משנה בבא קמא א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק א · משנה א | >>
ארבעה א אבות נזיקיםג: השור והבור והמבעה וההבערו.
לא הרי השור כהרי המבעהז, ולא הרי המבעה כהרי השור.
ולא זה וזה, שיש בהן רוח חיים, כהרי האש ח שאין בו רוח חיים.
ולא זה וזה, שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק.
הצד השוה שבהן, שדרכן להזיק ושמירתן עליךיד.
משנה מנוקדת
אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים:
- הַשּׁוֹר, וְהַבּוֹר, וְהַמַּבְעֶה, וְהַהֶבְעֵר.
- לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה,
- וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר;
- וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים,
- כַּהֲרֵי הָאֵשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים;
- וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק,
- כַּהֲרֵי הַבּוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.
- הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן,
- שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק, וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ.
- וּכְשֶׁהִזִּיק,
- חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:
נוסח הרמב"ם
ארבעה אבות נזיקין -
- השור, והבור, והמבעה, וההבער.
- לא הרי השור - כהרי המבעה,
- ולא הרי המבעה - כהרי השור,
- ולא זה וזה, שיש בהן רוח חיים - כהרי האש, שאין בו רוח חיים,
- ולא זה וזה, שדרכן לילך ולהזיק - כהרי הבור, שאין דרכו לילך ולהזיק.
- הצד השוה שבהן -
- שדרכן להזיק,
- ושמירתן עליך,
- וכשהזיק - חב המזיק לשלם תשלומי נזק, במיטב הארץ.
פירוש הרמב"ם
אלו הארבעה עיקרין מן הנזיקין, הם נזיקין ההוים מממונו.
והשור - רוצה לומר רגל השור, כלומר הנזק ההוה מדריסתו ושיברו, מה שישבר ויקלקל בדרך הילוכו ברגליו.
והמבעה - רוצה לומר השן, והוא הנזק המגיע מאכילתו למה שיאכל ממנו. ונקראת השן בזה השם מעין פעולתו, לפי שהיא תשרש ותבקש מה שתאכל כמו שנאמר "איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו"(עובדיה א, ו).
לא הרי השור כהרי המבעה - רוצה לומר כי מה שהוצרך הכתוב למנות אלו הארבעה נזיקין אחד אחד לפי שאי אפשר להתלמד קצתם מקצתם בקל וחומר, לפי שבכל אחד מהם יש עניין שאין כן באחר על זה ההיקש, לא ראי הרגל שהזיקה מצוי כראי השן שאין הזיקה מצוי, ולא ראי השן שיש הנאה להזיקה כראי הרגל שאין הנאה להזיקה, ולא ראי זה וזה שיש בהם רוח חיים כראי האש שאין בו רוח חיים, ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כראי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. ולפי שבכל אחד ואחד יש בו עניין שאין כן באחר, הוצרך הכתוב לבאר בכל אחד מהם שהוא חייב בהיזק. וזה הצריכות אינו, לפי שאילו כתב השם יתברך הדין בבור ובאחד מאותן השלשה הנשארים, היינו לומדים מהם השנים הנותרים בדרך הצד השווה כמו שזכר, ואמנם חלקם הכתוב לארבעה דינים ליחד כל מין מהם בדין זולתי האחר, שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים, בור לפטור בו את הכלים, אש לפטור בו את הטמון. ועוד יתבאר כל זה.
ולא הוצרך למנות בכלל האבות קרן, לפי שיש בו חילוק מועד ותם, כמו שהתבאר הכתוב.
ואמרו הצד השוה שבהן וכו' - רצה לומר אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, אם הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ כמו שנאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"(שמות כב, ד). וכבר ביארנו זה בחמישי מגיטין.
ולאלו אבות תולדות:
- תולדה דרגל - אם הזיקה בגופה או בשערה דרך הילוכה.
- תולדה דשן - נתחככה בכותל להנאתה, וטינפה פירות להנאתה.
- תולדה דהבער - אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג, ונפלו ברוח מצויה והזיקו.
- תולדה דבור - רוקו וניעו וכיוצא בהם.
ועוד יתבארו דיני אלה העיקרים ותולדותיהם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ארבעה אבות נזיקין - משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות, קרי להו אבות ב:
השור - הוא הרגל, דהיינו מה שהבהמה מזקת ברגליה דרך הלוכה כדכתיב (שמות כב) ושלח את בעירה. ותניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר (ישעיהו לב) משלחי רגל השור והחמור. ותולדה דרגל היא כשהזיקה בגופה דרך הלוכה, או בשערה דרך הלוכה שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. או בשליף שעליה, והוא משאוי שבאמתחות ובמרצופין שעליה. או בזוג שבצוארה:
והבור - הפותח בור ברשות הרבים ונפל שמה שור או חמור ומת אם הבור עמוק עשרה טפחים, או הוזק אם הוא פחות מי' טפחים. דכתיב (שמות כא) כי יפתח איש בור וגו'. ותולדה דבור, כגון כיחו וניעו ד לאחר שנחו ברה"ר והזיקו:
והמבעה - זה השן, שאכלה בהמתו בשדה חבירו כדכתיב (שם כב) וביער בשדה אחר. ונקרא השן מבעה מפני שהוא פעמים מכוסה פעמים מגולה, מלשון נבעו מצפוניו (עובדיה א) דמתרגמינן אגליין מטמרוהי ה. ותולדה דשן היא, כשנתחככה בכותל להנאתה כדרך הבהמות שמתחככות ושברה את הכותל, או טנפה פירות כשנתחככה בהן להנאתה:
וההבער - זו הדליקה שיצאה והזיקה כדכתיב (שמות כב) כי תצא אש וגו' ונאכל גדיש או הקמה או השדה. ותולדה דאש, אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דומיא דאש שהרוח מוליכה. והא דלא חשיב תנא דידן קרן בכלל אבות נזיקין, משום דלא מיירי אלא בנזיקין שהם מועדים מתחלתן כלומר שמשלמין נזק שלם מתחלתן, אבל בתמין ואחר כך מועדים לא קא מיירי:
לא הרי השור כהרי המבעה - כלומר, אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה. דהוה אמינא רגל דהזיקה מצוי חייביה רחמנא, שן דאין הזיקה מצוי לא חייביה רחמנא. ואי כתב רחמנא שן, הוה אמינא שן דיש הנאה להזיקה חייב, רגל דאין הנאה להזיקה אינו חייב. ואי כתב רחמנא שן ורגל ולא כתב אש, הוה אמינא שן ורגל שיש בהן רוח חיים כלומר, שבאים מכח בעלי חיים, חייב, אבל אש שאין בה רוח חיים לא לחייב. ואם נכתבו שלשתן ולא כתב רחמנא בור, הוה אמינא הני לחייבו שדרכן לילך ולהזיק, אבל בור שאין דרכו לילך ולהזיק לא לחייב עליה. משום הכי איצטריכו כולהו. ובגמרא מסיק, דאי כתב בור וחד מהנך ט אתו כולהו שאר, לבד מקרן, בהצד השוה שבהן שדרכן להזיק. ולא הוצרכו כולן אלא מפני שהן חלוקים בהלכותיהן, שיש בזה מה שאין בזה. שן ורגל פטורים ברשות הרבים י, מה שאין כן בבור ואש. בור פטר ביה קרא אדם וכלים יא דכתיב (שמות כא) ונפל שמה שור או חמור, דדרשינן שור ולא אדם, חמור ולא כלים, מה שאין כן בשאר אבות נזיקים. אש פטר בו את הטמון יב, שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר, דכתיב (שם כב) או הקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. ובשאר אבות נזיקים לא פטר את הטמון:
הצד השוה שבהן ובו' - אף אני אביא כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך יג, שאם הזיק נתחייב המזיק לשלם תשלומי הנזק שהזיק:
במיטב הארץ - מעידית שבנכסיו יז, מן המשובח שבהם, אם בא ליתן לו קרקע בתשלומי נזקו. דכתיב (שם) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. אבל אם בא ליתן לו מטלטלין קיי"ל כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, ויהיב ליה כל מאי דבעי ואפילו סובין יח. והני מילי לנזקין. אבל לבעל חוב אי אית ליה זוזי מחייבינן ליה למיתן זוזי, ואי לית ליה זוזי יהיב ליה מטלטלי מאי דבעי, ואי מגבי ליה ארעא יהיב ליה בבינונית. ושכיר, אפילו לית ליה זוזי למשכיר לא מצי יהיב ליה באגריה אלא זוזי, ומחייבינן ליה לזבוני מנכסיה עד דמשכח זוזי ויהיב ליה:
פירוש תוספות יום טוב
סדר נזיקין כבר כתבתי בפתיחה לסדר זרעים דנקטינן כסידרן זרעים מועד נשים נזיקין כדאסמכינהו אקרא דוהיה אמונת וגו' דאחרי שכך נמצא סידורן בסמך הכתוב ראוי לסדרן כמו כן בזה הדרך וכן סדרן הרמב"ם ועיין לעיל ריש סדר נשים. ודלא כבעל כף נחת שסידר סדר נזיקין לסדר הששי. [ואני אומר עוד שאין לבעל כף נחת שום טעם ונחת ממה שנראה מפסוקי מזמור י"ט שבתהלים תורת ה' וגו' פקודי ה' וגו' שהם כנגד ו' סדרים כמ"ש בפרש"י והוא מדרש ראיתיו בילקוט [תהלים רמז תרע"ד] בשם רבי תנחומא ושם נאמר משפטי ה' כנגד נזיקין ולאחרונה יסע דא"כ קשו קראי אהדדי אלא נ"ל דדוד וישעיה כל אחד בזמנו אמרו. דהע"ה בזמן שישראל על אדמתן ואז נזיקין שרובו בדבר שבממון ואינו נתלה בגופו של אדם ראוי שיהיה מאוחר לכל. אבל ישעיה הרי אמרו בפסוק הן אראלם צעקו חוצה דנדרש במסכת חגיגה לזמן החורבן ואז קדשים וטהרות ראוים להיות מאוחרים אבל זרעים אף לאחר הבית נוהג בבבל ואדרבא תוספות והרא"ש נדחקו אמאי לא נהיגי בכל הארצות במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל. ואמנם אף שבשאר סדרים אין סידורם שוה בשני פסוקים אלו. הלא נקל לפרש שבתהלים כסדר דאמונת עתך שהוא מדרש הקבוע בגמרא שהוא עיקר כמ"ש בספר יוחסין בשם רב האי גאון זלה"ה. ואצלי הם מפורשים. אלא שאין להאריך כאן]:
בבא קמא ממסכת נזיקין מסכת הראשונה מזה הסדר קרוי נזיקין וכוללת ג' חלקים ונקראין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא ומס' כלים שבתוספתא חלוקה ג"כ לשלש בבות *) וז"ל הרמב"ם חלק המסכת הראשונה לשלשה חלקים והתחיל בבא קמא וענינה לדבר על נזיקין [וההמנע מהם] וכגון שור ובור והבער ודין החובל ואין שופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם. ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין. ע"כ. ואעפ"י דבפרק הגוזל עצים דף ק"ב פליגי רב הונא ורב יוסף דרב הונא ס"ל כולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא ורב יוסף ס"ל כולה חדא מס' [היא] ולפי דרך פסקי הלכות אין הלכה כרב יוסף לגבי רב הונא דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך וה"נ איכא בינייהו לענין דינין בסתם ואחר כך מחלוקת ואהא קא מפלגי והתוספות בריש ב"מ וריש ב"ב לא הכריעו מ"מ סובר הרמב"ם דהלכה כרב יוסף משום דמסתברא כוותיה מדקרי להו רבינו הקדוש קמא מציעא ובתרא ש"מ דשייכי אהדדי וחלקי חדא מסכתא הן לפיכך בדרך הרמב"ם נדרוך גם בזה:
נשאר לבאר מלת בבא ואומר כי ביאורו פתח בתרגום אסתר בפסוק ותאמר לו זרש אשתו ובגמרא נדרים ספ"ט [ס"ו:] א"ל תברי יתהון על רישא דבבא והרבה מן המחברים שמחלקים שערי ספריהן וקורין לכל חלק בשם פתח [או שער] ומה מאד יצדק שם פתח למשנה לפי ששערי דיני התורה סגורין הם מבוא. ותורה שבעל פה שהיא המשנה. היא פותחת אותם. וזה השער לה' צדיקים יבואו בו:
ארבעה אבות נזיקין. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא. [דמנו נמי לנזקי גופו] דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא [דף ו'] . וכתבו התוספות אע"ג דבריש ראש השנה תני ארבעה ראשי שנים הן [ובריש פ"ח דשבועות] ארבעה שומרין הן [חמשה חומשין הן דפרק הזהב] הכא ) לא תני הן. כדאשכחן נמי בארבעה מחוסרי כפרה [ריש פ"ב דכריתות] ולא סליק תירוצם שכתבו בריש ר"ה. דהכא קאי אבתריה. כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה וכו' דהא הכא נחת למנינא כדאמרן:
אבות. כתב הר"ב משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות קרי אבות. להנך דכתיבי בקראי בהדיא רש"י:
נזיקין. ל' הר"ן כל נזיקים שעושין נזק. נזקים שם ההיזק. ע"כ. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל והיה ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק אבל הורכב בנו"ן נפעל ונשארה היו"ד להוראת ההפעיל. וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק כי נקה לא ינקה. והכלל שחכמינו ז"ל הם בעלי לשון הקודש ועליהם אין להשיב כדברי הרמב"ם שכתבתי בריש מסכת תרומות:
השור. פירש הר"ב הוא הרגל וכו' ותנא ושלח זה הרגל. ואע"ג דבור כתיב בתורה קודם מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן להכי אקדים למתני שור. ותני לכולהו כסדר שהן כתובים בפרשה. תוספות. ומ"ש הר"ב והא דלא חשיב תנא דידן קרן וכו' כלומר בהדי אבות. אבל מ"מ אתיא ליה במתניתין דלקמן בהא דתני וכשהזיק וכו' כמ"ש שם בס"ד:
והבור. כתב הר"ב אם הבור עמוק י' וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ה וע"ש. ומ"ש הר"ב דתולדה דבור כגון כיחו וניעו. פירש רש"י [דף ג' ע"ב] כיחו רוק הפה. ניעו ליחות החוטם. רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח. עד כאן. ועיין בריש פרק ז' דנדה בפירוש הר"ב. ועיין עוד תולדה דבור לקמן במשנה ג'. וכן במשנה ד' פרח בתרא דבבא מציעא:
והמבעה. כתב הר"ב זה השן וכו' כדכתיב ובער בשדה אחר. ומקשינן בגמרא דלא לכתוב ובער דושלח משמע רגל כדאמרן ומשמע שן כדכתיב (דברים לב) ושן בהמות אשלח בם. ומכדי שקולין הן יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת. ומשני אצטריך דסלקא דעתך אמינא ה"מ היכא דשלחה איהו בכונה לרעות בשדה חברו. אבל ממילא לא. קמ"ל ובער. וכיון דנפקא שן דממילא מובער. אתיא רגל וילפא מיניה. ומ"ש הר"ב ונקרא השן מבעה מלשון נבעו וכו'. גמרא [דף ג' ע"ב]. וכתב נמוקי יוסף והא דלא נקט שן דהוי אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי וכו' דהייטנו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהייט בשעת אכילה:
[וההבער. תמיהני דלא דייק נמוקי יוסף הכא נמי אמאי לא קתני אש וכדתני בסיפא. ונ"ל דאין ה"נ דאיכא למידק. ותריץ הכי דאש יש להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חברו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קתני ההבער והוא לישנא דקרא (שמות לה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וההוא מי לא מיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה"נ דכוותיה. ועוד נ"ל דההבער הוה מצי למתני המבעיר ולא קתני הכי. קמ"ל דרוצה לומר שאינו מבעיר. בשל זולתו. אלא שיש לו הבערה בביתו ודו"ק]:
לא הרי השור כהרי המבעה. לשון התוספות פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. [דהוה אמינא רגל וכו' כמ"ש הר"ב] ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קיל מיניה. ואין פירושו כשאר לא ראי זה כראי זה. שפירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה. ולכך אין החומרות גורמות זה הדין. אלא הצד השוה שבהם גורם הדין. ע"כ. ובדף ד' פירש"י דהכי קאמר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה. ע"כ. והא דלא שנאה משנתינו החומרא כמו שפירשה ) בוזה וזה שאין רוח חיים. כתבו התוספות משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו. וכתב רש"י ודלא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי בור. משום דתו לא הוי מצי למתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמועינן דאף ע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה:
כהרי האש. לשון נמוקי יוסף והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא משום דטרחא ליה מלתא ע"כ ס"ל דיש באש ממה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו. דלא כתוספות שכתבו שאין זה חומרא. ולפי שלא היה יכול למצוא חומרא באש מה שאין בשניהם להכי לא הדר ותני לא הרי האש וכו':
כהרי הבור וכו'. כתב הר"ב ובגמרא מסיק דאי כתב בור וחד מהנך אתו כלהו שאר וכו'. אבל מבור לחוד לא נפיק. דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק. תוספות [דף ה' ע"ב]. וכתבו עוד והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר. עד כאן. וכתבו עוד דלא משני דלהכי איצטריך למכתב כולהו דאין עונשין ממון מן הדין. דס"ל גמרא דידן דעונשין. ועיין משנה ה' פ"ב. ומשנה ה' פ"ה. ) ועיין עוד מה שכתבתי במשנה ד' פ"ג דבבא בתרא. ועיין בגמרא דסנהדרין פ"ט דף ע"ו וכתבתיו ריש פ"ק דיבמות. [ועיין מ"ש סוף פ"ק דאהלות]. ומ"ש הר"ב שן ורגל פטורים ברה"ר. דכתיב בהו ובער בשדה אחר. רש"י [בדף ה' ע"ב]. ומ"ש בור פטר ביה קרא אדם וכלים וכו'. כתבו רש"י ותוספות דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכו ליה למכתב דבור לא אתי מכולהו כדתנן במתניתין. ע"כ. ומ"ש הר"ב אש פטר בו את הטמון. ואם תאמר לר' יהודה דמחייב טמון באש כדתנן במשנה ה' פ"ו למאי הלכתא כתב לאש. הא נפיק מבור וחד מאינך. ויש לומר כמ"ש התוספות דהוי מצי למימר דכולהו אצטריך למכתב. דאי לא כתיבי אלא הוה נפקי מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ע"כ. ולר' יהודה אין ה"נ דקאמר דכולהו אצטריך משום הכי:
הצד השוה שבהן וכו'. כתב הר"ב אף אני אביא וכו'. וז"ל הר"ן מפרש בגמרא לאתויי כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אע"ג דלא דמי לחד מהני אבות. אי יכולין לאתויי מתרתי. או מתלת. או מטפי בהצד השוה לחיובא. מחייבינן ליה:
ושמירתן עליך. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתחייבך בשמירתן כדאמרינן לקמן [ד' ו' ע"א]. ושמירתן עליך שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן שומר. דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו ואזיקו דפטור דאין שמירת כולן שוה [כו']. נמוקי יוסף:
חב המזיק. האי תנא ירושלמי הוא ותנא לישנא קלילא ולא תנא חייב. גמרא:
תשלומי נזק. להכי נקט לשון השלמה שאם הזיקו והפחיתו מדמיו הראשונים שהיה שוה. הניזק משלם הפחת עד שעת העמדה בדין והמותר משלם לו מזיק כדתניא לקמן [דף י' ע"ב תשלומי נזק] מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין את הדבר הניזק כמה הוא יפה עד שלא ניזק וכמה הוא יפה משהוזק. והבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלם להם את הפחת שפחתה מחמת נזק דנפקא לן לקמן [דף י' ע"ב] מוהמת יהיה לו לניזק משמע. ואי פחתה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא דכי שיימינן ליה כשעת מיתה הוא דשיימינן. והוא הדין היכא דשבחה בין מיתה להעמדה בדין דניזק הוי. נ"י. ואיתא בגמרא אתשלומי דמתניתין דלקמן. והתם דריש מקראי. ועיין מ"ש במשנה ג':
במיטב הארץ. כתב הר"ב מעידית שבנכסיו דהא מיטב שדהו דהיאך דקא משלם משמע. גמרא. ולשון עידית מפורש ריש פ"ה דגטין. ומ"ש הר"ב אבל אם בא ליתן לו מטלטלין וכו' יהיב ליה כל מה דבעי ואפילו סובין. וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נמוקי יוסף. ומה שכתב אבל לבעל חוב וכו' יהיב ליה בינונית מפורש ריש פרק ה' דגטין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) ארבעה. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא (דמנו נמי לנזקי גופו). דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא:
(ב) (על הברטנורא) להנך דכתיבי בקרא בהדיא. רש"י:
(ג) (על המשנה) נזיקין. שעושין נזק. ונזקין שם ההיזק. הר"ן. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) כיחו רוק הפה. ניעו לחות החוטם. רש"י וע"ע. תולדה דבור לקמן מ"ג, ופ"י דב"מ מ"ד:
(ה) (על הברטנורא) והא דלא נקט שן. דה"א אפילו היכא דאין הנאה להיזקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי כו' דהיינו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהיינו בשעת אכילה. נ"י:
(ו) (על המשנה) וההבער. יש להקשות אמאי לא תני אש. וי"ל דאש יש. להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חבירו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קאמר ההבער והוא לישנא דקרא לא תבערו וכו', ומיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה"נ דכוותיה. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) לא הרי כו'. פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. דה"א רגל כו', כמ"ש הר"ב. ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מניה שהיא קיל מניה. והא דלא שנאה משנתינו הק"ו כמו שאמר לא זה וזה כו', משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מבחבירו. תוספ' וע"ע:
(ח) (על המשנה) האש. והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא, משום דטרחא ליה מלתא. נ"י. ס"ל דיש באש מה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך. לדעתו כמו שורו. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) אבל מבור לחוד לא נפיק דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק כו' והתנא האריך, להגדיל תורה ויאדיר. תוספ':
(י) (על הברטנורא) דכתיב ובער בשדה אחר. רש"י:
(יא) (על הברטנורא) כדי נסיב לה, דהא בור איצטריכא ליה למכתב, דלא אתי מכולהו, כדתנן במתניתין:
(יב) (על הברטנורא) ולר"י דמ"ה פ"ו דמחייב טמון, י"ל כמו שכתבו התוספות דהמ"ל דכולהו אצטריך למכתב, דאי הוה נפקי מבור הוה פטרי בהו כלים. ולר"י אה"נ דאצטריך מש"ה:
(יג) (על הברטנורא) אע"ג דלא דמי לחד מהני אבות אי יכולין לאתויי מתרתי או מתלת או מטפי בהצד השוה לחיובא מחייבינן ליה. הר"ן:
(יד) (על המשנה) ושמירתן כו'. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתתחייב בשמירתן כו'. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן השומר דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היבא דנטרינהו כאורחייהו ואזיק דפטור. נ"י:
(טו) (על המשנה) חב. האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא, ולא תני חייב. גמרא:
(טז) (על המשנה) תשלומי. להכי נקט לשון השלמה, דפחת נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, דניזק הוי. והמותר משלם לו מזיק. בגמרא דף י. וה"ה דשבחה דבין מיתה להעמדה בדין, דניזק הוי. נ"י. ועתוי"ט:
(יז) (על הברטנורא) דהא מיטב שדהו דהאיך דקא משלם משמע. גמרא:
(יח) (על הברטנורא) וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נ"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
תפארת ישראל
יכין
ארבעה אבות נזיקים: ר"ל אלו ד' אופני נזק כתיבי בקרא בפירוש, ויש לכל א' תולדות:
השור: זה הרגל, כשהבהמה מזקת ברגליה דרך הלוכה [ונ"ל דלהכי לא נקט "רגל". דאז הוה משמע שרק ע"י תנועת הרגל הזיקה, והיינו בעיטה, והרי זה תולדת קרן, להכי נקט שור, דמשמע שהזיקה ע"י תנועת כל גוף השור]. ותולדתו, כל שהבהמה מזקת דרך הלוכה, בגופה, בשערה, במשאוי שעליה, או בזוג שבצוארה:
והבור: בור עמוק י' טפחים שפתח לר"ה, ונפלה שם בהמה ומתה או הוזקה, ובפחות מי"ט רק בהוזקה חייב, ותולדתו, רוק או ליחת החוטם או מים, ששפך בר"ה, וכן שאר דבר שהניח בר"ה והזיק [ ח"מ סימן ת"י ותי"א ]:
והמבעה: זה השן של בהמה שאכלה בשדה חבירו [ונ"ל דלהכי לא נקט "שן". דכולל נמי נשיכה, או לעיסת דנר שאינו ראוי לה, ככסות וכלים, והרי אלו תולדות קרן הם ומשלמין בתחלה רק ח"נ, אבל מבעה הוא לשון גלוי, ר"ל שן הרעבה, שמבקשת ומגלה הצפונות להשקיט רעבונה, וזה כוונת רנ"י שהביא רתוי"ט]. ותולדתו, כל מה שהפסידה ע"י הנאתה, שנתחככה בכותל או נתגלגלה ע"ג כסות ופירות, והפסידתן [(שו"ע חו"מ, שצא)]:
וההבער: שעשה אש, אפילו ברשותו. והרוח הוליך הלהב לרשות אחר והדליק [ונ"ל דלהכי לא נקט אש. דסד"א שאינו חייב רק כשהזיק בשלהבת שמחובר לאשו, אבל בשפרחה מאשו גחלת לרשות חבירו והדליקה, פטור, דגחלת לאו אש הוא (כפסחים דע"ה ב'), קמ"ל. ומה"ט לא נקט נמי "מבעיר", לאשמעינן דאפילו לא ליבה הוא רק רוח מצויה הוליך הלהב, אפ"ה חייב]. ותולדתו דוגמתו, שהניח אבן או כלי ברשותו והרוח זרקן לרשות אחר והזיקו. [ונקט לכל האבות כסדר שכתובין בתורה, רק הקדים רגל לבור, אף שבתורה כתוב איפכא, ה"ט משום דשם שור כתוב קודם בור בפרשה, ואף דהיינו קרן מ"מ רגל נמי נכלל בשם שור, מיהו לא נקט תנא קרן. ה"ט דאלו ד' מועדין מתחלתן, משא"כ קרן בג"פ ראשונים משלם רק ח"נ]:
לא הרי: פירש הנה איננו [כמו הריני, שפירושו הנני, וכ"כ הרי זה שהוא כמו הנה זה. משא"כ לא ראי זה כראי זה דאשכחן כ"פ הוא נגזר ממלת ראוי, או מלשון ראי מוצק (איוב לז, יח) שהוא לשון חוזק, משא"כ הכא א"א לומר כן, דאי חיוב השור אינו חזק ואפ"ה חייבו רחמנא, מכ"ש מבעה]:
כהרי המבעה: ר"ל אי כתב שור לא אתא מבעה מני', דרגל הזיקה מצוי להכי מסתבר שיהיה חייב, שהיה לו לשמרה יפה, משא"כ שן כשאינה רעיבה:
ולא הרי המבעה כהרי השור: דאי כ' רק שן, הו"א דוקא שן חייב, שנהנה המזיק ע"י שהזיקה, וגם יצרה תקפה להנאתה, והו"ל לשמרה יפה, משא"כ רגל, להכי כתוב בתורה תרוויי' [והא דלא נקט להו כסדר דלעיל, לא הרי שור כהרי בור. משום דאז לא הוה מצי תו למתני, לא זה וזה שיש בהן רוח חיים, דבור אינו חי. והא דלא מפרש הכא הצריכות' בטעמא, כדמפרש בסיפא ולא זה וזה שיש וכו'. י"ל משום דהכא הוה הצריכות' חדא נגד חדא, ופשוט וקל למצוא החילוק שביניהן, משא"כ בסיפא דהוה הצריכותא דבין תרי לחדא, צריך תנא לפרש במאי שוו הנך תרתי]:
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים: ר"ל שהם בעלי רצון, ולהכי צריך לשמרן יפה:
כהרי האש שאין בו רוח חיים: להכי צריך למכתב גם אש [והוה מצי תנא תו למנקט, ולא הרי אש, שגם כח הרוח שולט עמו, להכי חייב שהו"ל לשמרו יפה, משא"כ ברגל ושן, ברצון בהמה לחוד תלי', והא דלא נקט תנא הכי, ה"ט מדהוא פשוט, מדהוא עדיפותא דחדא נגד חדא וכלעיל ח']:
ולא זה וזה: שיש בו ושאין בו רוח חיים:
שדרכן לילך ולהזיק: מש"ה צריך לשמרן יפה:
כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק: להכי צריך לכתוב ג"כ בור, ואי כתב בור לחוד, הו"א משו"ה חייב מדתחלת עשייתו לנזק. מיהו מבור וחד מאינך, אתו כולהו בלימוד דצד השוה שבהן, ואפ"ה צריך כולהו, משום חילוק דינן, שן ורגל פטירי ברה"ר, בור פטור בו נזקי כלים ומיתת אדם, אש פטור בו טמון:
ושמירתן עליך: ר"ל שנתחייבת לשמרן:
וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק: ר"ל מה שחסר ע"י הנזק, שהניזק לוקח הדבר שניזק במה ששוה השתא, ומה שחסר משוויי' בתחלה, ישלם לו המזיק [(שו"ע חו"מ, תג)]:
במיטב הארץ: ממשובח שבקרקעותיו, כשאין לו מטלטלים, מיהו ביש לו מטלטלין, צריך לשלם מטלטלים כשירצה הניזק, אבל אז כל מטלטל מיטב הוא [(שו"ע חו"מ, תיט)]. אבל במלוה ביש ללוה מעות בעין, צריך ליתנם למלוה, מדלוה מעות בעין, ובאין לו, יסלקו במטלטלים כנ"ל, ואפילו בשטרות יכול לסלקו, ובלית לי' מטלטלים, ישלם קרקע בינונית שבנכסי לוה [(שו"ע חו"מ, קא) ו(שו"ע חו"מ, קב)]. אבל שכיר אפילו לית לי' לבעה"ב מעות, ימכור בעצמו מטלטליו וישלם מעות בעין [(שו"ע חו"מ, שלו)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש