משנה בבא בתרא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


בבא בתרא פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק שני ("לא יחפור") · >>

פרקי מסכת בבא בתרא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·משנה יג ·משנה יד ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, ולא שיח, ולא מערה, ולא אמת המים, ולא נברכת כובסין, אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים, וסד בסיד.

מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים, וסד בסיד.

מרחיקין את הזרעים, ואת המחרישה, ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים.

ומרחיקין את הריחים שלשה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב, ואת התנור, שלשה מן הכליא, שהן ארבעה מן השפה.

משנה ב

לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית, אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות.

היה מעמידו בעליה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים.

ובכירה, טפח.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק.

רבי שמעון אומר, לא אמרו כל השיעורין האלו, אלא שאם הזיק, פטור מלשלם.

משנה ג

לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו.

ולא רפת בקר.

באמת, ביין התירו, אבל לא רפת בקר.

חנות שבחצר, יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין.

עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן, לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחים, ולא מקול התינוקות.

משנה ד

מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך לו כותל אחר, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות.

והחלונות, מלמעלן ומלמטן, ומכנגדן, ארבע אמות.

משנה ה

מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמיה, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם.

מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה.

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח.

רבי יהודה אומר, בית ארבעת כורין, מלא שגר היונה.

ואם לקחו, אפילו בית רובע, הרי הוא בחזקתו.

משנה ו

ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך.

חוץ מחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו.

נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה, שלו.

קרוב לזה, שלו.

מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו.

משנה ז

מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה חמישים אמה.

אבא שאול אומר, כל אילן סרק, חמישים אמה.

אם העיר קדמה, קוצץ ואינו נותן דמים.

ואם האילן קדם, קוצץ ונותן דמים.

ספק זה קדם, ספק זה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים.

משנה ח

מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה.

לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח, ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו, כדי שלא יזיק.

משנה ט

מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה.

ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר.

רבי עקיבא אומר, לכל רוח הוא עושה, חוץ ממערבה, ומרחיק חמישים אמה.

משנה י

מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים.

רבי יוסי מתיר בחרדל.

משנה יא

מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה חמישים אמה, בין מלמעלה בין מן הצד.

אם הבור קדם, קוצץ ונותן דמים.

ואם אילן קדם, לא יקוץ.

ספק זה קדם, וספק זה קדם, לא יקוץ.

רבי יוסי אומר, אף על פי שהבור קודם לאילן, לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו.

משנה יב

לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אחד גפנים ואחד כל אילן.

היה גדר בינתים, זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך לגדר מכאן.

היו שורשים יוצאין לתוך של חברו, מעמיק שלשה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה.

היה חופר בור שיח ומערה, קוצץ ויורד, והעצים שלו.

משנה יג

אילן שהוא נוטה לשדה חבירו, קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה.

ובחרוב ובשקמה, כנגד המשקולת.

בית השלחין, כל האילן כנגד המשקולת.

אבא שאול אומר, כל אילן סרק כנגד המשקולת.

משנה יד

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ, כדי שיהא גמל עובר ורוכבו.

רבי יהודה אומר, גמל טעון פשתן או חבילי זמורות.

רבי שמעון אומר, כל האילן כנגד המשקולת, מפני הטומאה.

(א)

לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְלֹא שִׁיחַ, וְלֹא מְעָרָה,

וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין,
אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְסָד בַּסִּיד.
מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים,
וְסָד בַּסִּיד.
מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכֹּתֶל,
שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב,
וְאֶת הַתַּנוּר, שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה:
(ב)

לֹא יַעֲמִיד אָדָם תַּנּוּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת,

אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
הָיָה מַעֲמִידוֹ בַּעֲלִיָּה,
צָרִיך שֶׁיְּהֵא תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלשָׁה טְפָחִים;
וּבַכִּירָה, טֶפַח.
וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
לֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ,
אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
(ג)

לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין,

תַּחַת אוֹצָרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ,
וְלֹא רֶפֶת בָּקָר.
בֶּאֱמֶת, בְּיַיִן הִתִּירוּ,
אֲבָל לֹא רֶפֶת בָּקָר.
חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר,
יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ:
אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין.
אֲבָל עוֹשֶׂה כֵּלִים,
יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק.
אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְמַחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ:
אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן,
לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ,
וְלֹא מִקּוֹל הָרֵחַיִם,
וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת:
(ד)

מִי שֶׁהָיָה כָּתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ,

לֹא יִסְמֹךְ לוֹ כֹּתֶל אַחֵר,
אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת.
וְהַחַלּוֹנוֹת,
מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן וּמִכְּנֶגְדָּן,
אַרְבַּע אַמּוֹת:
(ה)

מַרְחִיקִין אֶת הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת,

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקְפּוֹץ הַנְּמִיָּה,
וְאֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת,
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסֻּלָּם.
מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.
וְלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ,
אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בֵּית אַרְבַּעַת כּוֹרִין,
מְלֹא שֶׁגֶר הַיּוֹנָה.
וְאִם לְקָחוֹ,
אֲפִלּוּ בֵּית רֹבַע,
הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ:
(ו)

נִפּוּל הַנִּמְצָא בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה,

הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ;
חוּץ מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה,
הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ.
נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת,
קָרוֹב לָזֶה,
שֶׁלּוֹ;
קָרוֹב לָזֶה,
שֶׁלּוֹ.
מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה,
שְׁנֵיהֶם יַחֲלוֹקוּ:
(ז)

מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה;

וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה,
חֲמִשִּׁים אַמָּה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:
כָּל אִילַן סְרָק,
חֲמִשִּׁים אַמָּה.
אִם הָעִיר קָדְמָה,
קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים;
וְאִם הָאִילָן קָדַם,
קוֹצֵץ, וְנוֹתֵן דָּמִים.
סָפֵק זֶה קָדַם, סָפֵק זֶה קָדַם,
קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים:
(ח)

מַרְחִיקִין גֹּרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.

לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ,
אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ;
וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וּמִנִּירוֹ,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק:
(ט)

מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבֻּרְסְקִי מִן הָעִיר,

חֲמִשִּׁים אַמָּה.
וְאֵין עוֹשִׂין בֻּרְסְקִי,
אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
לְכָל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ;
וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה:
(י)

מַרְחִיקִין אֶת הַמִשְׁרָה מִן הַיָרָק,

וְאֶת הַכְּרֵישִׁין מִן הַבְּצָלִים,
וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים.
רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל:
(יא)

מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה,

וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה,
בֵּין מִלְמַעְלָה, בֵּין מִן הַצַּד.
אִם הַבּוֹר קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים;
וְאִם אִילָן קָדַם, לֹא יָקֹץ.
סָפֵק זֶה קָדַם, וְסָפֵק זֶה קָדַם, לֹא יָקֹץ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֵם לָאִילָן, לֹא יָקֹץ,
שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ:
(יב)

לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ,

אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת;
אֶחָד גְּפָנִים,
וְאֶחָד כָּל אִילָן.
הָיָה גָּדֵר בֵּנְתַיִם,
זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן,
וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן.
הָיוּ שָׁרָשִׁים יוֹצְאִין לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ,
מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה.
הָיָה חוֹפֵר בּוֹר שִׁיחַ וּמְעָרָה,
קוֹצֵץ וְיוֹרֵד,
וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ:
(יג)

אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ,

קוֹצֵץ מְלֹא הַמַּרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵשָׁה;
וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה,
כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת.
בֵּית הַשְּׁלָחִין,
כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:
כָּל אִילַן סְרָק כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת:
(יד)

אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים,

קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא גָּמָל עוֹבֵר וְרוֹכְבוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן אוֹ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כָּל הָאִילָן כְּנֶגֶד הַמִּשְׁקֹלֶת,
מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה:


נוסח הרמב"ם

(א) לא יחפור אדם בור - סמוך לבורו של חברו.

ולא שיח, ולא מערה,
ולא אמת המים, ולא נברכת של כובסים,
אלא אם הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים - וסד בסיד.
מרחיקין את הגפת, ואת הזבל,
ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים,
מכותלו של חברו שלשה טפחים - או סד בסיד.
מרחיקין את הזרעים, ואת המחרשה,
ואת מי רגלים - מן הכותל שלשה טפחים.
מרחיקין את הריחים -
שלשה - מן השכב,
שהן ארבעה - מן הרכב.
ואת התנור -
שלשה - מן הכליה,
שהן ארבעה - מן השפה.


(ב) לא יעמיד אדם תנור -

בתוך הבית - אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות.
היה מעמידו בעליה - עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים.
ובכירה - טפח.
ואם הזיק - משלם מה שהזיק.
רבי שמעון אומר:
לא נאמרו כל השעורין האלו, אלא שאם הזיק - יהא פטור מלשלם.


(ג) לא יפתח אדם -

חנות של נחתומין, ושל צבעין - תחת אוצרו של חברו,
ולא רפת בקר.
באמת, ביין התירו - אבל לא רפת בקר.
חנות שבחצר -
יכול למחות בידו, ולומר לו:
איני יכול לישן - לא מקול הנכנסין, ולא מקול היוצאין.
ועושה כלים - ויוצא ומוכר בשוק.
אבל אינו יכול למחות בידו, ולומר לו:
איני יכול לישן - לא מקול הפטיש, ולא מקול הריחים, ולא מקול התינוקות.


(ד) מי שהיה כותלו, סמוך לכותל חברו -

לא יסמוך לו כותל אחר - אלא אם כן הרחיק הימנו ארבע אמות.
ובחלונות -
בין מלמעלן, בין מלמטן, ומכנגדן - ארבע אמות.


(ה) מרחיקין את הסולם מן השובך - ארבע אמות,

כדי שלא תקפוץ הנמיה.
ואת הכותל מן המזחילה - ארבע אמות,
כדי שיהא זוקף את הסולם.
מרחיקין את השובך מן העיר - חמישים אמה.
לא יעשה אדם שובך בתוך שלו,
אלא אם כן - יש לו חמישים אמה לכל רוח.
רבי יהודה אומר:
בית ארבעת כורין - מלוא שגר היונה.
ואם לקחו -
אפילו בית רובע - הרי הוא בחזקתו.


(ו) ניפול שנמצא -

בתוך חמישים אמה - הרי הוא של בעל השובך,
חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו.
נמצא בין שני שובכות -
קרוב לזה - שלו,
ולזה - שלו,
מחצה למחצה - שניהם יחלוקו.


(ז) מרחיקין את האילן מן העיר - עשרים וחמש אמה.

החרוב והשקמה - חמישים אמה.
אבא שאול אומר:
כל אילן סרק - חמישים אמה.
ואם העיר קדמה - קוצץ, ואינו נותן דמים.
ואם האילן קדם - קוצץ, ונותן דמים.
ספק זה קדם, וספק זה קדם - קוצץ, ואינו נותן דמים.


(ח) מרחיקין גורן קבועה מן העיר - חמישים אמה.

לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו -
אלא אם כן - יש לו חמישים אמה לכל רוח.
מרחיק מנטיעותיו של חברו, ומנירו - שלא יזיק.


(ט) מרחיקין את הנבילות,

ואת הקברות, ואת הבורסקי, מן העיר - חמישים אמה.
אין עושין בורסקי - אלא למזרח העיר.
רבי עקיבה אומר:
לכל רוח הוא עושה - חוץ מן מערבה,
ומרחיק - חמישים אמה.


(י) מרחיקין את המשרה - מן הירק,

ואת הכרישין - מן הבצלים,
ואת החרדל - מן הדבורים.
רבי יוסי - מתיר בחרדל.


(יא) מרחיקין את האילן מן הבור - עשרים וחמש אמה.

החרוב, והשקמה - חמישים אמה,
בין מלמעלן, ובין מן הצד.
אם הבור קדם - קוצץ, ונותן דמים.
אם האילן קדם - לא יקוץ.
ספק זה קדם, וזה קדם - לא יקוץ.
רבי יוסי אומר:
אף על פי שהבור קדם את האילן - לא יקוץ,
שזה חופר בתוך שלו,
וזה נוטע בתוך שלו.


(יב) לא יטע אדם אילן - סמוך לשדה חברו,

אלא אם כן - הרחיק ממנו ארבע אמות.
אחד גפנים, ואחד כל האילן.
היה גדר בינתים -
זה סומך לגדר - וזה סומך לגדר.
היו שורשיו יוצאין לתוך שדה חברו -
מעמיק שלשה טפחים - כדי שלא לעכב את המחרשה.
היה חופר בור, ושיח, ומערה -
קוצץ, ויורד - והעצים שלו.


(יג) אילן שהוא נוטה לתוך שדה חברו -

קוצץ מלוא המרדע, על גבי המחרשה.
החרוב, והשקמה - כנגד המשקולת.
בית השלהים, ובית האילן - כנגד המשקולת.
אבא שאול אומר:
כל אילן סרק - כנגד המשקולת.


(יד) אילן שהוא נוטה לרשות הרבים -

קוצץ - כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו.
רבי יהודה אומר: טעון פשתן, או זמורות.
רבי שמעון אומר:
כל אילן כנגד המשקולת - מפני הטומאה.


פירושים