משנה זבחים יב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק יב · משנה א | >>

טבול יום ומחוסר כיפורים, אינן חולקין בקדשים לאכול לערב^ג.

אונן, נוגע, ואינו מקריב, ואינו חולק ^ה לאכול לערב.

בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין^ו, חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין^ז.

וכל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר.

וכל שאין לו בבשר^ח, אין לו בעורות.

אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים, אינו חולק בבשר, שנאמר (ויקרא ז), המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים,

אֵינָן חוֹלְקִין בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכֹל לָעֶרֶב.

אוֹנֵן,

נוֹגֵעַ, וְאֵינוֹ מַקְרִיב,

וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעֶרֶב.

בַּעֲלֵי מוּמִין,

בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין,

בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין,

חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין,

אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.

וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה,

אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר.

וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר,

אֵין לוֹ בָּעוֹרוֹת.

אֲפִלּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים

וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים,

אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז, לג):

"הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן,

לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה":

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

טבול יום, ומחוסר כיפורים - אינן חולקין בקדשים לאכל לערב.

אונן -

נוגע - ואינו מקריב, ואינו חולק לאכל לערב.

בעלי מומין -

בין בעלי מומין קבועין, בין בעלי מומין עוברין -

חולקין, ואוכלין - אבל לא מקריבין.

וכל שאינו ראוי לעבודה - אינו חולק בבשר.

וכל שאין לו בבשר - אין לו בעורות.

אפילו טמא - בשעת זריקת דמים,

וטהור - בשעת הקטר חלבים -

אינו חולק בבשר,

שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז לג).

כבר בארנו פעמים רבות, שטבול יום ומחוסר כפורים אינן ראוין לאכול קדשים ולעבוד עבודה לפי שלא נגמרה טהרתן. וכבר בארנו בפרק שני מזו המסכתא ועיקר בידינו "שכל הראוי לאכילה חולק לאכול", והואיל ואלו אינן ראוין עכשיו לאכילה אין נותנין להם חלק שיצניעהו עד לערב ויאכלהו בשעת גמר טהרתן, לפי שהכוונה אינה אלא בשעת הקרבה, שכן נאמר ["לכהן המקריב אותה, לו תהיה"(ויקרא ז, ט)] (במנחה "זאת תורת המנחה" וגו' "והנותרת ממנה יאכלו" וגו').

ונאמר בחטאת "הכהן המחטא אותה יאכלנה"(ויקרא ו, יט), ונאמר בשלמים "לכהן הזורק את דם השלמים, לו יהיה"(ויקרא ז, יד), רוצה לומר בכל זה הראוי לאותו מעשה, ואין הכוונה לומר שלא יאכל אותן אלא המתעסקים בעבודה.

והאונן - כבר נתבארו דיניו בתחילת פרק שני, ואסור לו ליגע בקדש אלא אחר טבילה, על מנת שלא יסיח דעתו רק שישמר עצמו מן הטומאה ויתן מחשבת לבו בעניין הזה, ואם לא עשה כן פוסל את הקדשים.

וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקודש כמו שבארנו בחגיגה.

ומה שאמר כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק - אל תקשה עליך מבעל מום, לפי שבעל מום אין משגיחים בו מכלל זה לפי שנאמר בתורה עליו "לחם אלהיו מקדשי קדשים"(ויקרא כא, כב) וגו', ואמר עוד "כל זכר בבני אהרן"(ויקרא ו, יא) וגו', לרבות בעלי מומים לחלוקה, לפי שהוא קרא כמו שזכרנו, והעיקר בידינו "אין חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים", ואם נטמא [ביניהם] (בין החולין) אין חולק:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

טבול יום. שטבל ועלה ולא העריב שמשו: ומחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן: אינן חולקים בקדשים. הואיל ואין ראויין לאכילה אין חולקים לאכול לערב כשיטהרו, דכתיב (ויקרא ו) הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן הראוי לחטוי חולק ^א, שאינו ראוי לחטוי אינו חולק. ואי אפשר לומר כהן שאינו ראוי לחטוי בשעת הקרבה אינו אוכל, דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל ^ב, אלא על כרחך יאכלנה דאמר קרא יחלוק בה כדי לאכול ממנה קאמר, ומדאפקה קרא לחלוקה בלשון אכילה, שמע מינה דכהן הראוי לאכילה חולק, שאין ראוי לאכילה אינו חולק. הלכך בעלי מומין חולקין, שאע"פ שאין ראויין לחטוי, ראויין הן לאכילה, כדכתיב (שם כא) ומן הקדשים יאכל: אונן נוגע. והוא שטבל ולא הסיח דעתו מן הטבילה כל זמן שהוא אונן. שאם הסיח דעתו ונגע, אפילו לאחר שטבל פסל ^ד: וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. חוץ מבעלי מומין שאע"פ שאינן ראויין לעבודה חולקים בבשר, דרבינהו קרא בהדיא, דכתיב (שם) לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו', וכתיב (שם ו) כל זכר בבני אהרן יאכלנה, לרבות בעלי מומין למחלוקת, אי לאכילה הרי כבר אמור ומן הקדשים יאכל: וטהור בשעת הקטר חלבים. שהוא כל הלילה. כגון שטבל וטהר בהערב שמש: אינו חולק. שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים, ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק ^ט:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

אינן חולקים בקדשים. כתב הר"ב דכתיב הכהן כו' כהן הראוי לחטוי חולק. דמחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל אי אפשר לומר שהרי כל המשמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין [ברייתא] [צ"ל כדאיתא] בגמרא. ומ"ש הר"ב בשעת הקרבה ללא צורך כתב כן דבסיפא מתניא בהדיא ועוד דה"ל לפרש כן בתחלה. ומ"ש הר"ב דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל פירש"י קטן פסול לעבודה. דנפקא לן (ויקרא כ"א) מאיש מזרעך לדורות' בהכל שוחטין [ד' כ"ד.] בסופיה. ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות [ד' ע"ג] איש כאחיו. איש חולק ואין קטן חולק. ומדאמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד כל זכר כתיב. ע"כ:

לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כפורים לא בעי אלא טבילה כדמוכח מתניתין ג' פ"ג דחגיגה. וכמ"ש במ"ה פי"א דפרה:

אונן נוגע. פירש הר"ב והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו' וכ"פ הרמב"ם ומסיים וכן מחוסר כפורים. ומפירושם דהכא הקשיתי לשאול על פירושם במ"ג פ"ג דחגיגה. ועכשיו כשבא לידי נוסחת ארץ ישראל מצאתי שהוגה בל' הרמב"ם דהכא שבמקום שכתב ליגע צ"ל לאכול. והא דכתב ע"מ שלא יסיח וכו'. עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ"ש בכאן. ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נוגע בו. ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפילו במחוסר כפורים ע"כ. [*ומכל מקום לשונו שבהלכות אבות הטומאות אינו כן והעתקתיו שם בחגיגה] ועיין במ"ב פ"ב דטהרות ועוד אאריך בזה בס"ד במ"ז פרק בתרא דנדה:

ואינו חולק לאכול לערב. גמרא מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל ורמינהו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים [ספ"ח דפסחים] אמר רב ירמיה לא קשיא כאן. מתניתין דהכא. בפסח. איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם בפסחים בשאר ימות השנה. והכי קאמר אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר לא קשיא. כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד. כאן שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד. יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן [כדפירש הר"ב במ"ה פ"ג דהוריות] גמרא:

בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. דתלתא כל זכר כתיב. במנחה וחטאת ואשם. תרי לתם ונעשה בעל מום בין קבוע בין עובר וחד למעיקרו כדתניא בגמרא [דף ק"ב]. וכתבו התוספות תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה. דאי מחד. הוה אמינא דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק. וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חלוק בין אכילה לחלוקה דמסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו ע"כ. עיין מ"ש לקמן בסמוך:

אבל לא מקריבין. בת"כ בעל מום עובר מנין ת"ל (שם) כל אשר יהיה בו מום לא יקריב:

וכל שאינו ראוי לעבודה כו'. כתב הר"ב חוץ מבעלי מומין כו' דרבינהו קרא כו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין למחלוקת. הכי איתא בגמרא אפיסקא דבעלי מומין וכמ"ש בסמוך ואוקמתא קמייתא דריש פרקין. והא דכתב הר"ב לעיל מדאפקיה קרא לחלוקה בלשון אכילה כו' הלכך בעלי מומין חולקין הוא אוקמתא דרב יוסף בריש פרקין. ואפשר דלרב יוסף איצטריך ליה משום דלא תימא בעל מום מעיקרו לא אתרבי אלא לאכילה כתמיהת התוספות לעיל ובהכי ניחא דאף לרב יוסף קיימא הנך ברייתות דדרשי תלתא כל זכר לרבות ב"מ למחלוקת:

וכל שאין לו בבשר כו'. שנאמר (שם ו) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כך מצאתי:

אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. לשון הר"ב שאין הכהן חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא בין כך ובק כך אינו חולק. וכ"כ הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דרבותא דאפילו קמ"ל דכ"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אלא דבגמרא לא אמרינן הכי אבל דייקי ממתניתין דהא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק ומתניתין דלא כאבא שאול. דתניא אבא שאול אומר. לעולם אינו אוכל עד שיהיה טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלב נמי בעי. ולפי זה רבותא דאפילו לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר חלבים. וא"ת הרמב"ם והר"ב למה פירשו כאבא שאול ונ"ל משום דבתר הכי בעי רב אשי. נטמא בינתים מהו [כלומר וטבל]. בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים בעינן. והאיכא. או דלמא עד שיהא טהור משעת [*זריקה עד שעת] הקטר חלבים.והך בעיא לא קאי אלא אליבא דאבא שאול וכן פירש"י. ומש"ה משמע ליה להרמב"ם דהלכתא כוותיה וכן העתיק בחבורו ספ"י מה' מה"ק להא דאבא שאול והבעיא דרב אשי. והכ"מ לא העיר בזה ומ"ש הר"ב והרמב"ם בפירושו עד שעת הקטר כן הוא בגמרא. ובחבורו העתיק עד אחר הקטר. והא דכתבו ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק. בחבורו כתב אם תפס אין מוציאין מידו משום דקאי בגמרא בתיקו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) המחטא יאכל ושאינו מחטא לא יאכל א"א לומר, שהרי כל המשמורה כולה דאין מחטאין ואוכלין, כדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב בשעת הקרבה, ללא צורך כתב כן, דבסיפא מתניא בהדיא. ועוד, דהו"ל לפרש כן בתחלה:

(ב) (על הברטנורא) כדילפינן בחולין דף כ"ד ומנחות דף ע"ג. רש"י:

(ג) (על המשנה) לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כיפורים לא בעי אלא טבילה, כדמוכח פ"ג דחגיגה מ"ג:

(ד) (על הברטנורא) והר"מ מסיים, וכן מחוסר כיפורים. וקשה מפ"ג דחגיגה מ"ג. ע"ש. ובנוסחת א"י מצאתי מוגה בלשון הר"מ שבמקום שכתב ליגע צריך להיות לאכול. ומה שכתב על מנת שלא יסיח כו' עד ומחוסר כיפורים נמחק וגרס הכי, ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כו'. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) ואינו חולק. גמרא, מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל, ורמינהו, אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים. אמר ר' ירמיה לא קשיא כאן בפסח, איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם כו' וה"ק אבל לא בקדשים של כל ימות השנה כו'. גמרא:

(ו) (על המשנה) בין כו'. בגמרא יליף להו מקראי. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) לא כו'. בתורת כהנים, בעל מום עובר מנין, ת"ל כל אשר בו מום לא יקריב:

(ח) (על המשנה) בבשר כו'. שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. כך מצאתי:

(ט) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ולפ"ז יש לפרש דרבותא דאפילו קמ"ל, וכ"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר, דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אבל בגמרא דייקינן דהא טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטר חולק, מתניתין דלא כאבא שאול דאמר עד שיהא כו', ולפ"ז רבותא דאפילו, לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר. ונראה דפירשו כאבא שאול משום דאבעיא דר"א נטמא בינתיים [שכתב הר"ב] קאי אליביה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

טבול יום וכו': עיין בספר קרבן אהרן פרשת צו פרשה ג':

אונן נוגע ואינו מקריב: ירושלמי פרק חומר בקדש. ובס"פ הגוזל קמא ברייתא כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב. ובגמרא פריך אונן נוגע ורמינהי דתנן בפ' חומר בקדש. אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ומשני ר"י לא קשיא מתניתין כשטבל והך טבילה לא בעיא הערב שמש דמעלה דרבנן בעלמא היא וכדפירש ר"ע ז"ל. ורש"י ז"ל פירש דהכי הוי מסקנא דשנוייא דההיא דקתני התם צריכין טבילה לאכילה אבל נוגע אין צריך לטבול וכן פירוש ר"ע ז"ל שם פ' חומר בקדש. וביד פ' שני דהלכות כלי המקדש סימן ח' וס"פ ששי:

וכל שאינו ראוי לעבודה: בגמרא שנינן בתירוץ שני דראוי לעבודה ראוי לאכילה קאמר ואפילו את"ל ראוי לעבודה כפשטה ליכא למפרך הרי טמא בקרבנות צבור שיכול לעבוד ואינו חולק דמתניתין לאו לדיוקא אתא אלא היא גופה אשמעינן דאינו ראוי לעבודה אינו חולק ולא תידוק הא ראוי לעבודה חולק דתיקשי לך טמא:

אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים: בגמרא דייק הא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק מתניתין דלא כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר לעולם אינו אוכל (הגה"ה כך הוא בתלמוד אפילו המוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל אבל בת"כ פט"ז דפרשת צו גרסינן חולק). עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלבים נמי בעי שיהא ראוי להקטיר ות"ק סבר לו תהיה שוק הימין למנה אהמקריב את דם השלמים קאי כדאשכחן קרא אחרינא לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא כתיב המקטיר החלבים והכא דכתיב ואת החלב לאו לראוי אתא אלא למודה בעבודות כדדריש ליה בשחיטת חולין רש"א כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו חולק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים אין לי אלא זריקה מנין לרבות הקטר חלבים ת"ל ואת החלב מנין לרבות שאר כל עבודות ת"ל מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן ואפילו נשיאות כפים בין במקדש בין בגבולים כל כהן שאינו מודה בה אינו חולק בכהונה:

בפירוש ר"ע ז"ל אינו חולק בבשר חוץ מבעלי מומין וכו' עד לרבות בעלי מומין למחלקת. אמר המלקט לשון הברייתות בקצת מקומות לרבות בעלי מומין לחלוקה ותלתא כל זכר כתיבי חד במנחה וחד בחטאת וחד באשם לרבות בין בעל מום שהיה תם בין בעל מום מעיקרו בין בעל מום עובר בין בעל מום קבוע. והקשו התוס' תימא דילמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה"א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חילק וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה"ה לב"מ מעיקרו ע"כ: עוד שם בסוף הדבור ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק ע"כ אמר המלקט כאבא שאול וכדכתבינן:

שנאמר המקריב את דם השלמים וכו': וכתבו תוס' ז"ל דר"ת לא גריס להאי שנאמר וכו' משום דבגמרא בדינא דר"א בר"ש דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב הזורק את דם השלמים והאי קרא דהמקריב אתא לכהן שאינו מודה בעבודה שלא יטול חלק ומיהו י"ל דכולה מילתא דרשינן מקרא דהמקריב דמואת החלב דרשינן שיהא מודה בעבודה ומהמקריב דרשינן שיהא טהור בשעת זריקה ע"כ: ומצאתי מוגה כאן כל שאין לו בבשר אין לו בעורות שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וגם בתוי"ט כתב שכן מצא. וביד פ"ג דהלכות מעשר שני סימן ז' ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סימן י"ד י"ז י"ט כ"א:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

טבול יום: היינו כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין, אף שהוא מהטמאים שא"צ קרבן [אבל בנטמא בטומאה דרבנן א"צ הערב שמש כרש"י ביצה י"ח א' ד"ה בוולד הטומאה]:

ומחוסר כפורים: היינו זב וזבה. יולדת, מצורע, שלמחרת יום שטבלו והעריב שמשן. מביאין קרבן, וכל שלא הביא הקרבן עדיין נקרא מחוסר כפורים:

אינן חולקים בקדשים לאכול לערב: ר"ל אף דבערב יהיו זה וזה וודאי מותרים לאכול קדשים דהטבול יום וודאי יערב שמשו אז, והמחוסר כפורים נמי, אז וודאי כבר יקריבו כפרתו [כפסחים ד"צ ע"ב], אפ"ה מדבשעת חלוקה אינן ראויין לאכילה, להכי אינן חולקין:

אונן: כל היום של מיתת קרובו שחייב להתאבל עליו, אפי' לאחר קבורה נקרא אונן דאורייתא לענין קרבנות [ועש"ך י"ד שמ"א סק"ב]. ובלילה שלאחריו אפילו נקבר כבר או כל הימים האחרים כל זמן שלא נקבר. הו"ל אונן דרבנן [ועי' פ"ב סימן ב]:

נוגע: בקדשים:

ואינו מקריב: וכמו כן אסור לאכול קדשים עד שיטבל. אבל טבו"י ומחוסר כפורים א"צ לומר שאינו מקריב, דהרי פוסל קדשים בנגיעה [ועי' ביבקש דעת אות נ"ד]. ולרמב"ם [ספי"ב מאה"ט] מותר ליגע בקדשים. וכן מותר ליגע במקדש [כך כתב בפ"ב מכלי מקדש. ותמהו שם עליו נושאי כליו. ועי' רתוי"ט חגיגה פ"ג מ"ג ד"ה צריכין, ועי' בפירושינו שם סי' ל"א]:

ואינו חולק לאכול לערב: מיהו מותר לאכול פסח, דכיון דאנינות לילה מדרבנן לא העמידו דבריהן במקום כרת דאכילת פסחים מעכבא [כפסחים דע"ח ב], ומדאכל פסח אז, מותר לאכול נמי אז שאר קדשים. אף שאין באכילתן רק עשה:

אינו חולק בבשר: וכ"ש טהור בשעת זריקה וטמא בשעת הקטר, דאינו חולק רק עד שיהיה טהור משעת זריקה עד אחר הקטר:

המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן: משמע דבזמן שתיהן יהיה ראוי להקרבה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי