ביאור:בנות צלפחד - חיבת הארץ

פרשת פנחס בבין המצרים

פרשת פנחס נקראת על פי רוב בתקופה של בין המצרים, יש בפרשה זו ללמד אותנו את הדרך לזכות לראות בקרוב את פנחס הוא אליהו הנביא זכור לטוב.

באמצע שהתורה מונה את בני ישראל, ישנו דבר חריג שכמעט אין לו אח ורע בתורה, בכל התורה כולה ישנם רק אמהות, בנות כמעט לא נזכרות בתורה. האשה עיקר מעלתה במה היא שהיא אמא של... בזכות שהיא מביאה לעולם ילדים צדיקים, ולא בתור שהיא עצמה צדיקה וכד', והנה כאן התורה מונה חמש בנות, ולא פעם אחת ולא פעמים, שלוש פעמים הן נזכרות בשמן. במה זכו, "'מה הייתה מעלתן?"'

שבח בנות צלפחד

חז"ל דייקו מהמקרא שלחמש בנות אלו היה מעלה מיוחדת של חיבת הארץ, היות והמקרא^[1] האריך ליחסן עד יוסף לפי שהוא חיבב את הארץ, שנאמר: (בראשית נ, כה) "והעליתם את עצמותי", וגם בנותיו מחבבות את הארץ ^[2].

מפרשי המקרא נתקשו להבין היכן ראו חז"ל את חיבת הארץ שלהן, יתכן וסה"כ הן רצו ירושה בארץ?

הנצי"ב מבאר^[3]: בבקשתן הן אומרות "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", היה להן אפשרות לקבל נחלה גדולה אצל חצי שבט מנשה בעבד הירדן והמה בקשו דווקא בארץ ישראל בתוך אחי אביהם (משפחת החפרי) ולא אצל אחי אבי אביהם גלעד ומכיר שהתישבו בעבר הירדן אף על פי שנחלת מנשה בעבר הירדן כבר היא כבושה ועומדת לפניהן (וגם היתה גדולה מאוד, ומסתבר שבנקל היו מקבלות שם) מכאן שהיו מחבבות את ארץ ישראל.

הרב אביגדור נבנצל מבאר: הן לא באות ואומרות למה יגרע חלקנו, טענה כזאת כל אחד יכול להעלות, הן אומרות למה יגרע "'שם אבינו?"' אם אנו לא נקבל חלק בארץ ישראל על שם אבינו, אז לאבינו המצוי בעולם האמת יהיה חסר, שכן חלקה בארץ ישראל היא חלקה בגן עדן כמבואר באבן עזרא (בראשית לג,יט)^[4].

זה מה שחז"ל שיבחו כל כך את אותן בנות, ואמרו שראו מה שלא ראתה עינו של משה, שכן הן זכו להבין את קדושתה של ארץ ישראל, להבין שקרקע בארץ ישראל היא חלקת גן עדן, ואם לאביהן לא יהיה קרקע בארץ ישראל, הרי הוא מאבד את חלקו בעולם הבא. זוהי הבנה עמוקה ונפלאה במעלתה של ארץ ישראל, זוהי חיבת הארץ אמיתית.

הקב"ה מצפה מאתנו שנבין שאם הוא בחר בארץ ישראל מכל הארצות, זה סימן שיש בארץ זו מעלה שאין בכל הארצות, התפקיד שלנו לחפש ולהתבונן מה מיוחד בארץ ישראל, במה גדולה מעלתה כל כך.

מסירות לארץ ישראל

מובא בגמרא ובמדרש (ילקוט שמעוני יהושע רמז כז): תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה, איני, והאמר ר' חסדא נשאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים, בת עשרים יולדת עד ארבעים, בת ארבעים שוב אינה יולדת? אלא מתוך שצדקניות היו, נעשה להם נס כיוכבד שילדה בת מאה ושלשים שנה:

מדוע לא נשאו הבנות כל כך הרבה שנים?

יש מבארים שזה היה מחשש שמא כאשר ינשאו לאחר לא יוכלו לקבל נחלה בארץ ומחמת זה נשארו רווקות עד גיל ארבעים ^[5]. ומחמת שזה היה ממסירות נפש לארץ ישראל, זכו ונעשה להן נס.

חמש בנות

לא לחינם היו לצלפחד דווקא חמש בנות, צלפחד חינך את בנותיו לאהוב ולהודות לה' על ארץ ישראל. ההודיה לה' על הארץ שייכת למספר חמש, שכן נאמר בנבואת ירמיה (לג, י) שלעתיד לבוא יהיה בארץ ישראל חמשה קולות של הודיה לה' על שיבת ציון.

"כֹּה אָמַר יְיָ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְיָ"

המהר"ל מאריך לבאר שכל ענינה של ארץ ישראל, קשור למספר חמש: שכן המספר ארבע מתייחס לגלות, והמספר חמש מתייחס לגאולה. נביא כמה דוגמאות:

• עם ישראל גלה ארבע גלויות (מצרים, בבל, יון, אדום), לאחר מכן (חמישי) מגיע לארץ ישראל.
• ארבע מאות שנה נגזר גלות מצרים (ארבע וארבע מאות שורש אחד הם - מהר"ל), וחמש לשונות יש בגאולה לארץ ישראל (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי).
• חמש אותיות מנצפ"ך הם אותיות שבהם מבשרים את הגאולה (כמבואר בפרקי דר"א פרק כ"ח).
• במדרש (דב"ר ב,כג) כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו... ואף לעתיד לבוא אין נגאלים אלא מתוך חמשה דברים הללו וכ"ו.
• בהודיה על גאולת מצרים מודים על חמשה דברים: "מעבדות לחירות מיגון לשמחה מאבל ליום טוב מאפילה לאורה משעבוד לגאולה", והם כנגד חמשה דברים שנזכרו בכתוב "ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול באותות ובמופתים".
• בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות ו' משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו (רש"י ויקרא פרק כו).
• בשנה החמישים גאולה תתנו לארץ, חמש וחמישים משורש אחד, כשם שחמש מתייחס לגאולה כך בחמישים יוצאים העבדים והקרקעות לגאולה.

טעם הדבר: גלות הוא פיזור האומה, שרוצים לומר על דבר שהתפזר מאוד אומרים שהוא מפוזר בארבע רוחות השמים, לפיכך מספר הגלויות ארבע. לעומת זאת גאולה לארץ ישראל היא קבוץ והתאחדות אותם שהיו פזורים ומפורדים. לפיכך מספר חמש מתייחס לגאולה, כי המספר חמש מרמז על אחדות (כמו שנאמר במשנה באבות (ג,ו) שאגודה זה חמשה) שכן חמש זה ארבע לארבע רוחות ואחד באמצע. והאחד שהוא באמצע הוא מאחד כל הארבע. לפיכך חמשה סוד הגאולה שהיא קבוץ המפורדים והמחולקים.

אותו צדיק שחינך את בנותיו להודות לה' על מתנת ארץ ישראל, זכה לחמש בנות שאוהבות ומודות לה' על ארץ ישראל.

רמזים בשמות

הפלא יועץ (בספרו אלף המגן) מצא בשמות אלו של הבנות, רמז נפלא על הדרך להודות לה' אפילו בעת צרה. כך הוא דורש את שמות הבנות: מחלה נועה – כאשר האדם חולה ל"ע או נע ממקום למקום, אז 'חגלה' במקום לבכות ולהתלונן תעשה חג לה' – תודה לה' על הצרה, שכן הכל לטובה. או אז תזכה מלכה תרצה – שהמכה שקיבלת תגרום לך להיות מרוצה לה'.

יוסף חיבב את הארץ

גם מה שחז"ל ראו ביוסף שהיה בו חיבת הארץ, צ"ע אולי הוא פחד מגלגול מחילות שיש למי שנקבר בחוץ לארץ כמבואר בגמ' (כתובות קיא, א)?

מבאר הספר לוית חן: יוסף ביקש והעליתם את עצמותי מבואר בזוהר (תרומה קמ"א, ב) שלא רצה שגופו יבא לארץ כדי שלא יטמא את הארץ, היות והמת בחו"ל גופו טמא, ולכן ביקש והעליתם את עצמותי ולא גופי, ומכך שחיבב את הארץ.

• עוד על יוסף וחיבתו לארץ ישראל ראה במאמר מורחב: יוסף הודה בארצו.

אהבת ארץ ישראל – מקורה

זכו בנות צלפחד וכל המצווה של אהבת ארץ ישראל, התגלגלה על ידם, שהנה בכל התורה כולה לא נכתב במפורש המצווה לאהוב את ארץ ישראל, רק נלמד מאיסור דיבת הארץ ועוד מקורות, כמבואר בערך ביאור:אהבת ארץ ישראל, אבל מקור אחד יש לנו בתורה, מהפסוק שנאמר (במדבר פרק לו, ו-ז): "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

הלשון ידבקו בא להורות על ענין זה שעם ישראל צריכים להיות דבוקים בארץ, מלשון "ודבק באשתו" והיינו "דבקות נפשית" כמו שכתב רמ"ד וואלי (במדבר לו, ט): ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל כלומר דבקותם למטה תהיה מכוונת אל דבקותם ושרשם למעלה ותהיה הנחלה כפי ההשראה וההשראה כפי הנחלה כדי שלא יהיה שום עירבוב ובלבול באותו החילוק התחתון שהוא מכוון ממש אל החילוק העליון.

אותם בנות שאהבו כל כך את ארץ ישראל, זכו ומצוות אהבת ארץ ישראל, נתגלתה בתורה על ידם.

שבח הנשים

חז"ל ראו בבנות אלו דוגמא למעלת נשות ישראל במדבר, וראו את הנשים במיוחד כאוהבת את ארץ ישראל, לשון רש"י "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ." שהוציאו המרגלים דבה על ארץ ישראל, הנשים אהבו את הארץ, וכשאוהבים לא פוחדים, לא מאמינים לכל הדיבורים הרעים, הן היו בטוחות שהארץ טובה מאוד ולכן לא נגזר עליהם גזירת המיתה.

במדרש אמרו ^[6]: ותקרבנה בנות צלפחד אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים... וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (במדבר/ כו) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה. איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.

בהיסטוריה

יהודית מונטיפיורי, אשתו של סר משה מונטיפיורי, כתבה יומן על נסיעתה עם בעלה לארץ ישראל בשנת 39–1938.

היומן נקרא בשם 'יהודית' ונכתב על ידה בשפה האנגלית, הספר תורגם על ידי אחד מאוהבי שפת הקודש, לונדון שנת התרל"ט.

מיומן המסעות שנכתב בידי יהודית, רואים אנו כי מראה העיר הקדושה העירה בקרבם רגשות נעלים, המון אהבה ורחמים לחורבותיה של ארץ הצבי, והוקרה רבה לבניה.

"יום ב 27 במאי לטבריא מה כחי כי אכתוב את המוצאות אותנו ביום הזה? אודה ואהלל את אלקי חסדנו על הטוב והחסד אשר הוא עושה תמיד בדרכנו זה ויביאנו עד הלום לנחול כבוד ויקר בארצנו הקדושה המקודשת בשכינת עזו ובקדושת החכמים הגדולים אשר נולדו ונקברו בה."

נסיעתם הראשונה הייתה בשנת תקפ"ז (1827) בחודש מאי, במשך ארבעה חדשים התענו הוא ויהודית רעיתו בטלטולי דרכים, ובכל מיני הרפתקאות, ורק בי"ז באוקטובר באו ירושלימה.

מאז המשיכו את מסעותיהם לא"י בשנות:,1857,1855,1849,1839.

אש אהבה זו אשר התלקחה בלבותיהם של שני התירים, בערה בקרבם כל ימי חייהם, מאותה תקופה הדאגה לשלום ציון ואסיריה לא חדלה מלפעם את משה ויהודית.

יהודית מונטיפיורי נהגה ללמוד עברית כל ערב עם בעלה משה, והקפידה לדבר בעברית על אף שחייתה באנגליה. היא ביקרה בארץ ישראל חמש פעמים. ביוזמתה הוקם בית החולים הראשון בירושלים "ביקור חולים".

בעת החדשה

מצינו בסיפורי משפחות רבות מהעת החדשה, שנשים הן שהכריעו את ההחלטה לעלות לארץ ולא לרדת ממנה, והצילו בכך את משפחותיהן משואה והתבוללות.

נביא סיפור אחד מלפני מאה שנה לערך. עלו אז לארץ ישראל עולים חדשים מאירופה, וקנו את אדמות ראש פינה. כיוון שהיו אנשים עשירים בנו בתים גדולים ויפים מאבן, אבל לאחר זמן קצר החלו הקשיים להתגבר, מחלות, קשיי פרנסה, עוני, מחסור, והתנכלויות של כנופיות ערביות. לאט לאט התחיל להתמלא בית הקברות של המושבה בחללים. כתוצאה ממצב זה החלו להגיע מכתבים מההורים מחו"ל: 'תחזרו אלינו, ולכל הפחות תשלחו אלינו את הילדים'. במושבה החלה להתעורר תסיסה, והתושבים החליטו לקיים אספת חברים דחופה בבית הכנסת.

כולם הגיעו, ובמיוחד הנשים שהן אלו שסבלו ביותר מכל המצב. אחת הנשים ביקשה רשות לדבר ראשונה. היא הייתה בתו של גביר בחו"ל, רגילה בתפנוקים, וסבלה מאוד מהמצב. האנשים כולם היו בטוחים שהיא כנראה רוצה לומר כמה קשה לה, ושאי אפשר להמשיך כך. כאשר עלתה על הבמה אמרה האישה: "זה אלפיים שנה אדמות ראש פינה מחכות שיגאלו אותן. מיליוני של יהודים מתבוננים בנו כעת, האם ניכנע או נישבר. אם חלילה נעזוב את המקום הזה - ייתכן ויעברו עוד אלפיים שנה עד שישובו לכאן יהודים", בשלב זה פתחה את ארון הקודש ואמרה: "משביעה אני אתכם בספר התורה שבארון הקודש שאף אחת מהנשים כאן לא תעזוב את ראש פינה ויהי מה". דממה השתררה בבית הכנסת, ואחת אחת עברו הנשים לידה, נישקו את ספר התורה, ואמרו: 'גם אני נשארת'^[7].

הסופר פנחס בן צבי גראייבסקי הוציא בשנת תרפ"ט 9 חוברות 'בנות ציון המצוינות', על חיבת ציון שהייתה בבנות ישראל^[8].

הטעם

נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש, הנשים יודעות לחדור לעומק של הדברים, לכן הנשים השכילו להבין מעלות קדושת א"י יותר מהאנשים על ידי הבינה יתרה שנמצאת בתכונותיהן.

יש מסבירים שגברים אוהבים מצוות רוחניות ואינם מתחברים כל כך בנקל למצוות גשמיות, לכן היה קשה להם להיכנס לארץ, שכל מהותה עבודה גשמית קדושה (זריעה, קצירה, טחינה, אפיה). לעומת זאת הנשים בטבען אוהבות לקדש את החומר, וזה הרי כל עסקן בחייהן לכבס לגהץ, לאפות ולבשל^[9].

הבנות הצדיקות

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" מדוע האריכה התורה לפרט את כל התולדות, יכלו לכתוב ותקרבנה בנות צלפחד למשפחת יוסף?

מתרץ רש"י: ללמדך (במה שפרט את כל השלשלת עד יוסף) שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק.

היכן פירט הכתוב באחד מהן ליחסו לשבח? מסביר הנצי"ב: במה שזכו שיכתב פרשה על ידן. ולמה הן נחשבות צדיקות? על מעלה זו שחבבו את הארץ הן נקראות צדיקות.

למדנו מכאן שמי שמחבב את הארץ נקרא צדיק, ולכן זכו אותן בנות להיכתב בתורה בשמותן, ולא פעם אחת אלא ג' פעמים, כאדם שחביב עליו אוהבו שחוזר על שמו שוב ושוב, ואפילו צלפחד בעצמו שהתורה כותבת שמת בעוונו, מ"מ נקרא צדיק מפני שחיבב את הארץ.

הגאולה וחיבת הארץ

בפרשה זו אנו רואים את המעלה הגדולה שיש למי שאוהב את ארץ ישראל, ונקראו בפי חז"ל צדיקות על המעלה הזו שהן אוהבות את ארץ ישראל.

חז"ל אומרים שהגאולה תלויה באהבת הארץ, כאשר עם ישראל יחבבו את ארץ ישראל, תגיע הגאולה. ונתנו ב' טעמים לדבר: א. תיקון חטא המרגלים. ב. מלשון הפסוק תהילים ק"ב. ראה בערך אהבת ארץ ישראל.

מהפרשה שלנו נוכל ללמוד טעם נוסף מדוע הגאולה תלויה באהבת הארץ? רש"י (במדבר כז, יב) כותב: "כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס לקיטון, א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס".

מדברי רש"י אנו למדים שהיחס לארץ ישראל צריך להיות, כמו הבית הפנימי ביותר של המלך מלכי המלכים, והנה נדמה חתן וכלה שמתחתנים, לאחר החתונה מגיעה הכלה לבית שהחתן הכין לה, מסתכלת ימינה ושמאלה, ואומרת זה הבית שהכנת, כזה מלוכלך, מה יפה כאן, הכול ישן ולא יפה וכ"ו, האם יצליחו לגור בבית שכזה, האם יצליחו להגיע להבאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, וודאי שלא. לעומת זו אם הכלה משבחת את הבית שהחתן בחר ראה בו את כל המעלות, במהירות יביא אותה החתן לחדר הפנימי 'נגילה ונשמחה בך', לכן הגאולה תלויה באהבת ארץ ישראל.

חצי שבט המנשה

בפרשת מטות אנו רואים, שבני גד ובני ראובן נגשים למשה רבינו ומבקשים ממנו נחלה מעבר לירדן, והנה בסוף גם חצי שבט מנשה מקבלים נחלה מעבר לירדן למרות שלא ביקשו. מדוע משה רבינו מעביר את חלק משבט מנשה מעבר לירדן?

שמעתי לבאר בזה: משה רבינו דאג שמא שבטים אלו יעבדו את אהבה וחיבה לארץ ישראל, מחמת שהם גרים קצת מחוץ לקדושת הארץ, לכן הוסיף להם את שבט מנשה, משום שלמדנו לעיל בדברי רש"י שכל הרשימה של צלפחד, חפר, גלעד, וכ"ו היו אוהבים את ארץ ישראל, נמצא ששבט מנשה היו אוהבים את ארץ ישראל, לכן משה נותן להם את עבר הירדן שיעוררו את כולם לאהבת הארץ.

חיבת הארץ

• מאמר מורחב: ביאור:אהבת ארץ ישראל

ראו גם

• W:פירות ארץ ישראל (מצווה)
• נחלת ה' – עלון אהבת ארץ ישראל
• w:דיבת הארץ

קישורים חיצוניים

• מעלת בנות צלפחד, הרב נבנצל.

הערות שוליים

1. במדבר כז,א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף
2. רש"י בשם ספרי
3. העמק דבר, במדבר כז, ד
4. שיחות לספר ויקרא עמ' שי"ג
5. ספר שבטי נחלתך עמ' 76
6. במדבר רבה פרשת פינחס פרשה כא
7. אהבת עולם אהבתיך, פרק י"ג
8. בנות ציון וירושלם, חוברת א', חוברת ו', חוברת ז', חוברת ח'
9. ממעמקים דברים עמוד 54, מנדלבוים אריה