מלבי"ם - התורה והמצוה

קלח.

לא יחבול רחים ורכב, כי נפש הוא חובל . תרגם אונקלוס "ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש". ובש"ס (ב"מ קלט) במשנה, "לא רחים ורכב בלבד, אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש". וא' מהפשטנים פי', " כי נפש ", הוא חיי הנפש, שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם. כי אם יקח כלי אומנתו, במה יעשה עבודתו! והשכל יסכים לפירושו. וגם הובאה הדעה הזאת בטורח"מ (=טור חושן משפט) (צז סעיף מז) בשם הרמ"ה. אבל השו"ע השמיטה, והרמ"א ז"ל כתב בפי' שמותר למשכנם. ויש להבין, למה באמת לא פי' חז"ל כן!

אבל אחר העיון, נראה אשר הניא לחז"ל מלפרש כן, מפני שבימים הקדמונים ובפרט במדינות אזיה (=אסיה), לא היה בית אשר אין שם רחים ורכב לטחון בו. וא"כ לא היו הרחים כלי אומנות כלל, רק כמו תנור וכירים. ואף שהיודע בטיב העולם אין נצרך להביא ראיות, עכ"ז נציג ראיה אחת. כי במס' כתובות במשנה, "אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת". שחשב הטחינה עם האפיה, ואף הקדימה. ולא תאמר כי משום שטחינה הוא קודם אפיה, לזה חשבה קודם; אבל אם לא היתה מהמלאכות הבייתיות, לא היה מוטל על האשה. וע' ב"ב גבי "המוכר את הבית מכר וכו'", שנראה ג"כ ראיה.

ומה שאמר איוב לא י תטחון לאחר אשתי . שמשמע שתהיה טוחנת לאחר בשכר. פי', כי הטחינה היא מלאכה כבדה ובזויה, כמ"ש (שמות יא) מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים , שתפס ב' הקצוות. ומי שלא הי"ל שפחה, גם לא היה רוצה שתטחן אשתו, היה שוכר איזה אשה עניה. וא"כ אינו רק מפני שהוא כלי שעושים בו אוכל נפש.

ודע שלשון "חבלה" הנאמר בכאן ובכ"מ, הוא משכון שלא בשעת הלואה, או ע"פ שליח הב"ד, או שהב"ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה. ובאה אזהרה על הב"ד, שלא יצוו ליתן זאת למשכון. אבל אם נותן לו מעצמו משכון בשעת הלואה, שאינה נקראת "חבלה" רק "עבוט" כאשר יבא להלן, מותר.