משנה בכורות ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ה · משנה א | >>
כל פסולי המוקדשין [ הנאתן להקדש ], נמכרין באיטליז [ ונשחטין באיטליז ] ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשרב, שהנייתן לבעלים.
פסולי המוקדשין הנייתן להקדש.
ושוקלין ד מנה כנגד מנה בבכור.
משנה מנוקדת
כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין,
- נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז,
- וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז,
- וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא,
- חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר,
- שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים.
- פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין,
- הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ.
- וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְּנֶגֶד מָנֶה בִּבְכוֹר:
נוסח הרמב"ם
כל פסולי המוקדשין -
- נמכרין באטליס,
- ונשחטין באטליס,
- ונשקלין בליטרה,
- חוץ מן הבכור, ומן המעשר - שהנייתן לבעלים.
- פסולי המוקדשין - הנייתן להקדש.
- ושוקלין מנה כנגד מנה - בבכור.
פירוש הרמב"ם
איטליס - שם מקום המיוחד למכור בו הבשר.
וכשאנו מתירים מכירת פסולי המוקדשים בשווקים כבשר חולין, מוסיפין בדמיהן כשלוקחין אותן מן ההקדש, ולפיכך יש בדבר שמוסיפים הדמים הנאה להקדש הואיל ודמיהם קדש. אבל הבכור הנאכל במומיו כמו שנתבאר, אינו נמכר אלא בבתים, לא בשווקים.
ושוקלים מנה כנגד מנה - חלק בחלק. כגון שיחלקו אותן ששה או שבעה, ונותנים חלק בכף זה וחלק בכף זה רוצה לומר כפות המאזנים.
וזה מותר בבכור בלבד, אבל מעשר לא. לפי שנראה כאילו הוא מוכר וכאילו הוא מחליף חלק זה בחלק זה, ואתה ידעת שאין מותר למכור המעשר כל עיקר ואף על פי שנפל בו מום ונשחט במומו, לא באיטליס ולא בבית, כמו שאמר עליו "לא יגאל"(ויקרא כז, לג), ולא נאמר בו "לא יפדה"(במדבר יח, יז) כמו שנאמר כבכור. וכתוב בספרי "בבכור שנאמר בו לא יפדה הוא נמכר, ובמעשר שנאמר לא יגאל אינו נמכר, לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום". וכבר זכרנו פירוש זה בתחילת מסכת מעשר שני:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל פסולי המוקדשין - קדשים שנפל בהם מום, אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא א. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכר ביוקר:
ונשקלין בליטרא - להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש:
חוץ מן הבכור ומן המעשר - שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור ג. ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע"פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה:
ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור - שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור אלא לא יגאל ה, ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה, הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ו ולא תמים ולא בעל מום:
פירוש תוספות יום טוב
נמכרין באטליז כו'. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש [*פי' הר"ב דמתוך שיכולים למכרו ביוקר וכו'] בגמ' אימת אילימא לאחר פדיונו הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא. אלא לפני פדיונו נשחטים הא בעי העמדה והערכה [כדתנן במ"ג פ' בתרא דתמורה] לעולם לאחר פדיון ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא טפי ופריק מעיקרא:
חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים. פי' הר"ב לכהנים קרי בעלים של בכור. מסיים רש"י. ומעשר הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל היא. ומשום הנאת הדיוטות כו':
ומן המעשר. ופרכינן בגמ' דמעשר בביתיה מי מזדבן והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו'. כמ"ש הר"ב לקמן. ומשנינן במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבדה [שאין יכולים לאכלו כולו ויסריח] נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר. הכי כתיב (ויקרא כ"ז) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו:
ושוקלין מנה כנגד מנה. לשון הרמב"ם ספ"א מהל' בכורות. וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ע"כ. וכתב הכ"מ. ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא:
בבכור. כתב הר"ב אבל מעשר כו'. אסור למכרה כלל משום דלא כתיב כו'. אלא לא יגאל. וגמרינן גאולה גאולה מחרמים כמ"ש הר"ב במ"ב פ"א ממעשר שני. ומ"ש הר"ב ושנינו בספרי בכור שנאמ' בו כו'. אינו נמכר לא חי ולא שחוט. אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. הכ"מ פ"ו מה"ב:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) בגמרא אימת, אילימא לאחר פדיונו, הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא, אלא לפני פדיונו, נשחטים הא בעי העמדה והערכה. לעולם לאחר פדיון, ומאי הנאתן להקדש, אדמעיקרא, דכיון דשרי להו מר דנמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא, טפי ופריק מעיקרא:
(ב) (על המשנה) המעשר. ופרכינן בגמרא, דמעשר בביתיה מי מזדבן, והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט בו'. ומשנינן, במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבידה נגעו בהו ואוקמוה אדאורייתא כו'. דשחוט רבנן הוא דגזרו. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) מסיים רש"י, ומעשר, הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל הוא, ומשום הנאת הדיוט כו':
(ד) (על המשנה) ושוקלין כו'. לשון הר"מ, וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול כו'. וכתב הכ"מ, ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא:
(ה) (על הברטנורא) וגמרינן גאולה גאולה מחרמים:
(ו) (על הברטנורא) אסמכתא בעלמא הוא. דמדאורייתא ל. א מיתסר מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. כ"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל פסולי המוקדשין: פ' הזרוע (חולין ד' קל"ג) ובפ"ק דתמורה דף ח' ושם ס"פ ולד חטאת. בפי' רעז"ל כל פסולי המוקדשין שנפל בהן מום אם מוכרין אותן ביוקר טובת הנאה להקדש הוא ע"כ. אמר המלקט רש"י ז"ל גריס ברישא דמתני' כל פסולי המוקדשין הנאתם להקדש וכתב הרב ר' בצלאל אשכנזי בכל הספרי יד לא גרסי' הכא הנאתם להקדש משום דבסיפא קתני לה וכן נוסחת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אבל רש"י ז"ל גריס לה הכא וצ"ע דהא בסיפא קתני לה פסולי המוקדשין הנאתן להקדש וכו' ושמא רש"י ז"ל לא גריס לה בסיפא ומיהו בכל הספרים איתיה עכ"ל ז"ל ורעז"ל נראה שתפס פי' רש"י ז"ל ברישא. עוד בפי' ר"ע ז"ל ונשקלין בליטרא להמכר וכו' עד דמתוך שיכולין למכרו ביוקר. אמר המלקט כלומר כיון דשרינן להו לבעלים לזבוני להו באיטליז ולהשקל בליטרא לאחר פדיונם ג"כ כשהבעלים פודין אותם מתחלה מיד ההקדש הם פודין אותם בתוספת דמים אבל קודם פדיון אין יכולים לשוחטן דבעינן העמדה והערכה:
חוץ מן הבכור ומן המעשר: בגמרא פריך בשלמא בכור באיטליז הוא דלא מיזדבן הא בביתיה מיזדבן אלא מעשר בביתיה מי מיזדבן והתניא וכו' ומוקי לה רב ששת במעשר בהמה של יתומים עסיקינן שהוא בעל מום ואין יכולין לאכלו כולו ויסריח ומשום השב אבידה דיתומים נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר הכי כתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אימתי עושה תמורה מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ק דמעשר שני סי' ב'. ואיתה להאי בבא בתוס' דפ' התערובות ד' ע"ה. בפי' רעז"ל חוץ מן הבכור ומן המעשר וכו' עד דבשר בכור נאכל. אמר המלקט פי' דבשר בכור בעל מום נאכל וכו':
שהנאתם לבעלים: אע"פ שמפרש טעם משום דהנאתם לבעלים על כרחין מדאורייתא כדמוכח בפ"ק דתמורה ובסוף חלק גבי עיר הנדחת דדריש בהמתה מי שנאכלים בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתה דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז וכו' חוץ מן הבכור והמעשר וכו' ושמא משום קרא נפקא לן דאין נוהג בהן מנהג בזיון בדבר שאין הנאתם להקדש. תוס' ז"ל:
פסולי המוקדשים הנאתן וכו': פי' אין צדין ד' כ"ח וביד ספ"א דהלכות איסורי מזבח ובפ"א דהלכות בכורות סי' י"ח ובפ' ששי סי' ו' ובטור יו"ד סי' ש"ו. וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר וגם בשומנו של גיד מאחר שהוא מותר מן התורה אבל בחלבו וגידו וקרניו ודמו לא עבוד מעלה ונמכרין במקולין ונשקלין בליטרא. בפי' רעז"ל מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי וכו' פי' דגמרי' גאולה גאולה מחרמים ומפורש הוא בפי' רעז"ל פ' ראשון דמעשר שני סי' ב':
תפארת ישראל
יכין
כל פסולי המוקדשים: קדשים שהוממו ונפדו:
נמכרין באיטליז: ר"ל שהפודן מהגזבר רשאי למכרן כשאר חולין בהשוק שמוכרין שם. בהמות חולין:
ונשחטין באטליז ונשקלין בליטרא: הוא מין משקל [כמו מנורה בת י' לטרין יש לי בידך (שבועות מ"ג א'). אמנם יש ג"כ ליטרא שהוא מין מדה. דהיינו חצי לוג (כירושל' תרומות פ"י מ"ח). וכמדומה שיש ט"ס ברש"י (עירובין דכ"ט א') שכתב דליטרא [הוא לוג]. ור"ל שמותר למכרו במשקל כדרך שהקצבים מוכרין בשר חולין. ולא חיישינן בו לבזוי קדשים:
חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים: דבכור ומעשר שהומם. כשנמכרין ביוקר יהיה הרווח של בעלים. להכי אין מבזין אותן כחולין. אלא נמכרין רק בביתו ובלי משקל. אבל פסולי וכו':
פסולי המוקדשין הנייתן להקדש: דאם ימכרו באיטליז ובליטרא. עי"ז נמכרין יותר ביוקר. ועי"ז יוסיפו על דמי פדיונן בתחלה. וירוויח ההקדש:
ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור: דאם יש לו בשר חולין במשקל ליטרא או במשקל מנה. מותר לשקול כנגדו בשר בכור. דמדמשנה במשקלו. אין בזוי לבכור כל כך. אבל בהמת מעשר כשהוא תמים אסור למכרו מדאורייתא [משא"כ בכור אין אסור למכרו מדאורייתא כשהוא תם. רק מדעומד להקרבה אינו שלו שימכרנו] [כרמב"ם פ"א מבכורות הי"ז]. וכשהמעשר בעל מום. ואפילו נשחט. אסור עכ"פ למכרו מדרבנן. והא דאמרינן לעיל דמעשר אינו נמכר במשקל. משמע דבלא משקל מותר למכרה. התם מיירי בבהמת מעשר של יתומים קטנים. שאינן יכולין לאכלו כולו. להכי משום פסידא דיתמי אקמוה אדאורייתא דמותר למכרו כשהומם ונשחט. ולרמב"ם [ספ"א מבכורות] משנתינו בבכורות תם מיירי שנקרב במקדש ומתחלק לכהנים ומנה דקאמר תנא אין משמעותה משקל מנה. אלא לשון חלק הוא כמו על המנות [כשבת פכ"ג מ"ב]. כ"כ הכא נמי מותרים הכהנים המחלקים בשרו במקדש. לשקול חלק נגד חלק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת