יומא כג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

תלמוד בבלי

<< · יומא · כג א · >>

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75% | ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם והכתיב (ויקרא יט, יח) לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא אאיזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה בואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא גכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס:

ומה הן מוציאין אחת או שתים וכו':

השתא שתים מוציאין אחת מבעיא אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבריא כאן בחולה והתניא אחת מוציאין שתים אין מוציאין במה דברים אמורים בבריא אבל בחולה אפילו שתים מוציאין והיחידין מוציאין שתים ואין מונין להן אלא אחת ואין מונין לו אלא אחת והתניא דאין מוציאין לא שליש ולא גודל מפני הרמאים ואם הוציא שליש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד [אלא] שלוקה מן הממונה בפקיע מאי מונין לו נמי אחת מאי פקיע אמר רב מדרא מאי מדרא אמר רב פפא מטרקא דטייעי דפסיק רישיה אמר אביי מריש הוה אמינא הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן המבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא:

מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש:

ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר (דברים כא, א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן הוא אומר (מלכים ב כא, טז) וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא ירושלים פה לפה הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ארבע אמות מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה אנן על מי להביא על העיר או על העזרות וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן

רש"י[עריכה]


שאינו נוקם - נקמתו:

ונוטר - איבה כנחש בלבו:

איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה - שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:

דנקיט בליביה - ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק. דמפייסו ליה. לבקש מחילה:

חולה - אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה:

ויחידים - בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם:

אלא אחד - אין נמנה אלא איש אחד:

אין מוציאין - עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים:

ואם הוציא שליש מונין לו - שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול להרחיק זה מזה:

גודל - אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהן:

הממונה בפקיע - הממונה על רצועות המלקות:

שליש - אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קא סלקא דעתיה מונין לו שנים:

מטרקא דטייעי - רצועות ישמעאלים העשויה שוט לסוסים:

דפסיק רישיה - לכך קרויה פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים מפקיעין לשון קריעה:

דתנן - במסכת שקלים (פ"ה משנה א):

ביבאי - שם האיש:

היו מפקיעין - לעשות פתילות לשמחת בית השואבה בחג:

נגדא - רצועות מלקות:

על מעלות האולם - בהר הבית אולמות הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון על מעלות האולם בהר הבית אולמות גרסינן בתוספתא:

על מי להביא - משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי עזרה:

געו - צעקו:

הרי הוא כפרתכם - מיתתו תכפר עליכם:

ארבע אמות מאי עבידתייהו - גבי מרוצת שפיכות דמים:

עשרה דברים - בבבא קמא חשיב לה בפרק מרובה (דף פב:):

תוספות[עריכה]


שתים מוציא אחת מבעיא. אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ"מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי' והא דלא פריך הכי בריש פ"ק דעירובין (דף ב:) ובריש פרק קמא דסוכה (דף ב:) דקאמר ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין (שבת דף קכו:) ארבע וחמש קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמש מפנין ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא הוי ובפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו.) דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע"ג דהתם לאו דווקא דכ"ש אם שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא (דף קיח:) גבי לוקח מן הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה (שבת דף ס:) גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ד' או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אע"פ (כתובות דף נז.) משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים (שם ד' ס:) איכא למימר דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק יונק ארבע וה' שנים י"ל דדוקא קאמר ד' לבריא וה' לכחוש:

וירושלים אינה מביאה עגלה ערופה כו' והתניא כו'. תימה לי מאי פריך לימא דכרבי יהודה ס"ל דאמר לעיל בפ"ק (דף יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי' עזרות איכא למ"ד התם דנתחלקו לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הרי נודע ועוד דקאמר על העיר או על העזרה פשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי:

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

ו א מיי' פ"ז מהל' דעות הלכה ז', סמג לאוין יא:

ז ב מיי' פ"ז מהל' דעות הלכה ח', סמג לאוין יב:

ח ג מיי' פ"ז מהל' דעות הלכה ז':

ט ד מיי' פ"ד מהל' תמידין הלכה ג':

י ה מיי' פ"ח מהל' כלי המקדש הלכה ו':

ראשונים נוספים

 

רבינו חננאל

 

חידושי הריטב"א

 

תוספות רי"ד

 

תוספות ישנים

קישורים חיצוניים