משנה זבים ה א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ה · משנה א | >>

[עריכה]

הנוגע בזב, או שהזב נוגע בו, המסיט את הזב, או שהזב מסיטו, מטמא אוכלים ומשקים וכלי שטף במגע, אבל לא במשא.

כלל אמר רבי יהושע, כל המטמא בגדים בשעת מגעו^ג, מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה, והידים להיות שניות, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס.

לאחר פרישתו ממטמאיו, מטמא משקין להיות תחלה, והאוכלין והידים להיות שניות, ואינו מטמא בגדים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַנּוֹגֵעַ בַּזָּב אוֹ שֶׁהַזָּב נוֹגֵע בּוֹ, הַמַּסִּיט אֶת הַזָּב אוֹ שֶׁהַזָּב מַסִּיטוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִים וּכְלֵי שֶׁטֶף בְּמַגָּע, אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כְלֵי חֶרֶס. לְאַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִמְּטַמְּאָיו, מְטַמֵּא מַשְׁקִין לִהְיוֹת תְּחִלָּה, וְהָאֳכָלִין וְהַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְגָדִים.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הנוגע בזב, או שהזב נוגע בו,

המסיט את הזב, או שהזב מסיטו -

מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף - במגע, אבל לא במשא.

כלל אמר רבי יהושע -

כל המטמא בגדים בשעת מגעו -

מטמא אוכלין ומשקין - להיות תחילה,

והידים - להיות שניות,

ואינו מטמא - לא אדם, ולא כלי חרס.

לאחר פרישתו ממטמאיו -

מטמא משקין - להיות תחילה,

והאוכלין, והידים - להיות שניות,

ואינו מטמא בגדים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

היה זוכר לעיקרים אשר ביארנו בתחילת זה הסדר, שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם וכלים, ולד הטומאה לא יטמא אדם ולא כלים, ושכל מה שנטמא באב הטומאה הוא ראשון ונקרא גם כן ולד.

ואמר בהלכה הזאת, שכאשר יטמא בזב בעוד שהוא מחובר בו הרי הוא מטמא כלים כשנגע בהן, ואף על פי שהוא ראשון לטומאה. אמנם כל זמן שהוא מחובר באב יטמא כלים, וזה מצינו בפסוק שאמר שהוא יטמא בגדים בשעת מגעו, והוא אמרו "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו"(ויקרא טו, ז), רוצה לומר כי כל זמן שהוא נוגע בבשרו והוא מחובר במטמאיו כשנוגע בבגדים טמאים, וחזרו ראשון לטומאה לא שני. ובספרא אמרו "ומטמא שאר כלים כבגדים", אלא כלי חרס בלבד אין מטמא אותו אלא אב הטומאה או המשקין, כמו שבארנו בתחילת הסדר.

ועניין אמרו אבל לא במשא הוא שאם נשא אוכלים ומשקין בשעת מגעו בזב, אין מטמא אותן עד שיגע בהן.

וזה הכלל שאמר רבי יהושע הוא קיים, הולך על העיקרים הקודמין, ואין חולק עליו וסמוך עליו:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

וכלי שטף במגע. דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו כך מטמא כל כלים בשעת מגעו חוץ מאדם וכלי חרס כדתניא בתורת כהנים גבי משכב מנין לעשות שאר כלים כבגדים תלמוד לומר (ויקרא טו) וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ודוקא בשעת מגעו אבל פירש לא כדתניא נמי בתורת כהנים ואיש אשר יגע במשכבו (שם) בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים:

אבל לא במשא. אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן טהורין:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון נוגע בזב ובזבה ויולדת ובמעיינותיהן במשכבן ובמושבן מטמא אוכלין להיות תחלה דנחשב כאב הטומאה בשעת מגעו כיון דמטמא בגדים והידים להיות שניות אבל גופו טהור כדקתני סיפא דאין מטמא אדם וכלי חרס:

מטמא את המשקין להיות תחלה. דאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה:

והאוכלין והידים להיות שניות. דכיון דפירש ולא מטמא בגדים אינו אלא ראשון בעלמא:

תניא בתוספתא (פ"ה) כלים הנוגעים בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע נושא ומסיט ומשום הנושא אין להם בזובו של זב וברוקו ושכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה מטמאין שנים ופוסלין אחד פרשו מטמאין אחד ופוסלין אחד והנוגע משום הנישא נושא ומסיט אין בהם אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט שאין מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. פי' כלים הנוגעים בזב דוקא נוגעים אבל נושאים ומסיטים בלא נגיעה לא כיון שאינם בני משכב כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים. מטמאין שנים ופוסלין אחד דבשעת מגעו חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין ועושין ראשון שני ושלישי אע"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים ואדם אפילו בשעת מגעו כדפרישית לעיל בריש פרק רביעי מתוך מתני' דעריבה מליאה בגדים והא דתנן בסוף פירקין דלעיל זה הכלל כל הנוגע באחד מכל האבות שבתורה מטמא אחד ופוסל אחד חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלין ומשקין והא דקתני מתניתין כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלים להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלים להיות תחלה אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ובנבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלים להיות תחלה. פרשו הכלים מנגיעתם אינם אלא ראשונים אף לאוכלין ועושין שני ושלישי בתרומה והיינו מטמאין אחד ופוסלין אחד. והנוגע נושא ומסיט כלומר ואדם הנוגע בזב או נושאו או מסיטו דינו ככלים הנוגעים בזב דבשעת מגעו מטמא שנים ופוסל אחד או בשעת משאו והסיטו ואם פירש מטמא אחד ופוסל אחד. ומשום הנושא אין להם כלומר משום נושא האוכלין אין להם דאדם נמי אם בשעה שמסיט את הזב או נוגע נושא את האוכלין לא נטמאו מאחר שלא נגע בהן כדקתני במתניתין אבל לא במשא והא דקתני אין להם לשון רבים משום דאנוגע ואנושא ומסיט את הזב קאי. בזובו של זב הך סיפא דומיא דרישא דמעיקרא איירי בכלים הנוגעים בזובו של זב וחביריו והדר איירי באדם הנוגע בהן והיינו דקתני בסיפא והנוגע כלומר ואדם הנוגע. משום הנישא נושא ומסיט אין בהן כלומר אם נישא על גבי זובו של זב וחביריו לא נטמא כיון שלא נגע כדקתני סיפא דאין היסט לדבר שאין בו רוח חיים וכמו כן אין בו משום נושא ומסיט את האוכלין ואפי' אם בשעה שנגע בהן נשא או הסיט את האוכלין לא נטמאו והא דנקט בהן לשון רבים אגב רישא נקטי' והא דתני משכב ומושב גבי זב וזבה משום דשוין לטמא הנושאם משא"כ בזובו של זב וחביריו כדמוכח לקמן אלא א"כ הסיט רוח חיים בין ליטמא בין לטמא אין מועיל היסט אלא לדבר שיש בו רוח חיים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הנוגע בזב וכלי שטף במגע - דכי היכי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים בשעת מגעו, כך מטמא כל כלים שנוגע בהן בשעת מגעו בזב, חוץ מאדם וכלי חרס, דתניא בתורת כהנים, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר (ויקרא טו) וטמא ^א. יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד ^ב, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. ודוקא בשעת מגעו בזב. אבל פירש, לא, דכתיב (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא, בשעת מגעו מטמא בגדים. פירש, אינו מטמא בגדים:

אבל לא במשא - אם בשעת מגעו בזב נשא בגדים ולא נגע בהן, טהורים:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו - כגון הנוגע בזב וזבה ויולדת, ובמעינותיהם, במשכבן, ובמושבן:

מטמא אוכלים להיות תחלה - מפני שהוא נחשב כאב הטומאה ^ד בשעת מגעו, כיון דאמרה תורה שהוא מטמא בגדים:

ואת הידים להיות שניות - אבל גופו של אדם, אינו מטמא, כדקתני סיפא שאינו מטמא אדם וכלי חרס:

לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא את המשקין להיות תחלה - ואע"פ שאינו אלא ראשון לטומאה, עושה המשקין תחלה, דאפילו שני לטומאה מטמא משקין להיות תחלה. לפי שהן עלולין לקבל טומאה ואינו צריכין הכשר כמו האוכלים, גזרו בהן שיהיו לעולם תחלה, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחלה מן התורה:

והאוכלים והידים להיות שניות - דכיון דפירש ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר"ב דמתני' כל אדם קאמר:

וכלי שטף במגע. כתב הר"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא. דה"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא טו) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש"י בפ"ק דחולין דף כ"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע"כ. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ"ש הר"ב יכול אדם וכלי חרס ת"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא משא"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ"ל:

בשעת מגעו. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב"ם (ד"ה מטמאין):

מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה. לשון הר"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס:

ואת הידים להיות שניות. כחכמים דריש פ"ג דידים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) דהוה ליה למימר ורחץ במים בערב, אלא לומר דעוד טמא ג"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף היינו כל שאר כלים חוץ מכלי חרס. על שם שיש להם טהרה במקוה. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) דכלי שטף דומה קצת לבגד, דהוי נמי כלי, מה שאין כן האדם. וכלי חרס אין דומה לו, שאין לו טהרה במקוה:

(ג) (על המשנה) כל המטמא כו'. כל אדם המטמא קאמר, דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים, ואם נגעו מטמאין אוכלים להיות תחלה כדמוכח במתניתין דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא, הא נוגעים מטמאין שנים. וכן הוא בהדיא בתוספתא. ושם מפרש הר"ב דמתניתין כל אדם קאמר:

(ד) (על הברטנורא) כלומר, לענין אוכלים ומשקים. ואע"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הנוגע בזב וכו':    (א) פי' הנוגע בזב או שהזב נוגע בו הדבר ידוע דמי שנוגע בזב גם הזב הנוגע בו ולא הוה צריך למיתניי' אלא משום דתרי קראי כתיבי והנוגע בבשר הזב אשר יגע בו הזב תני נמי במתני' וקראי צריכי לכמה דרשות. הרא"ש ז"ל:

במגע אבל לא במשא:    אף בשעת מגעו נשא כלים ולא נגע בהן טהורים ואע"ג דשאר כלים ילפינן מבגדיו ואם היה לבוש כמה בגדים גם העליון טמא אע"פ שאינו נוגע בו נמצא שמטמאין במשא בגדיו שאני דבטלים לגביה והוי כנוגע בכולן. הרא"ש ז"ל. וכתב הר"ש ז"ל הא דקתני מתני' כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלין להיות תחלה כדאיתא בתוספתא אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבלה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה עכ"ל ז"ל ועיין ג"כ במ"ש לקמן בסי' י':

ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס:    אבל מטמא שאר כלים כבגדים והכי תניא בהדיא בת"כ סוף פרשה ב' דפ' זבין דמתני' שנוי' שם:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

וכלי שטף:    ר"ל כלי עץ או מתכת. ונקרא כלי שטף מדיש להן טהרה במקוה כדכתיב גבייהו. ושטף במים:

במגע:    ר"ל בנגע בהן בשעה שנטמא בזב. וכתב הר"ש אפילו כלי שנגע בזב קודם שפירש מטומאה עושה לאוכלים ומשקים תחלה. [ואייתי ראיה מתוספתא. והא דתנו כלל אר"י כל המטמא כגדים בשעת מגע. מטמא אוכלין להיוח תחלה. והרי כלים שנגעו. אמ"ט לבגדים אפילו קודם שפירש. תירץ הר"ש דהאי כללא לאו דוקא. ורק סיפא אתא לאשמעינן. לאחר פרישתו ממטמאיו וכו'. והא דקאמר במ"י כל הניגע באה"ט מטמא א' ופוסל א'. כתב הר"ש דהתם מדאורייתא עכ"ל. וכתב עלה רמל"מ פ"ו ממשכב ה"ו וז"ל. ונ"ל דטומאה זו דחבורין. אמ"ט לא לגדול ממנו ולא לשוה לו. ולפ"ז אדם קודם שפירש מזב אמ"ט אדם. אבל מטמא כלי. כלי קודם שפירש מזב אמ"ט כלי. אבל מטמא אוכלים. ולפ"ז אוכלין שנגעו בזב. אף קודם שפירש. אוכלין שנגעו כהן אינו רק שני לטומאה עכ"ל. ותמהני עליונו של זב יוכיח דהוי נמי ממש כה"ג. דאדם שהוא עליונו של זב מטמא בגדים קודם שפירש ולא לאדם אחר. וכלי שהוא עליונו של זב מטמא רק לאוכלים. ואפ"ה אוכלין שהן עליונו. עושין קודם שפרשו מטומאה. לאוכלין תחלה כלקמן מ"ב. אלא נ"ל דאפילו אוכלין קודם שפרשו מזב עושין לאוכלין תחלה]:

אבל לא במשא:    ר"ל בנשא אותן קודם שפירש מטומאה ולא נגע בהן:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו:    נ"ל דבמגע דנקט לאו דוקא. אלא ר"ל כל אדם שמטמא בגדים או כלים שנגע. בשעה שנטמא באב הטומאה שמטמא במגע ובמשא. מטמא אוכלים וכו'. ונקט "במגע" לאפוקי נמי נבלה ומרכב כלקמן מ"י. דרק הנושאן מטמא בגדים קודם שפירשו מטומאה. אבל לא הנוגען כפתיחה סי' ל"ב:

מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה:    קודם שפירש מטומאה. דאח"כ אוכלין ומשקין שנגעו בו אינן אלא שני:

והידים:    בנגע בידים של אדם אחר

לאחר:    אבל לאחר וכו':

מטמא משקין להיות תחלה:    מדמשקין עלולין לק"ט:

והאוכלין והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים:    דלאחר שפירש מטומאה אינו רק ראשון:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת