חבל נחלתו יב כח
סימן כח
מיעוט מצוי ובדיקה מדגמית
א. מיעוט מצוי בהלכה
המושג 'מיעוט מצוי' או 'מיעוט דשכיח' לא נקבע כאיסור מן התורה. הוא נמצא בראשונים ובאחרונים כהסבר לחובות הלכתיות של בירור או לעתים טעם לאיסור שהטילו חז"ל, ובכל מצב הוא דין מדרבנן, כאשר מדין תורה הדבר כשר בגלל רוב או חזקה להיתר. נמנה כמה מצבים הלכתיים שהראשונים השתמשו בדין זה.
מצאנו זאת בחיוב בדיקת הריאה מסירכות, מדאורייתא בהמה שנשחטה כראוי כשרה בלא בדיקה ואין ריאותיה צריכות בדיקה ככל החשש לטריפות, ולכן: "בא זאב ונטל בני מעיה, כשרה. וכן ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, שהזכירו הגאונים ז"ל, דאם שחט אחד והוא לפנינו, בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה, ולא נסמוך ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, כיון דאפשר לבדקו" (שו"ת הריב"ש סי' קצא). ומשמע שאם אין השוחט לפנינו סומכים על הרוב.
וכן לגבי חיוב בדיקת תולעים בפירות כתב הבית יוסף (יו"ד סי' פד): "וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (שם) וז"ל: פירות שדרכן להתליע באיביהן צריכין בדיקה שכל שהאיסור מצוי צריך בדיקה ולפיכך תמרים שהרחש מצוי בעודם מחוברים לקרקע לא יאכל מהם בלא בדיקה וכן עדשים ופולים וזיתים הרחש מצוי בהם במחובר ולפיכך צריכין בדיקה, עברו עליהם שנים עשר חודש משנתלשו אוכל והולך בלא בדיקה ואינו נמנע, שכל בריה שאין בו עצם אינו חי ואינו מתקיים שנים עשר חודש ולפיכך בידוע שאין כאן רחש מן הרחשים הגדלים במחובר".
וכן לגבי אווזים שהלעיטו אותם ויש חשש טריפה של נקובת הושט, כתב הש"ך (יו"ד סי' לג ס"ק כג): "אבל דעתו (=של הרמ"א) כיון דשכיח יותר מסרכות הריאה א"כ אין לסמוך ארובא וצריך בדיקה וכדלקמן ר"ס ל"ט גבי ריאה. והיכא דנמצא הקוץ תחוב בושט הדין מוסכם להמחבר וכמ"ש בס"ק כ"א, וכן משמע להדיא בד"מ כדפי' וכן בעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר. וכן הב"ח צוח ככרוכיא על המנהג שמלעיטים האווזות כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א בצבור שעשו תקנה לבדוק הושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הושטות כשר בדיעבד".
יש שחכמים יצרו מערכת הלכתית שלמה ובה הרבה פרטי הלכות מפאת מיעוט המצוי, כדין דמאי בתרומות ומעשרות כאמור בתוספות (שבת יג ע"א): "והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמקום אחר משום דהויא מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים". ולעתים בדמאי העמידו דבריהם ואסרו אף בדיעבד. ובתפארת ישראל (יכין, דמאי פ"א מ"א): "דמאי הוא תבואה של ע"ה, נוטריקון דא מאי, ר"ל מה זה, מעושר או לא, דנהי דרוב ע"ה מעשרין הן, ולא קיי"ל כר"מ דחייש למיעוטא, הכא דהפירות מתחלתן בחזקת איסור טבל היו [כתוס' יבמות דקי"ט ע"א] ואיכא נמי מיעוט דשכיח דאין מעשרין [כתוס' שבת די"ג א], גם רבנן מודו דאמרינן סמוך מעוט דשכיח לחזקה מד"ס להחמיר [כנ"י רפט"ז דיבמות], ואף על גב דגבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין לא אמרינן סמוך מיעוט דאין מומחין לחזקת איסור אבר מן החי [כחולין ד"ג], התם אין המיעוט מצוי, ואדרבה הרוב מצוי [כתוס' בכורות ד"כ ע"ב], משא"כ הכא דהמיעוט שכיח חיישינן מדרבנן".
ויש הלכות שחז"ל אסרו בדיעבד כיון שלא ניתן לבדוק ומיעוט האוסר מצוי, כגון הניצולין במים שאין להם סוף לגבי עגונה.
וכן לגבי אלמנה שילדה ומת הבן תוך ל' יום שהיא בספק אם צריכה חליצה. כתב בתוספות (יבמות לו ע"ב): "הא לא שהא ספיקא הויא – לא כמו שפי' הקונטרס דבפיהק ומת ולד איירי [דבהא] אפילו רבנן מודו בפיהק ומת דנפל הוא, אלא כשנפל מן הגג או אכלו ארי איירי כדאמר בס"פ ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלו, א ושם) והתם פסקינן כרשב"ג. וא"ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף (לקמן קכא.) דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידים עליו להשיא אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ"מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמירים ביה ומחמירים נמי שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים (=בגלל מיעוט נפלים) כדאמרינן בס"פ ר' אליעזר דמילה (ג"ז שם). ומיהו לענין אבילות לא החמירו שיש להקל באבלות כדאמר בפ' יש בכור (בכורות מט.) הכל מודים לענין אבלות שאין מתאבלים דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל"...
וכ"כ הים של שלמה (יבמות פ"ד סי' ג): "תנן התם בפ' ר"א דמילה (שבת קל"ה ע"ב) רשב"ג אומר, כל ששהה ל' יום, לגבי אדם יוצא מחזקת נפל, הא לא שהה ספיקא הוי, בין פיהק ומת, בין אכלו ארי, או נפל מן הגג, ורבנן פליגי עליה באכלו ארי, או בנפל מן הגג, והלכה כרשב"ג, ולא אזלינן בתר רוב יולדות, שהן בני קיימא, אלא חיישינן למיעוט דנפלים, משום דשכיחי, כמו שאין מעידין על הגוסס להשיא את אשתו, אף שרוב גוססין למיתה, וכן נפל במים שאין להם סוף, משום דהוי מיעוט דשכיח, ואיתמר התם (קל"ו ע"א) מת בתוך ל', ועמדה ונתקדשה, רבינ' אמר משמיה דרב', אם נתקדשה לישראל, חולצת מאחי בעלה הראשון, שמא האי ולד נפל הוא, ואם זה שקידשה כהן הוא, אינה חולצת, רב משרשי' אמר, אחת זו ואחת זו חולצת, ופסק הרי"ף והרמב"ם (ה' יבום פ"ב הכ"א) כרבינ', והיינו טעמא, כיון דפליגי רבנן ארשב"ג, ואמרי, אף על גב דלא שהה ולד מעליא הוא, גבי אשת כהן, דאי חלצה אסורה על בעלה, עבדינן כרבנן, דלא מצריכי להאי חליצה, ואף על גב דהשתא נשארת לבעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא, ואם היתה חולצת, ונשארת תחת בעלה, בספק חליצה, דאיסור מדרבנן, מ"מ הא עדיפי טפי, דאי חלצה, אמרי, רבנן קמו בה בולד דנפל הוי, ולהכי הצריכו חליצה, ואתי למשרי חלוצה לכהן, אבל כי לא מצרכי לה חליצה, אמרי, קמו בה רבנן בולד, דולד מעליא הוה, ולהכי לא אצרוכי חליצה, ולא אתי למשרי יבמה לשוק, וכ"כ הרא"ש (סימן ה')"...
יש מקומות שחכמים צרפו לרוב ההיתר חזקות והפכו את המיעוט המצוי למיעוט דמיעוט שאינו מצוי, כאמור בשו"ת מהרי"ק (סי' קעא): "דגבי סבלונות נמי אפילו תאמר נמי דלא חיישינן אלא במקום שמעוט דמקדשי ברישא הוי מעוט המצוי מ"מ מאחר שהיא בחזקת פנויה ואיכא חזקה בהדי רובא חשוב כמעוט שאין מצוי וכמעוט' דמיעוט' כדאית' בהדי' בריש פ' בתר' דיבמות (דף קיט) דקאמר התם גבי הא דתנן היתה לה חמות אינה חוששת דכיון דרוב' וחזקה לשוק ה"ל מיעוט' דמיעוט' ולמיעוט' דמיעוט' לא חייש ר"מ".
ב. איך נקבע מיעוט מצוי
צריך לעיין בשאלה: לפי מה נקבע היות הדבר נחשב למיעוט מצוי וכיצד הדבר ישתנה ממצב זה.
חלק מהקביעה של מיעוט מצוי מתבססת על התנאים הטבעיים כגון טריפות הריאה או חרקים בפירות וירקות או מיעוט נפלים. חלקם מתבססים על ההתנהגות האנושית כגון סבלונות או הלעטת אווזים שבגלל הפעולה בכח עלולה ליצור נקב בושט, או רוב מומחים בשחיטה.
לגבי אותם התלויים בתנאים טבעיים כבר כתבו הראשונים והאחרונים שהם תלויים במקום ובזמן כאמור בש"ך (יו"ד סי' פד ס"ק כב): "וכמ"ש בת"ח שם דדבר זה משתנה לפי המקום והזמן".
וכך כתב בשו"ת פרח שושן (יו"ד כלל א סי' ב): "ומה גם דלעניות דעתי נראה דפה מצרים אין מתליעים הפולים במחובר, שהרי עינינו הרואות שעושים מאכל מפולין רכים בעודם ירוקים ואוכלים מהם קלוים בתנור, ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שמצא בהם תולעת. ואין סתירה לזה ממ"ש הרשב"א שהפולין דרכם להתליע במחובר, כי דבר זה משתנה לפי המקום והזמן ולא כל המקומות שוים, כי יש דברים מתליעים במקום זה ואין מתליעין במקום אחר כמ"ש הת"ח הביאו הש"ך בסי' הנזכר ס"ק כ"ב ע"ש, וכנה"ג בס"ק מ"ו ע"ש".
נראה ברור שבשטחים אלה שכלל התנאים הטבעיים הם היוצרים את המיעוט המצוי, אם התנאים שונים ובמקום זה אין מיעוט מצוי, ממילא אף יתבטל חיוב הבדיקות, וכפי שכתב בעל שו"ת פרח שושן.
נראה להוסיף שלגבי דינים אשר נאמרו בש"ס כגון סירכות או מים שאל"ס כיון שדינא דגמרא הוא לחוש או לבדוק, ואולי אף נאסרו במניין, אף בימינו אע"פ שהשתנתה המציאות ואין בהם מיעוט המצוי בכ"ז דינא דגמרא לא בטיל ומלכתחילה חוששים להם, וק"ו אם יש בכך מעשה בית דין שאין בי"ד בדורנו יכול לבטל גזירת בית דין קודם. לדוגמא, דין מיעוט נפלים – בימינו כמות הנפלים בישראל במגזר היהודי הוא קרוב ל-. (שלש לידות מאלף), וודאי אינו נחשב למיעוט מצוי. בכ"ז נראה שיצריכו חליצה בישראלית אע"פ שרובא דרובא אינם נפלים. וכן לגבי אשת מי שמת במים שאל"ס, כשבימינו, לא בעת מלחמה, נעשות פעולות חילוץ והצלה אשר מבררות ומורידות את הסיכוי למצוא ניצולים כמעט לאפס, ובכ"ז לא יקלו בכך לגבי אשתו בסתמא, אלא יושיבו בי"ד שיתיר עגונות כאלה. ועי' שו"ת אג"מ (אה"ע ח"א סי' מא).
בתחומים השייכים למנהג בני אדם ברור שהנורמה הכוללת תקבע. לדוגמא בימינו רוב ככל הציבור אינו יודע מה הן סבלונות, כמו"כ לגבי הלעטה אם ישנה דרך וכך נוהגים רוב המלעיטים – שאין בה חששות של קריעת הושט ממילא אין מקום לחוש למיעוט המצוי. וכן לגבי רוב שוחטים מומחים לפי המציאות ישתנה הדין.
ישנם תחומים שמצד הטבע יש מיעוט מצוי האוסר אבל נעשים בהם פעולות מיוחדות להסרת מיעוט האוסר. כגון לגבי חרקים במיני פירות וירקות. כאן חזקתו הטבעית של התחום לא השתנתה אולם אם נעשו במלואן פעולות בני אדם צריך לדון האם הן הפכו את המיעוט לאינו מצוי, וממילא יהא מותר בהם אף ללא בדיקה של כל אחד ואחד.
ג. בדיקה מדגמית
בפירות וירקות שגודלו בשיטות מיוחדות של הרחקת והדברת חרקים עולה השאלה האם ניתן ע"י בדיקה מדגמית של כלל הכמות המובאת לפנינו להכריע האם יש מיעוט מצוי האוסר בכמות ולכן יצטרכו בדיקת כל פרי ופרי או שעל סמך הבדיקה המדגמית נתיר את כל הכמות ללא בדיקה של כל פרי ופרי.
יש מתנגדים לבדיקה מדגמית וטוענים: וכי היכן מצאנו בדיקה מדגמית להתיר רוב ומיעוט, ולהחליט האם יש מיעוט המצוי בכלל הכמות.
ונראה להשיב, כיון שחומרת מיעוט מצוי היא מדרבנן, ואצל חז"ל היא היתה מצב קבוע בו המיעוט האסור קבוע, סביר להניח שההסתמכות על בדיקה מדגמית כדי להכריע אם יש לפנינו מיעוט מצוי או לאו לא תוזכר. המצב בו יש שינויים בפירות וירקות בין מיעוט מצוי לשאינו מצוי, וממילא ההכרעה האם יש מיעוט מצוי בתופעה מסוימת התחדשה בעיקר בדורנו, ולכן סביר להניח שלא תהא לכך התייחסות בפוסקים.
בגליון של אמונת עתיך הביא הרב יהודה הלוי עמיחי כמה תחומים שבהם מצאנו בדיקה מדגמית של שלשה מתוך הכלל. האחד מהם תפילין שנקנו ואין ידוע אם כתבם סופר מומחה.
כאמור בעירובין (צז ע"א): "אמר רב חסדא אמר רב: הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה – בודק שתים של יד ואחת של ראש, או שתים של ראש ואחת של יד. מה נפשך; אי מחד גברא קא זבין – לבדוק או שלש של יד או שלש של ראש. אי מתרי תלתא גברי זבין – כל חד וחד ליבעי בדיקה! – לעולם מחד גברא זבין, ובעינן דמיתמחי בשל יד ובשל ראש".
ומפרש רש"י:
"הלוקח תפילין – הרבה יחד, ולחזור למוכרן, ולוקחן ממי שאינו מומחה".
"בודק שתים של יד ואחת של ראש – וכיון דהוחזק בשלש – הוה מומחה, ולוקח השאר בלא בדיקה". וכ"כ המאירי (עירובין שם) וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' לט ס"ט). אמנם הבדיקה המדגמית כאן היא לבדוק האם הסופר מוחזק בכשרות או לאו. כלומר הבדיקה המדגמית בודקת את הסופר וממילא קובעת לגבי כל התפילין שנקנו ממנו, אבל אינה בודקת ומעידה ישירות על כל כמות התפילין שנקנו מהסופר.
אעפ"כ עפי"ז כתב בחכמת שלמה (קלוגר סי' פד ס"ח) לגבי בדיקת קמח: "ובנידון כזה דליכא לברורי יוכל לסמוך על בדיקת מקצת ואף רוב אין צריך רק אם בדק במדות וכדומה יוכל לסמוך על השאר כמו שכתוב בהלכות תפילין [או"ח סימן לט סעיף ט] דבודק שלש בתים יעש ודוק כן נראה לפענד נכון לדינא".
וכן הביא (שם) הרב עמיחי משו"ת רמ"ץ (יו"ד סי' לא אות ה) לגבי חרקים בקמח שלאחר ניפויו די בבדיקה מדגמית כדי לדעת שאין צורך בבדיקה נוספת.
הרב פרופ' נריה גוטל כתב בס' 'התורה והארץ' (ח"ב עמ' ) שניתן להסתמך על 'בדיקה מדגמית' כדי לאשש שהגידול שלפנינו נבדל לגמרי מדומיו שלא גודלו בשיטות מיוחדות של תנאי גידול ללא חרקים, ובכך שלא להצריך את הגידול בבדיקה פרטנית של כל יחידה ויחידה.
כאמור לעיל, כיון שכל חומרת מיעוט המצוי מדרבנן, נראה לומר שיש כח ביד חכמים להשען על בדיקה מדגמית, ומצאנו בדיקה מדגמית בירושלמי כדי להחיל חזקה ולהקל.
במעשרות (פ"א ה"ג) נאמר: "תני רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו שקידים המרים הרי אלו פטורין ומתוקים אינן חייבים עד שתפרוש קליפתן החיצונה. הורי רבי חנינא בציפורין כהדא דרבי ישמעאל בי רבי יוסי... הורי רבי פינחס כיון שראה שלשה שפירשה קליפתן החיצונה שהוא תורם את כל הקופה. אמר רבי מנא ובלבד שלא יתרום מקופה על חבירתה".
היינו אותם שלשה שפרשה מהם קליפתם מלמדים על כל הקופה (=סל) ויכול לתרום ולעשר אותה קופה, ואותם שלשה מחזיקים את כל הקופה שהיא הגיעה לעונת המעשרות.
והעיר החזון איש (מעשרות סי' א אות כז): "ירו' פ"א ה"ג כיון שראה שלשה שפירשה קליפתן החיצונה שהוא תורם את כל הקופה כו' ובלבד שלא יתרום מקופה על חבירתה, אע"ג דאמר לעיל ה"ב רימון שניקרה בו אפי' פרידה אחת כולו חיבור למעשרות, אינו אלא ברימון ואשכול וכמש"כ לעיל ולא בשאר מינין, והכא בשלא בדקנו את השאר ובשלשה שבדק מחזקינן לכולהו שהגיעו לעוהמ"ע, מיהו צ"ע מ"ל קופה אחת ומ"ל ב' קופות, ואפשר דרבנן החמירו בב' קופות ומשמע דקליפה החיצונה שנתפרשה מאוכל קאמר והיינו שיעשו מגורה וזה דבר שאינו נראה, אבל אי קליפה חיצונה היינו שיש קליפה ע"ג קליפה כעין עלה ומתיבשת ונופלת א"כ זהו דבר הנראה ומה יועיל שבכרו שלשה".
למדנו מהירושלמי שבדיקת שלשה מלמדת שכל הקופה הוחזקה שהגיעה לעונת המעשרות. וכאן הבדיקה היא להיתר ולקבוע שדין כל הפירות כדין הבדיקה המדגמית.
וכן מצאנו בדיקה מדגמית להחזיק לאיסורא כדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קיג): "אלא עיקר הענין שכל שנמצאו תולעים מרובין בקדרה בין בפעם אחת בין בהרבה פעמים צריכין בדיקה יפה. שהרי הוחזקו הירקות האלו בתולעים וכל שהוחזק צריך בדיקה לצאת מאותה חזקה. וכשהן חיין יש להן בדיקה יפה. אבל במבושלין ומבולבלין אי אפשר לבדקן. ולפיכך אסורין שצריכין הן בדיקה ואין להם".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' פד ס"י): "ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים, הרוטב מותר על ידי סינון (פירוש שמעבירין במסננת), אבל ירקות עצמם, אם מצא בהם ג' פעמים, יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות"
וכן בשולחן ערוך (יו"ד סי' ק ס"ד): "ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים, הירקות אסורים"...
ובאר הש"ך (ס"ק יא): "ג' תולעים כו' – דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו".
וכך העיר החזו"א (יו"ד סי' יד אות ז): "והא דנמצאו ג' אסור ואחד או שנים מותר, נראה דהיינו ביש ספק אי אתו מעלמא, או נתגדלו בפירי, ובזה יש חזקה דתלתא, דאין לנו להחזיק שקרו ג' מקרים נפרדים אלא יש לתלות שכל הג' סיבה אחת להם, והיינו שטבע הפירי להתליע, והיינו טעמא דקטלנית כדאמר יבמות ס"ד ב', מעין גורם מזל גורם, אבל אם אין גורם אחד לשלשתן לא שייך חזקה דג' מקרים אינם גורם להרבות מקרים, וכן בוסת אמרינן שיש כאן טבע קימת לראות להפסקת זמן זה, או ליום זה בחדש ולכן אמרו נדה ל"ט א' שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כיון שאין כאן טבע קיימת רק מקרים, וכ"כ בפ"ת בשם מהרש"ל שאם אין מצוי בו כנימא באופן דודאי מעלמא אתו אף אם יש ג' אין חוששין דלמא איכא אחריני, ומש"כ בפ"ת בשם אחרונים לנטות מזה אינו מובן, ומיהו נראה דאם נמצאו אחד או שנים אף בברור שלא נפלו מעלמא וכגון שהן באוכל עדיין, מ"מ הקדירה מותרת דתולין שחד פירי נלקה ואין זו ריעותא על חבריו, אבל אם נמצאו ג' הוחזק שכל הפירות באילן זה או בערוגה זו נלקו וחשיב כרוב המצוי שהן מתולעות".
וממשיך ומבאר שמציאת ג' בבדיקה מדגמית מבררת דוקא כשיש סיבה אחת לריעותא, וממילא הבדיקה מחזיקה את כל הכמות שלפנינו כנקיה או כחייבת בדיקת כל פרי ופרי (אם ניתן) אבל ג' מקרים אין יוצרים חזקה.
ומוסיף החזו"א: "ומה שהקשה בח"י שם מג' מתים דאמרינן דזו שכונת קברות, התם נמי קבורתן בשכונת קברות חשיב כטבע שסיבה אחת הביאתן למקום זה, שמנהגו של עולם ליחד שדה קברות, אבל אין דרך לקבור מתים בשדות בלתי מוכנות לכך".
ונראה מדבריו שכן הורה לגבי דגי קרפיונים הגדלים בבריכות גידול, שבבדיקת ג' דגים יש להחזיק בנקיון או בנגיעות את כלל הדגים בבריכה.
וע"ע באנציקלופדיה תלמודית (כרך יג, חזקה ה, מקרה החוזר).
ויש להעיר שמההשוואה שבין קביעת חזקה באדם אחד כגון תפילין שהכותב מומחה או שחיטה שהשוחט מומחה לבין בדיקת שלשה מכמות כדי לאפיין את כלל הכמות נראה שהעקרון שווה, היינו כשם שיש גורם אחד הקובע לגבי האדם אם הוא מומחה ה"ה יש גורם אחד הקובע שכל הכמות מוחזקת בתוצאת הבדיקה המדגמית.
מסקנה[עריכה]
נראה שבגידול שאנו מסתפקים אם יש בו מיעוט המצוי האוסר ומחייב בדיקת כל יחידה ויחידה או שהוא מוחזק להיתר ניתן לעשות בדיקה מדגמית כדי לברר האם המובא לפנינו מכלל הפירות מוחזק באיסור או שמוחזק להיתר.