאינו מקבל טומאה מן התורה וכך כתבתי שם בשם הר"ש. וגם כתבתי שם על דברי הרמב"ם בזה ולפי זה לא תקשה מתני'. וקרא דת"כ אסמכתא בעלמא ומחלוקת ישנה היא זו בתוס' פ"ב דפסחים דף ל"ג [וכן בתוס' שבת צ"א. ד"ה א'. ] [ע"ב ד"ה לאימת. ] והזכירה ג"כ הרמב"ן בפי' החומש. ותמיהני על הכ"מ שברפ"ד מהט"א. כשכתב הרמב"ם שאין שיעור לאוכלים לטומאות עלמן. שלא הראה מקום על משנתינו זו. ומ"מ כל היכא דכתב הר"ב שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה. ל"ל דבאותן מקומות לא חשו חכמים. להחמיר שהם אמרו והם אמרו. [ועמ"ש בשם הר"ש במ"ה פי"א דפרה ד"ה לאחר ביאתו]:

חזר לקדרה. פי' הר"ב אותו מקום המשקה כו' דלמשקים אין שיעור כדתנן ברפ"ג. וכן בפ' בתרא מ"ה. שכיון שיצתה טפה ראשונה נטמאה וטימאה הכל כדפירשו כל המפרשים. ומאותן משניות נ"ל שלמד הרמב"ם כשכתב בפ"ד מהט"א (ה"ב). שהמשקים מתטמאים בכ"ש. ומטמאין בכל שהן. והכ"מ כתב דברי התוס' (דפ"ק דפסחים דף י"ד) שדקדקו כן מל' הגמ' דהתם. וגם עליהם אני תמה שהיה להם ללמוד ממשנתינו דבפ"ג. ועוד ראה זה מצאתי בתוספתא שהביא הר"ש במ"ב פ"ב דטבול יום שהמשקין לעולם מיטמאין בכל שהן. ומיהו לפסול הגויה צריך רביעית. כדתנן במ"ה פ"ד דמעילה ויראה דה"מ נמי (ג) לפרושי חזר לקדרה דקאי אכביצה (והוא נגוב) וכ"פ הרמב"ם כמ"ש בסמוך:

היתה מגע טמא מת וכו'. תמיהני דלא קתני הכא חזר לקדרה מה דינו. ונ"ל לתרץ דכיון דערבינהו ותננהו בין נגע במקום הנגוב או במקום המשקה. הלכך לא פסיקא ליה למתני תו סתמא חזר כו' דע"כ אינו מטמא את הכל כשחזר אלא אם נגעה במקום המשקה או בכביצה ואפי' נגוב אבל בפחות בכביצה ונגוב. לא מהני החזרה כלל. לכך לא מצי קתני סתמא חזר לקדרה הכל טמא. ומכיון דלא מצי קתני סתמא כי רישא. לא חש להאריך ולחלק. אבל להרמב"ם שטה אחרת בכולה מתני' שהוא מפ' דבירק חולין מיירי והאשה היא אשה נדה שהיא אב. ואמרו כובשת לא ירצה שהנדה כובשת אבל הפי' כן. קדרה שהיה בה ירק כבוש ונגעה (נדה) בעלה חוץ לקדרה והיה יבש. אפילו היה במה שיוצא חוץ לקדרה כביצה הנה הוא טמא. ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים. וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור. לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה. ואע"פ שקצתו תוך הקדרה. ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה. ונגעה בו והיה בו כביצה. הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש יטמא המשקה כלן אשר בתוך הקדרה. ולזה יטמא כל הירק והקדרה. כי משקים טמאים יטמאו הכלים והאוכלים. כפי מה שהתבאר. ואח"כ אמר חזר לקדרה הכל טמא. ר"ל אם היה בו כביצה והוא נגוב ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור זה כל עוד (היותו) חוץ לקדרה אמנם אם חזר לקדרה הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה [נכבש] הירק ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה. כמו שהתבאר. ואח"כ אמר היתה מגע טמא מת אשר הוא ראשון לטומאה נגעה בו. ירצה בירק אשר בקדרה. בין במקום המשקה בין במקום הנגוב אם יש בו כביצה הכל טמא. וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה ולהיותו בתוך הקדרה יהי' כל הירק הכבוש חבור. ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין ע"כ. ולדבריו נגעה במקום המשקה אין הכוונה בו שנגעה במשקה עצמו. אלא המכוון שנגעה בעלה שיש בו משקה ולפיכך ברישא חזר לקדרה לא קאי אלא אכביצה ואע"פ שהוא נגוב ובבבא זו (דמגע טמא מת) להכי לא קתני כלל חזר משום דלא מיירי כלל בחוץ לקדרה ופשיטא דכי הוה חוץ לקדרה נמי דינא הכי כמו ברישא ממש אלא דמתני' נקטה גבי אב חוץ לקדרה. ואפ"ה במקום הנגוב אפילו בכביצה הוא טמא והכל טהור. והכא בראשון נקטה תוך הקדרה כלומר דאע"ג שאינה אלא ראשון הכל טמא ואפילו נגעה במקום הנגוב. הואיל ובתוך הקדרה הוא. אבל ודאי כשהוא חוץ לקדרה דינא כמו ברישא. וכן ברישא נמי כשהוא בתוך הקדרה דינא כמו הכא. ובחבורו פ"ט מהט"א (הלכה ג') ערבינהו וכתבינהו לתרוייהו לאב וראשון בעלה שחוץ לקדרה וכו' ולא הזכיר דין תוך הקדרה כלל לפי שהוא נכלל בחזר דאם חזר דינו כך כ"ש כשמתחלה בשעת נגיעה הוא בתוך הקדרה. ובכף נחת אשתבש בבבא זו דמגע טמא מת לפרשו בדרך הרמב"ם והבין דמיירי נמי חוץ לקדרה ואפילו חזר אינו מטמא. וטעות הוא בידו. דלעולם נעשו המשקים תחלה. ובהדיא כתב הרמב"ם בחבורו (שם) בראשון שנגע בכביצה נגוב שחוץ לקדרה חזר לקדרה טמא את המשקה שבה ונטמא הקדרה וכל הכבשין וכ"ש שבפירושו כתב בהדיא דמיירי בנגעה בתוך הקדרה:

היתה טבולת יום כו' בידים מסואבות כתב הר"ב דהשתא יש באשה זו ב' טומאות וכו' ותרווייהו צריכין משום סיפא וכ"כ הר"ש. וכלומר משום קדרה טהורה דאע"ג דיש בה שתי טומאות. אפ"ה הקדרה טהורה. והרמב"ם מפרש ג"כ לענין חולין ומש"ה בעי ידים מסואבות דטבול יום טהורה לחולין. ודקתני טבול יום. לאפוקי מדעת ראב"ש בתוספתא דקאמר אין ידים לטבול יום ר"ל אין הבדל בין היות ידוו טמאות או טהורות. אבל בחבורו פ"ט מהט"א אע"פ שבבות הראשונות כתבן לענין חולין הך בבא כתבה בתרומה והשמיט ממנה ידים מסואבות:

מנערת. פי' הר"ב מנערה כו' ומלשון מסלק את הטבלה כולה ומנערה דפרק היה נוטל (במס' שבת ד' קמ"ג) הר"ש. וכתב עוד הר"ב לשון אחר מנערת מגיסה מלשון ניער וכסה דפרק כל הבשר (דף קח) הר"ש:

וראתה נ"א ראתה. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) דאי בהוכשר, א"כ מכי נתנתו בקדירה טמאתו. הר"ש:

(ב) (על הברטנורא) שסתם ידים שניות הן. הר"ש. אבל בסיפא תני בהדיא בידים מסואבות, דלא תימא משום טבול יום לחוד קתני, קמ"ל דמסואבות ומשום שתי טומאות דאית בה. נ"ל:

(ג) (על הברטנורא) דלמשקין אין שיעור. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) טמא מת כו'. וקשה, דלא תני הכא חזר לקדירה מה דינו. ונראה לי, כיון דעריב ותני בין נגעה במקום הנגוב ובין במקום המשקה, הלכך לא תני חזר כו', דעל כרחך אינו מטמא את הכל כשחזר אלא אם כן נגעה במקום המשקה או בכביצה ואפילו נגוב, אבל בפחות מכביצה ונגוב לא מהני החזרה כלל, וכיון דלא מצי קתני סתמא חזר, לא חש להאריך ולחלק:

(ה) (על הברטנורא) הר"ש. וכלומר לאשמעינן דאע"ג דיש בה שתי טומאות, אפילו הכי הקדירה טהורה:

(ו) (על הברטנורא) מלשון מסלק את הטבלה כולה ומנערה. וללישנא אחרינא הוא מלשון ניער וכיסה. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

האשה שהיתה כובשת:    בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) ובתעניות פ"ג דף כ"ד ובפ' חלק (סנהדרין דף ק"ו) אמר רבא דרב יהודה כי הוה מטי לאשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה לפרק זיתים שכבשן בטרפיהן דבעוקצין אמר הויות דרב ושמואל קחזינא הכא. ועיין במ"ש שם ר"פ שני דעוקצין. ומה שפי' רעז"ל באשה טהורה מיירי הוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פירש דבאשה נדה מיירי וירק של חולין ע"ש:

בפי' רעז"ל ואותו ירק לא הוכשר. כתב החכם הר"ם ז"ל שאם הוכשר בשעה שנתנתו בקדרה טמאתו ע"כ. או במקום הנגוב צריך למחוק מלת או:

אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור:    כצ"ל:

בפי' רעז"ל וכדאיתא בפ"ק דשבת. אמר המלקט כדתנן בסוף זבים וכדאיתא וכו':

נגעה במקום המשקה:    והוא חוץ לקדרה וכדקתני רישא וכן מוכח נמי מסיפא דקתני חזר לקדרה הכל טמא:  

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

האשה:    טהורה. דמדקתני בסיפא היתה מגע טמא מת. היתה טבולת יום. מכלל דהכא בטהורה לגמרי מיירי. וה"ה באיש טהור. רק אורחא דמילתא נקט. דדרך אשה לנער הקדרה:

שהיתה כובשת ירק:    מיירי בירק תרומה [וכן בכל דוכתא במכילתין נקט סתמא. ואפ"ה מיירי בתרומה. או בחולין שנעשו על טהרת תרומה. וסמיך התנא את עצמו מדמובן ממילא. מדמיירי כל המסכת בעניני טהרות]. ומיירי נמי שלא הוכשר הירק עדיין. דאל"כ היה נטמא הירק כשהניחתו בקדרה בסתם ידים שהן שניות. אבל אחר שהניחתו בקדרה הוכשר כששפכה עליו משקה:

ונגעה:    בידים מסואבות:

בעלה חוץ לקדרה במקום הנגוב:    והרי השתא כבר הוכשר העלה כולו על ידי המשקין ששפכו עליו תוך הקדרה:

אף על פי שיש בו:    בהעלה כולו:

כביצה:    והוא השיעור לטמא אחרים:

הוא טמא:    אותו עלה נעשה שלישי מהידים:

והכל טהור:    כל מה שבקדרה טהור. ואפילו המשקין שבקדרה טהורים. דאין שלישי עושה רביעי בתרומה. וכיון שכן אין השלישי עושה למשקין תחלה:

נגעה במקום המשקה:    ר"ל במקום הלח שבעלה באותו חלק שיש מהעלה חוץ להקדרה. ואותו הלח אינו נמשך עד המשקין שבקדרה [ודוק]:

הכל טמא:    דהמשקין שבמקום שנגעו הידים המסואבות נעשו תחלה. והן עושין להעלה ההיא שני. והוא חוזר ומטמא כל מה שבהקדרה. וגם הקדרה עצמה, ג"כ נעשית שני. דאף דהעלה שהוא אוכלין. אמ"ט כלי [כרמב"ם רפ"ז מאהט"ו] וכ"כ לא קבלה הקדרה טומאה מהידים המסואבים שנגעו בה. אפ"ה עכ"פ נטמאה הקדרה מהמשקין שבקדרה שנטמאו מהעלה. ונעשו תחלה. וחוזרין המשקין ומטמאין להכלי מגזירת מעיינות של זב וזבה [כשבת יד"ב]:

הוא טמא:    מהכא שמעינן באר היטב. דאוכלין לענין קבט"ו. וכ"כ משקין לענין לטמא אחרים שיעורן כ"ש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ג מ"א] דקאמר קרשו הרי אלו שניים. ואי פחות מכביצה אמקט"ו. הו"ל כבסיפא דהתם דכשהוא כביצה מכוון טהור. ודו"ק. [ועיין תוס' פסחים דלג"ב ד"ה לאימת]. מדנימא דרק מדאוריי' אמקט"ו רק ביש בו כביצה. אבל מדרבנן גם משהו מקט"ו. דוחק מסתמי דמשניות בכל דוכתא. ורק אוכלין לטמא אחרים צריך כביצה:

חזר לקדרה:    מקום הלח שבעלה שנגעו בו הידים:

הכל טמא:    אף שהעלה פחות מכביצה. עכ"פ המשקין שבהעלה שנעשו תחלה מהידים אפילו היו המשקין כ"ש. מטמאין המשקין שבקדרה. והן חוזרין ומטמאין להירק וגם להקדרה:

היתה:    האשה הכובשת:

מגע טמא מת:    שנגעה זאת האשה באדם או כלי שנגעו במת. שנעשו אב. ואשה זו שנגעה בהן נעשית ראשון. וה"ה בנגעה בשרץ או באב הטומאה אחר. רק נקט טמא מת. מדמצוי טפי אדם או כלי שנטמאו במת. מאדם וכלי שנגעו בשרץ. דדוקא שרץ מצוי טפי ממת. אבל טומאת כלי שנטמא באהל המת מצוי טפי מכלי שנטמא ממגע שרץ:

הכל טמא:    דהעלה שמקצתו תוך המשקין שבקדרה. והרי הוכשר מהמשקין ההם. וא"כ נעשית העלה שני כשנגעתו. וחוזר העלה ועושה להמשקין שבקדרה תחלה. והמשקין האלו חזרו וטימאו הכל וגם להקדרה:

הוא טמא והכל טהור:    והא דלא קתני נמי הכא כמו לעיל. דאף כשאין בו כביצה אפ"ה אם חזרה העלה להקדרה טימא הכל. ה"ט. מדאיירי הכא אפילו בנגעה במקום הנגוב. וכדקאמר בין שנגעה במקום הנגוב. והרי בתרתי לטיבותא שאין בהעלה כביצה. ונגעה במקום הנגוב. אף שנטמא העלה. עכ"פ המשקין שעל גבה. תוך או חוץ מהכלי שלא במקום נגיעת הידים. נשארו בטהרתן. דהרי אין בהעלה כשיעור לטמא אחרים. ואם כן כשנפלה עם המשקין שעל גבה לתוך הקדרה. נשארה הקדרה וכל שבתוכה טהור:

היתה טבולת יום:    שהיתה טמאה וטבלה ולא העריב שמשה עדיין. והרי כל טבו"י הוא שני לטומאה. נ"ל דמדסמיך מלת היתה למלת טבולת יום. ולא למלת מנערת. והכי הול"ל. טבולת יום שהיתה מנערת הקדרה. ש"מ דגם הכא גרסינן ראתה בלא וי"ו. ותרי בבא קתני. וה"ק טבולת יום מותרת לנער קדרה של תרומה, דהיינו להגיס מה שבקדרה עם עץ הפרור או לנער ולשפוך מה שבקדרה לתוך הקערה. וקמ"ל אף שיש עליה ב' טומאות. שהיא טבו"י שהיא שנייה דאורייתא [כשבת יד"ב]. וגם ידיה אע"ג שהיו ודאי מסואבות וכגון שנגעה בראשון לטומאה. דאז ידיה שניות מד"ס [כרפ"ג דידים]. אפ"ה מותרת לכתחלה לנער הקדרה. ולא חיישינן שתגע בהתרומה שבקדרה [וכן נראה מהר"ש והרא"ש דגרסינן ראתה]:

הירק פסול:    דאע"ג דכל שמסופק בו אם נטמא מידים טהור [כידים פ"ב מ"ד]. אפ"ה מדמסופק נמי אם נטמא הירק מטבו"י. הו"ל ספק טומאה דאורייתא ברה"י דספיקו טמא [כלקמן פ"ו מ"ד]. ואע"ג דעכ"פ אין בהירק דעת לשאל. דהרי בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה דכט"א]. וכל ספק טומאה שאין בו דעת לשאל אפילו ברה"י ספיקו טהור [כלקמן פ"ג מ"ו]. י"ל מדהגיסה או נערה הירק בהכלי שבידיה הו"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם. דכיש בו דעת לשאל דמי [כפסחים דיט"ב]:

והקדרה טהורה:    דהקדרה אי אפשר שתטמא רק מהמשקין שהן תחלה. והרי משקין הללו שבקלח. א"א שיהיו תחלה לטומאה. דאי משום שמא נגע המשקין בהידים מסואבות. נשארו המשקין בטהרתן לגמרי. דהרי כל ספק ידים טהור [וכמש"ל]. ואי משום ספק נגיעת המשקין בטבו"י. הרי טבו"י אין עושה משקין שנוגע בהן תחלה [כפרה פ"ח מ"ז]. רק דבמשקה חולין שנגע טהורים לגמרי. ובמשקין תרומה שנגע טבו"י. נעשו שלישי. והרי אין משקין שהן שלישי מטמא כלי [וערמב"ם פ"י מאהט"ו ה"ג]. וכל זה רק בטבול יום. אבל אם היה נולד הספק אם נגעו משקין בידים מסואבות של אדם טהור. אז גם הירק טהור. אף שהוא תרומה. הרי ספק ידים טהור:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת