תולדות תנאים ואמוראים/ה/הלל הבבלי
הלל הבבלי או הזקן[עריכה]
(ﬠבדון בן הלל הפרﬠתוני, שופטים פי"ב-יג)
הדגול מרבבה הלזה אשרי עליו נאמר סוכה ב. בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה ﬠזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, היה באמת איש פלאי, איש אשר שולח ממרום להציל את אש-דת מכליון, ואשר ההשגחה העליונה האצילה ﬠליו את כל טובה, במﬠלות ומדות טובות רמות ונשגבות ובאריכת ימים.
הלל הוא כמﬠט האחד בין חכמי חז"ל אשר ידוﬠ לנו מתי נולד וכמה שנים היה לנשיא בישראל וימי חייו, כדמפורש ספרי ברכה סל"ו שהלל חי קך שנה, ﬠלה מבבל בן ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה, ופרנס את ישראל ארבעים שנה. ובשבת טו. אמרו הלל ושמעון [בנו], גמליאל [הזקן] ושמﬠון [הנהרג] נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה, (פי' שאלו הד' נשיאים שמשו במאה שנים האחרונות לפני החורבן), וכשידוע לנו בבירור שהלל היה נשיא ארבעים שנה א"כ נפטר ששים שנה לפני החורבן. וחורבן הבית היה בשנת ג' אלפים תתכט-ל שהוא שפב לשטרות ושבעים למנין העמים, א"כ נולד הלל בשנת ג' אלפים תרנ-א, רב לשטרות.
והנה אף שאי אפשר לנו להכחיש על לא דבר מה שמפורש בדברי חז"ל ע"פ קבלתם האמיתי, ובדורות הללו לא לפלא לחיות קך' שנה, אﬠפ"כ בא הרב החכם ראה"ו בדו"ר ח"א צד 147 בהﬠרה א' ואחריו מר שלמה ברמן בספרו מגבורי האומה, ויאמרו בפשיטות שהלל חי שמונים שנה, ואינם מביאין שום ראיה לדבריהם, ואך יﬠן שכן הוא רצונם (והאם רא"ו בﬠצמו לא האריך ימים קרוב למאה שנה?)
והנה אם לא יאמינו לקול אות הראשון מה שמפורש בספרי, יאמינו לקול אות האחרון אשר בע"כ יודו שהלל חי לא פחות מן קכ שנה. כי מצינו בילקוט חוקת רמז תשמא (מספרי זוטא הנאבד לנו) וז"ל שאלו את הלל באיזה לבוש הפרה נשרפת, א"ל בגדול אמרו לו אינה נשרפת אלא בלבן, אמר להם אני ראיתי את יהושﬠ בן פרחיה ששרפה בגדול אמרו לו אנו ראינו ששרפה בלבן - אמר להם אל תבוזו שכחה לאדם שאם מה שראו ﬠיני שכחתי וכו'. וכן מובא בספרי ריש חוקת בלשון וי"א הלל הזקן היה. והנה כבר בארנו ששמﬠיה ואבטליון ﬠלו לגדולה, עוד במלוך שלמנצא המלכה כי שמﬠון בן שטח אחיה נפטר קודם אחותו ואז שימש הלל לפניהם, וידוﬠ שינאי המלך מלך כז' שנה ואחיו מלך אך שנה אחת, ושנים אחדות טרם שהתחבר יוחנן כה"ג להצדוקים, והנה ﬠברו משך זמן שלשים שנה מן ימי נשיאות יהושﬠ בן פרחיה כאשר בארנו בﬠרכו כשנﬠשה יוחנן כה"ג לצדוקי ואז ברח יהושﬠ ב"פ לאלכסנדריא, ומפורש בפרה פ"ג מ"ה שבימי יוחנן כה"ג ﬠשו פרה אדומה ובל"ס נﬠשית ﬠ"פ הוראת הנשיא ר' יהושﬠ בן פרחיה, ומזה בע"כ צריכין אנו לומר שהלל חי לא פחות מן מאה וﬠשרים שנה. ובל"ס כשﬠשו פרה אדומה נﬠשה בפומבי גדול ﬠד שנשמﬠ בכל תפוצות ישראל, ואבי הלל שהיה בלי ספק מגדולי הדור בבבל ואפשר שהיה הריש נלותא או ממשפחתו כאשר נבאר, ﬠלה אז ﬠם בנו הﬠלם הלל לירושלים לראות השמחה הגדולה אשר אירﬠ בימיהם, ואז היה באמת הלל ﬠול ימים מאוד ואפשר שלא הגיﬠ עוד לשנת ﬠשר, ולכן שכח באמת מה שראו ﬠיניו, ולא אוכל להאמין כי יכחישו הדברים האמיתים האלו אשר לא נאמרו לשם סיפור בﬠלמא אך בﬠנין הלכה, ואדמה כי זה די והותר להראות את אמיתת חז"ל שכל דבריהם אמת.
ונחזור לתולדות הלל. הוא היה נצר מגזﬠ בית דוד אשר נשארו בבבל כירושלמי תﬠנית פ"ד ה"ב, א"ר לוי מגילת יוחסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל מן דדוד. אך לא היה מנצר הזכרים לבית דוד כמפורש כלאים פ"ט ה"ג ﬠ"פ ﬠדות רבי נינו ונכדו שאמר, רב הונא (ריש הגולה) מן דכריא, ואנא מן נוקבתא, כי הוא היה ממשפחת בנימין. וכן הוא בב"ר פצ"ח-ח. אבל בכתובות סב: מפורש שמשפחת רבי היה משפטיה בן אביטל (אשת דוד) וﬠיין ב"ר פל"ג; ובתוס' סנהדרין ה. ד"ה דהכא.
שם אביו לא נזכר בשום מקום, ובירושלמי ﬠירובין פ"י ה"א מצינו שאמר הלל הזקן אלו תפלין מאבי אמה. ומצינו שהיה לו אח בשם שבנא כסוטה כא. כי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוה. הלל ﬠסק בתורה (מתוך עוני רב, רש"י), שבנא ﬠבד ﬠיסקא, לסוף א"ל תא נﬠרוב וליפלוג, יצתה ב"ק ואמרה אם יתן איש וכו'.
ממי קבל ראשית למודו ומה שעברו ﬠליו כל הארבעים שנה הראשונות לימי חייו לא נודﬠ לנו מאומה, יﬠן כי יחסר לנו כל דברי ימי הסבלים מזמן הבית, אך זאת ידוﬠ לנו בבירור שבﬠלותו ללמוד מפי שׁמﬠיה ואבטליון היה אז כבר גדול הדור כמפורש בירושלמי פסחים רפ"ו שﬠל שלשה דברים ﬠלה הלל מבבל - ודרש והסכים וﬠלה וקיבל הלכה, כידוﬠ שבדורות הראשונים לא היה מחלוקת בישראל וכל לימודם היה אך קבלות מרבותם וכל דבר שהיה ספק להם שלחו או ﬠלו ללשכת הגזית למקום סנהדרי הגדולה שמהם יצאה תורה לכל ישראל, וכן עשה הלל שאﬠ"פ שדרש והסכים אﬠפ"כ היה מתיירא לפסוק הלכה עד שﬠלה לשמעיה ואבטליון וקיבל מהן שכן ההלכה.
ובהכרם תרמ"ח צר 164 יאמר הרה"ח מר אטלס שבנﬠורי הלל לא נראו בו כשרונות מיוחדים ללמוד התורה ולכן כאשר ﬠלה כבן ארבﬠים שנה מבבל להקדיש כל ימיו לתורה לא רצה שבנא אחיו לתמכו בזה כי חשבו לגבר לא יצליח כל ימיו. וכל דבריו בדברי הלל המה שגיאות ﬠל שגיאות במפורש בירושל' שהבאתי שכשבא לפני שמﬠיה ואבטליון היה כבר גדול הדור, ולא שבא ללמוד מפי נשיאי ישראל את הא"ב.
והיטב דיבר הרב בﬠל דוה"ר בח"א מח, שנשאר לנו לפליטה מתורת רבו של הלל שלמד אצלו בבבל, ומובא עדיות פ"א מ"ג שאמרו שם הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו - ﬠד שבאו שני גרדים - והﬠידו משום שמﬠיה ואבטליון שב' לוגין מים שאובים פוסלין, ורבו המפרשים ע"ז רש"י מפרש בשבת טו. שהין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אבל לפירושו יקשה על שו"א בﬠצמם איך שינו לשון המשנה, והרמב"ם מפרש יﬠן שהיו גרים ונשאר שפתם שפת עכ"ום והיו אומרין "אין" כמקים "הין". ולפירושו קשה א) שהיו אך ממשפחת גרים, ב) האם אם רבו נלעג לשון חייב גם תלמידו לגמגם בלשונו האם מצוה היא זו?
והגר"א אומר דבר נחמד שתיבת מלא היא מיותר, דבשלמא המה לא יכלו לומר "הין" ולכן הוצרכו לומר "מלא הין", שאם לא אמרו "מלא" היה משמע "אין מים שאובין פוסלין", אבל הלל שהיה יכול לדבר "הין" א"כ למה הוצרך לומר תיבת "מלא"? וע"ז אמרו אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו. אבל לפלא שאירע ששניהם כאחד לא יכלו לדבר הה"א, ועוד הלא במשנה עצמה אמרו שהעידו הגרדיים משמם שאך ג' לוגין פוסלין ולא כדברי הלל שאמר משמם שמלא הין פוסלין, ואיה קבלתו הנאמנה ששימש כל ימיו את שמעיה ואבטליון.
ולכן אמר הרב החכם הנ"ל שרבו שלמד עם הלל בבבל כשלמד אתו המשנה היה מוכרח לומר לשון תורה יען כי המדות נשתנו תמיד ממדבריות לירושלמית ואח"כ לציפוריות, ובבבל היה בל"ס מדה אחרת ולכן כשלמדו הבבלים המשנה אודות השיעורין הוזקקו ללמוד בלשון תורה "הין" אשר אז אי אפשר לטעות, והלל אף כשבא לא"י לא שינה מלשון רבו הבבלי, אבל ש"וא קיבלו שיעור אחר. וכעין זה מצאתי בערוך ערך לשון שחייב אדם לומר בלשון רבו פי' לא אמר שיעור לוגין אלא מלא הין מים כמו שהתורה משערת בהין ורבו היינו משה רבינו. וכן מביא רש"י הפירוש הזה בשבת טו.
וכשעלה הלל מבבל למד מתוך הדחק והתפרנס ממלאכת חטיבת עצים כדמובא בפי' המשניות להרמב"ם באבות פ"ד מ"ה ובחובת הלבבות שער הפרישות פ"ה ובריב"ש שאלה קגג ובל"ס שכן היה להם בקבלה, ואפשר שכולם סמכו על הא דאמרינן יומא לה: אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (ובספרי בית ועד לחכמים ערך הלל אמרתי בדרך השערה שגרסת הגאונים היה ביומא שם "בטרפיז" והוא בלשון ארמי עושה שלחנות כדמובא בערוך ומזה הוציאו שהיה חוטב עצים) חציו היה נותן לשומר בהמ"ד וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו, ופ"א לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בהמ"ד להכנס, עלה ונתלה וישב ﬠל פי ארובה כדי שישמﬠ דברי אלהים חיים מפי שמﬠיה ואבטליון, ואותו היום ﬠרב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג - רום ג' אמות - אמרו ראוי זה לחלל ﬠליו את השבת.
ובהתמדה גדולה כזו ובמסירת נפשי ישב לרגלי רבותיו משך כמה שנים מתוך עוני עד שאמרו חז"ל שם הלל מחייב את הﬠניים.
ולא לבד שקיבל מהם חכמת התורה אך גם למד כמה לשונות ואפילו שיחת הרים וגבﬠות ובקﬠות שיחת ﬠצים וﬠשבים שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות כדמובא במסכ' סופרים פט"ז ה"ט.
וכשידﬠ בﬠצמו שהוא מלא תורה וחכמה ואפשר שאז מתו רבותיו שמﬠיה ואבטליון, ובזמן ההוא התחילו האחים הורקנוס ואריסטובלוס לריב בדבר המלוכה וקראו לפאמפיוס הגבור לﬠשות שלום ביניהם והוא אמר כולה שלי, ואח"כ ﬠ"י ﬠצת אנטיפטר אבי הורדוס ביטלו את כח הסנהדרין וחלקום לחמש גלילות בירושלים, גדרה, חמת, יריחו וציפורי, וממילא נתבטלה משרת הנשיא והאב"ד אז קם הלל והלך לו לבבל ארץ מולדתו להרביץ שם תורה, וכל ימי משך הזמן ההוא היו בני בתירא ממלאים מקום הנשיא לכל דבר הנחוץ לכל ישראל כמו לחשבון הﬠבור ולקדש חדשים וכדומה שא"א מבלﬠדי נשיא. מי היו בני בתירא ולמה לא נזכרו בין המקבלים נביא את דﬠת חכמי האחרונים אשר גלו פני הלוט בלהטיהם והﬠלו חרס בידם.
הראש והראשון שבהם הוא החכם ר"נ קראכמאל בספרו מורה נבוכי הזמן צד 187 וז"ל: והיו למורים בזמן ההוא זקנים מﬠיר בתירא בקצה גבול א"י, וגם היא נושבת מיהודים בבלים ﬠ"כל, והחכם גרעץ בא ומילא את דבריו וכה יאמר יהודי אחד בבלי בשם צאמריס ועמו חמש מאות אנשים אנשי חיל רובי קשת יצאו מבבל וכאשר הוגד להורדוש דבר בואם נתן להם ארץ לשבת בבאטאניא (ארץ הבשן) צפונית מזרחית לא"י לרגלי הר חרמון - צאמאריס בנה שם ערים לשבת ובתוכם עיר אחת בשם בטירא כן מובא בקדמוניות היהודים, ויאמר הלאה "כי כן הרי יש לנו בזה לפנינו המקום אשר משם יצאו בני בתירא או זקני בני בתירא אשר הנם בבליים או מהעיר החדשה הזאת בטירא - ובזה מצינו עי"ז גם את כל הפאליטיק של הורדוס, כי הנה אחרי אשר שבר הורדוס את גאון היהודים האם אפשר להאמין כי השאיר את אויביו הסנהדרין מעוז העם, אבל כן הדבר כי הורדוס בחר לו לראשי הסנהדרין את ראשי הקאלאניא אשר יסד הוא - אבל בהיות העם נגדם הנה כאשר נודע אי ידיעתם בתורה הוכרח הורדוס להורידם מגדולתם, ובזה יתורץ מדוע הורידו את בני בתירא מגדולתם בעבור חטא קל כזה, ומי המה בני בתירא ולמה שנים, עכ"ל. ובספר דרכי המשנה צד 94 ובספר מבוא המשנה צד 27 יאמרו בקצרה שאחרי מות שו"א היו זמן קצר בני בתירא ראשי ישראל הנקראים לפי המפורשים ע"ש משפחתם או על שם מקומם בקצה גבול א"י הנזכרת בספרי יוסיפוס".
ולפלא על החכמים האלו איך ידברו דברים שאין להם שחר הלא מפורש בגמרא שהורדוס מלך קג שנה בפני הבית והחכם ר"נ קראכמאל יאמר בעצמו שהלל נתמנה לנשיא רפ' לשטרות וצ"ל רפב' רפ"ב לשטרות - ג'תש"ל, 29 לפנה"ס שהוא מאה שנה לפני החורבן.
ובמלחמות היהודים ח"א ספי"ז יסופר שהורדוס נתמנה למלך מקיסר רומי ועלה לא"י להלחם עם אנטיגנוס וצר על ירושלים משך זמן שלש שנים ובעת ההיא נסע שומרונה לחוג את חג חתונתו עם מרים ארוסתו בת אלכסנדר בן אריסטובלוס ושהה משך שמונה חדשים ואח"כ לכד את ירושלים וילדה לו שני בנים בשם אלכסנדר ואריסטובלוס, ובקדמוניות היהודים יספר שאחרי כלות הורדוס את מבנה עיר קסריה שלח את בני בני מרים לרומי לראות פני הקיסר ומצאו חן בעיניו ואז נתן במתנה להורדוס את נפות טראכן ובאטאניא יען שהיו שם שודדים שהחריבו את הארץ, ואחרי כן יספר איך שהרג את שני בניו הנחמדים ואשר נשארו אחריהם בניהם יתומים, ואח"כ יספר איך שביער הורדוס את השודדים ממקומות ההם ואיך הושיב שמה את גבורי החיל אנשי בבל ויעש להם הנחה חפשי ממס ויבנו ערים לשבת ובתוכם עיר בשם בטירא.
ואחרי הדברים האמתים האלו אשר לפחות עברו מיום שמלך הורדוס ערך כ"ה שנה ויותר כי נשא את מרים שלש שנים אחרי מלכו וילדה לו בנים והבנים הולידו ג"כ בנין, ואז כבר היה הלל לנשיא לערך כ"ב שנה או יותר, ובאו החכמים האלו והביאו שקר מעיר בטירא לומר שהמה בני בתירא שהיו לנשיאים אחרי מות שמעיה ואבטליון? והחכם גרעץ בספרו ח"א צד 500 יאמר בעצמו שזה המעשה היה בסוף ימי הורדוס, ובמורה נבוכי הזמן יאמר בעצמו ששמעיה ואבטליון נפטרו כבר בשנת רם לשטרות, וא"כ איך אפשר לומר שבני בתירא היו נקראין כן יﬠן שהיו מﬠיר בטירא? אך האמת יורה דרכו כי בני בתירא לא היו בבליים אך משפחה יקרה הדרים בירושלים ואחרי פטירת שמﬠיה ואבטליון שהוא לערך בזמן שנלחמו האחים ופאמפיוס לכד את ירושלים ונוטל הכבוד מסנהדרי הגדולה ונתחלקה לחמש מקומות אז הוקמו בני בתירא לפי שעה מקרב ישראל לﬠניני הדת אשר אי אפשר בלﬠדי נשיא, ונכבדי ירושלים ידﬠו את רוחם הטהורה והנאמנה אשר אם יזמין ד' לפניהם איש הראוי לאותה אצטלא להקים את הריסות התורה, אז יורידו מﬠל שכמם את נזר הנשיאות בחפץ לב ויתנו ﬠל שכם אותו האיש וכן היה באמת וכאשר נספר הלאה.
זמן ביאת הלל פﬠם שנית לירושלים והתמנותו לנשיא.[עריכה]
אם נרצה להביט בﬠינא פקיחא יתראה לﬠיננו דבר פלא והשגחה פרטית שנבראה הרפואה ﬠוד קודם להמכה, כי כששולח ממרום שבט אפו הﬠבד האדומי הלזה אשר כמﬠט ﬠשה כליון בﬠם ישראל ואשר אין קץ לאלפי רבבות ישראל אשר ﬠשה למרמס רגליו ורגלי ﬠבדיו בני עם נכר ואשר רחוק רחוק מאור היה מדת ישראל, הזמין לפני זה את האיש הדגול מרבבה את הלל הבבלי, וה' שילם לו מדה כנגד מדה תחת אשר סיכן את ﬠצמו וﬠלה ﬠ"פ הארובה לשמוﬠ דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון לכן נתﬠלה להאיר ﬠיני כל בית ישראל, ותחת אשר קיים בﬠצמו (משנה, אבות ו, ד): "כך היא דרכה של תורה - וחיי צﬠר תחיה ובתורה אתה עמל", הביאו לידי מﬠלה הרמה והנשגבה לשום נזר הנשיאות ﬠל ראשו, וﬠליו נוכל לומר הפסוק "ובא איש מסכן ומלט הוא את הﬠיר בחכמתו" (קהלת ט, טו), והוא בחברת חבירו הגדול שמאי ותלמידיהם המה יחד בנו מחדש את בית ישראל הנהרס, בנו בנין חזק בנין ﬠדי ﬠד, בנין רוחני אשר גם הורדוס גם מלכי רומי גם מלכי שאר או"ה לא יכלו לגשת פנימה להרוס, ויכלו למשול אך ﬠל גופם אבל לא ﬠל רוחם הנﬠלה ותורת ה' התמימה המשיבת נפש.
והנה כבר הבאנו דﬠת חז"ל הנאמנה שהורדוס מלך ג' שנים טרם נתמנה הלל לנשיא. וביוזיפוס בקדמוניות ספר טו פ"י-א יאמר כשלכד הורדוס את ירושלים וﬠשה הרג רב בישראל כיבד מאוד את שני הפרושים המה Pollio and Sameas פוליו וסמיאס יﬠן כי בימי המצור כשצר ﬠל ירושלים יﬠצו שני הפרושים ההם לפתוח את שﬠרי הﬠיר לפניו, מי המה שני הפרושים אשר יזכיר יזיפוס בשם Pollio and Sameas ושם Sameas יזכיר בקדמוניות ספר י"ד פ"ט-ד כשבא הורדוס לפני הסנהדרין וכל חכמי הסנהדרין פחדו מפניו אז קם Sameas ודיבר בלי מורא ופחד, וביחד נזכרו שתי פﬠמים א) בקדמוניות ספר טו פ"א-א בדבר שהמה יﬠצו לפתוח שﬠרי הﬠיר לפני הורדוס כמו שהבאנו למﬠלה. וﬠוד שם כשרצה להשביﬠ את הﬠם שיהיו נאמנים לו אז Pollio and Sameas לא רצו לישבﬠ ולא ﬠשה להם רﬠה.
והנה כולם מתנבאים בסגנון אחד שכונה יוזיפוס ﬠל שמﬠיה ואבטליון כמו הרב רז"פ בדרכי המשנה צד 37, וכן החכם דﬠרנבורג בספרו היקר משא א"י צד לט. ששם פוליון וסﬠמיוס הנזכר ביוסיפון בקדמוניות כשהרג הורדוס את החכמים לﬠרך ﬠשר שנים אחרי מלכו והשאיר לטובה את Pollio and Sameas המה שמﬠיה ואבטליון והמאסף לכל המחנות הראה"ו בדו"ד ח"א צד 143 יאמר: "כאשר בא הורדוס למלוכה היתה ראשית מﬠשהו לרדוף באף את הסנהדרין - וכשמﬠיה ואבטליון לא שלח ידו כי לא שכח שבﬠת נלחם ﬠם אנטיגנוס ויצר ﬠל ירושלים היו יוﬠצים לﬠם למסור לו את העיר ואת שמﬠיה כבד במורא בזכרו את הדברים אשר דבר ביום ﬠמדו לפני הסנהדרין לדין אשר הגיד האותיות לאחור כי הורדוס יהיה השבט וכו' קדמוניוח סט"ו־א.
ובמחילה כולם טﬠו בכל השלשה מקומות ולא לבד בשני מקומות האחרונים כשיﬠצו לפתוח שﬠרי ירושלים לפני הורדוס ובדבר השבוﬠה ששם נﬠלה מﬠל כל ספק שכונתו אך ﬠל הלל ושמאי ששם יאמר יוזיפוס בפירוש Pollio and Sameas his disciple (פאלליא וסאמיס תלמידו) ובדבר כזה אי אפשר לו ליוזיפוס לטﬠות כי היה ידוﬠ לכל ששמﬠיה היה הנשיא ואבטליון השני לו, ואם כן איך קרא יוזיפוס את שמﬠיה לתלמיד? אבל נﬠלה מﬠל כל ספק שכונתו ﬠל הלל ושמאי וקרא את שמאי תלמיד יﬠן שהוא היה השני להלל וכולם כפופים תחת הנשיא להקרא בשם תלמיד.
ומה שכתב שהלל ושמאי יﬠצו לפתוח שﬠרי ירושלים לפני הורדוס האמת הוא כדבריו ואינו סותר דברי חז"ל מה שאמרו שבת טו. שמלכות הורדוס התחילה שלש שנים טרם ﬠלה הלל לנשיאות, כי דברי שניהם אמת יﬠן כי לחז"ל היה להם קבלה אמיתית מתי הﬠמד הורדוס למלך וכונתן מיום שנﬠשה מלך מידי הקיסר ברומי, יﬠן כי מלך ﬠל ישראל לא היה מﬠולם כי רדה ומשל בחזקת היד, ומﬠולם לא קבלו את האדומי למלך עליהם בנפש חפצה.
והנה מיום שהוקם למלך ﬠד שכבש את ירושלים היתה משך זמן קרוב לארבﬠ שנים כדמובא ביוזיפוס, ובתוך הד' שנים הללו בא הלל לירושלים או אפשר שהלל היה בירושלים מכבר יושב כאיש פרטי, ואירﬠ המﬠשה דבני בתירא (ובאשר נביא הלאה) והוקם לנשיא, ולכן צדק היוזיפוס באמרו שﬠל פי ﬠצת Pollio and Sameas נפתחו השﬠרים לפני הורדוס, ולכן לא צדק דוה"ר ח"א צד עמוד 42 שיאמר שיאזﬠפוס טﬠה בזה.
אבל גם מה שהביא בקדמוניות כשﬠמד הורדוס לפני כסא המשפט לפני הסנהדרין אז קם Sameas ג"כ כונתו אך ורק ﬠל שמאי ולא ﬠל שמﬠיה כי שמﬠיה ואבטליון כבר נפטרו ואז היו זקני בני בתירא במקום הנשיאים אך לא לקחו להם קרנים לישב בראש ובפרט שאז נתחלקו הסנהדרין לחמש מקומות, ושמאי היה אז אך אחד מחברי הסנהדרין, שאם כונתו ﬠל שמﬠיה א"כ למה קצף על חביריו מה ששתקו ולא דברו מאומת נגד הורדוס? הלא הוא הנשיא וﬠל מי החובה היה להוציא משפט צדק אם לא ﬠל הנשיא לבדו.
אבל זה אשר אמרנו שהמדבר היה אך שמאי ולא שמﬠיה וכאשר ראה שראשי הסנהדרין ישימו יד לפה ומפחדין מפני הורדוס (אע"פ שהצדק היה אתם כי מה יוכלו לﬠשות אם נגד ﬠיניהם נצבו אנשי חיל בלהט חרבותם) וזה לשון הﬠתקת האנגלי באנטיקווﬠטי ספר יד' פ"ט־ד:
| When affairs stood thus, one whose name was Sameas, a right eous man he was, and for that reason above fear, who rose up and said | ||
ואם היה אז שמﬠיה הנשיא בלי שום ספק היה כותב שקם הנשיא או ראש הסנהדרין ודיבר. ובספר בקורת התלמוד צד 282 יﬠתיק ששמאי והלל היו או בין הסנהדרין ושקר הﬠיד.
וזה שאמר יוזיפוס שכיבד הורדוס את שני הפרושים האלו יﬠן שיﬠצו לפתוח שﬠרי ירושלים לפניו ואת Sameas כיבד עוד יען שזכר מה שדיבר עליו בעמדו לפני הסנהדרין, ובאמת כשעמד הורדוס לפני הסנהדרין לדין לא היה אז הלל שמה, כי זה היה שנים הרבה טרם בא הלל לירושלים, ונחזור לעניינו.
כשבא הלל לירושלים בפעם השנית ומצא את גודל חורבן העם והתורה. הורדוס עשה מלחמה בחרב גאותו על ישראל, רבותיו כבר נפטרו ואחרים לא הוקמו תחתיהם כי אף שמלך אנטיננוס בן אריסטובלוס שנים אחדות אבל תיכף קפצה עליו רוגזת הורדוס, לכן כשבא לירושלים ישב דומם בדד באהלו ועסק בתורה, וכשהגיע שעתו להתנשא, יסופר בפסחים סו. ובירושלמי שם רפ"ו שפ"א חל יד' (ערב פסח) להיות בשבת שכחו (בני בתירא) ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו (ואם היו השנים כתקונם אז היה נחתך הדין על פי הסנהדרין והנשיא), אמרו יש כאן בבלי אחד והלל שמו ששימש את שמעיה ואבטליון יודע אם פסח דוחה את השבת אם לא. שלחו וקראו לו, וכשבא לפניהם התחיל לדרוש להם מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שווה, (וכן מפורש באבות דרבי נתן פל"ז שדרש להם כל הז' מדות) אך הם לא קבלו ממנו ודחו את כל ראיותיו ואמרו לו כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי (ומזה ראיה גמורה שבני בתירא לא היו בבליים), ואע"פ שהיה יושב ודורש כל היום לא קבלו ממנו, עד שאמר להם יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון, כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן.
וזה יען כי לדבר גדול כזה צריכין אך קבלה פשוטה מפי רבותיו, ולכן כ"ז שרצה להראות להם הדין בכח הפלפול הראו לו כי לא נופלים הם ממנו, אבל לבסוף שאמר להם כי כן קיבל מרבותיו אז ראו כי מצאו איש רם המעלה שכל קבלת התורה בידו. והוא הוא האיש אשר המה מבקשים לרפא הנשברות. ובתוספתא פסחים רפ"ד אמרו שכל הדבר הזה נקרה ואתא בעזרה, וזה אות כי לא נעשה הדבר בפומבי בלשכת הגזית מקום מושב הסנהדרין יען כי באמת לא נבחר לנשיא כדרך שנבחרו רבותיו כי כבר נוטל כח הסנהדרין מיום שנפטרו שמעיה ואבטליון ואך נשארו בתים לתורה, וכשמצאו את אשר בקשו אז מינוהו לנשיא עליהם היינו כפי מה שהיה להם הכח בנשיאותם ובטחו בו כי הוא יקים מעט מעט את כח הסנהדרין כבראשונה.
ויסופר שם שהתחיל לקנטרן בדברים וא"ל מי גרם לכם לצרך להבבלי הזה לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם - כיון שקינטרן נתעלמה הלכה ממנו כי שאלוהו וא"ל רבי, שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו? א"ל הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הניחו לישראל אם אינם נביאים הן, בני נביאים הן (והמה בעצמם יעשו כדין) וכן היה.
והראה"ו בח"א צד 144 יתנפל על טרפו ויאמר "כי בימי שמעיה ואבטליון פרו ורבו ההלכות - ומזה הולידה והצמיחה פירוד הדעות גם בין הפרושים- ואחרי מותם עמדו שני אנשים בראש הסנהדרין הם בני בתירא אשר לא היו מבאי בית מדרשם - וכששכחו אם פסח דוחה השבת ובא הלל ודרש להם במדות שהתורה נדרשה לא קבלו ממנו, מזה אנו רואים כי הם לא היו רוצים במדרש ע"פ המדות, עכ"ל." ולפלא שלא ישמע בעצמו מה שהוא מדבר. שא"כ למה הסירו מעליהם הנשיאות בנפש חפצה ומסרו לאיש היותר מתנגד להם אשר תורתו אך ממדרש ע"פ המדות?
וכן יאמר הלאה בצד 145 "כי יפלא מאד הדבר איך הגיעו אנשים בלתי מצויינים בחכמה למעלה היותר גבוה באומה - אמנם נשים עין על מהלך לפניו פ"א לא מצא עבד, ורץ לפניו שלשה מילים. וביצה כ. מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו"ט (כשיטתו שסומכין ביו"ט) חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו? א"ל נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה (מרוב ענותנותיה היה משנה מפני השלום, רש"י). ובשבת יז. אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים וההי קשה לישראל (לפי שהלל היה נשיא וענוותן, רש"י).
ומכל דבר שאירע לו לקח מוסר כי מה שקינטר את בני בתירא בדברים ונתעלמה ממנו ההלכה היה לו למלמד להועיל שלא כעס כל ימיו. וכאשר יסופר שבת ל: ת"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ומעשה בשני ב"א שהמרו שכל מי שיכול להקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז, ואותו היום ע"ש היה הלך אחד מהן ועבר על פתח ביתו בשעה שחפף את ראשו ואמר מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף הלל ויצא לקראתו וא"ל בני מה אתה מבקש, א"ל שאלה יש לי לשאול - מ"מ מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות, א"ל בני שאלה גדולה שאלת מפני שאין להם חיות פקחות (ואפשר שראש הלל היה סגלגל ורצה להכעיסו בזה), הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר מי כאן הלל, וכן עשה כמה פעמים ובאחרונה א"ל שאלות הרבה יש לי לשאול ומתיירא אני שמא תכעוס, נתעטף וישב לפניו וא"ל שאל ממני כל שאלותיך, א"ל אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? א"ל הן א"ל אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל. א"ל בני מפני מה? א"ל מפני שאבדתי ע"י ד' מאות זוז, א"ל הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד. ויסופר שם שעכו"ם אחד בא לפני שמאי ע"מ שילמדנו אך תורה שבכתב כי לא האמין בתורה שבע"פ וגער בו והוציאו בנזיפה וכשבא לפני הלל גייריה, ביום הראשון למדו אבג"ד, למחר אפיך ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי, א"ל לאו עלי דידי קא סמכת דע"פ נמי סמוך עלי. ועוד עכו"ם אחד בא לפני שמאי ע"מ שילמדהו כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין והלל גייריה וא"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. ועוד עכו"ם אחד בא לפני שמאי שיתגייר ע"מ שישימוהו כה"ג ודחפו. והלל גיירו וכשלמד התורה וידע שגם בישראל כתיב והזר הקרוב יומת נשא קו"ח בעצמו. וכשבא לפני הלל א"ל ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך - לימים נזדמנו שלשתן למקום אחד אמרו ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה, ואמרו באבות דר"נ ספט"ו שלהאחרון נולד שני בנים לאחד קרא הלל ולאחד גמליאל והיו קוראין אותם גרים של הלל. ובתוספתא ברכות ספ"ב אמר אל תראה ערום ואל תראה לבוש וכו', (וכונתו שיהא דעתו של אדם מעורב עם הבריות ולא ישנה).
בטחונו בה' היה עד להפליא ואמר ברוך ה' יום יום כביצה טז. ופ"א כשבא מן הדרך שמע קול צוחה בעיר אמר מובטחני שאין זה בתוך ביתי כברכות ס. ואמר שצריך האדם להשתדל תמיד בלי הרך לעלות מעלה מעלה בכוחו הרוחני ולא לעשות שום דבר בשביל כבדו המדומה. ממאמריו היקרים אבות פ"א מ"יג שאמר נגיד שמיה אבד שמו ודלא מוסיף יסוף ודלא יליף קטלא חייב. ואמר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, ואמר השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי ויק"ר פ"א־ה. ומאמרו היקר סוכה נג. כשהיה שמח בשבמחת בית השואבה (ונתגדל ביראת הרוממות) אמר אם אני כאן הלל כאן ואם אין אני כאן מי כאן (כי הטוב והרע שהאדם עושה הכל בשביל עצמו הוא עושה).
אמונתו בהשגחה הפרטית ממאמרו היקר סוכה נג. שראה גולגולת אחת שצפה על פני המים אמר על דאטיפת אטפוך וסוף מטפייך יטופון, (והמאמר הזה המובא באבות פ"ב מ"ו וכל המאמרים שם ע"ש הלל הוא ר' הלל נכדו של רבי כמבואר בערכו).
וה' ברכו באשה יקרה אשה יראת ה' אשר ששה לעשות צדקה וחסד תמיד כאשר יסופר בדא"ר פ"ו שפ"א הזמין הלל אדם אחד ועשה סעודה עבורו ובא עני אחד ועמד על פתח הלל וסיפר במר נפשו כי היום הוא יום חתונתו ומאומה אין בידו, ותקח אשת הלל ותתן את כל הסעודה שהכינה להעני הזה, ובתוך כך נתאחרה מלהביא לפני האורח כי הצטרכה להכין שנית, ושאלה הלל בטוב לבו בתי מ"מ אחרת מלהביא, ותספר לו כל המעשה, א"ל בתי אף אני דנתיך לכף זכות שכל מה שעשית עשית אך לש"ש.
והיה זהיר מאוד בנקיות ובשמירת גופו הטהור כויק"ר פל"ד־ג שאמר הלל לתלמידיו שלרחוץ בבית המרחץ הוא מצוה. וכשהיה הולך לאכול אמר אנא אזל לגמול חסד עם הדין אכסניא היא נפשא עולבתא בגו גופא.
והתשדל תמיד שלא יבוא מכשול לשום אדם ע"י כפסחים סו: שלא מעל אדם בעולתו מימיו אלא היה מביאה חולין לעזרה ומקדישה.
והלל הנשיא כשעלה לגדולה וראה בעיניו את גודל חורבן העם אשר כמעט שנשתכחה תורה מישראל יען כי המלחמות אכלו את בחירי האומה, והגבור האדומי עשה כלה ונחרצה גם על יתר האומה, ראה והבין כי שולח ממרום לרפא הנפצעים, וראשית מלאכתו היה להקים בית מדרש לתורה, ואשר זאת לא מיחה לא הורדוס ולא מושלי הרומאים שהכירו שאך כל מגמתו לשלום ובין שונים בל יתערב, לכן נשא פניו לזה ולא הכביד עולו על תלמידי הלל וגם נשא פנים לשמאי ובית מדרשו. וקיים הלל בעצמו מה שאמר ברכות סג. בשעת המכניסין פזר. ונקבצו אליו תלמידים רבים לשמוע דברי אלקים חיים מפי רבם הקדוש, ואמרו סוכה כח. שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהן ראויים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו, ושלשים מהם רואיים שעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן ר' יוחנן בן זכאי. ובל"ס היו לו כמה מאות תלמידים, ואך המובחרים שבהם שהיו גדולי הדור היו שמונים.
וכנשיא העם תיקן תקנות גדולות לטובת העם כולו כשביעית פ"י ה"ג וגיטין פ"ד מ"ג שראה שנמנעו העם מלהלוות קודם שביעית כי יראו פן תעבור שביעית וישמט ויעברו על דין תורה שאמרה השמר לך פן יהיה עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע, ולכן תיקן פרוזבול שהמלוה יבוא לב"ד וימסור חובותיו להם ואז המה כגבוי דמי קודם שביעית, ובזה הציל את העם מלעבור על הלאו.
והחכם ראה"ו בח"א צד 179 יאמר שבתקנות פרוזבול עקר הלל ד"ת לצורך זמנו והוא טעות גמור כמו שפירשנו. ובר מן דין הלא ידוע שבבית שני לא נהגו יובל לפי שלא היו כל הי"ב שבטים בא"י ולכן לא היה דין שמיטת קרקעות מדאורייתא ובזמן שאי אתה משמט קרקעות אי אתה משמט כספים, א"כ לא עקר בשום אופן דין תורה.
וכן תיקן תקנה גדולה כמפורש ערכין פ"ט מ"ד שעד ימיו היה נטמן הלוקח בית בבתי ערי חומה יום האחרון של השנה כדי שלא ימצאהו המוכר להשיב לו את כספו ותיקן הלל שיהא חולש המוכר מעותיו בלשכה, ומשביעית פ"י ה"ג שאמרו זה אחד מן הדברים שהתקין הלל, משמע שתקנות הרבה תיקן.
ולא לבד שעיניו היו צפויות לתקן תקנות בא"י אבל גם בכל ארצות פזורי ישראל השתדל למענם ברוב חכמתו. וכשבאו וספרו לו שאנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באין אחרין וחוטפין מהן ובקשו חכמים לעשות בניהן ממזרים. כששמע זאת ראה והבין שבני ישראל קדושים הן ולא יעשו דבר נבלה בפרהסיא, ואם אינן נביאים הן בני נביאין הן, לכן צוה להביא כתובן אמן ומצא שם כתוב לכשתתכנסי לחופה הוי לי לאינתו ועי"ז לא עשו בניהן ממזרים ב"מ קד.
מהלכותיו לא נשארו לנו הרבה יﬠן שהוא היה בין מקבלי התורה ואשר עד ימיו לא נפלה שום מחלוקת בישראל זולת דבר הסמיכה ולמדו תורה כנתינתן מסיני. ואך בשלשה מקומות מצינו שחולק הלל ﬠם שמאי כריש עדיות שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה, שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים. הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה - ושמאי אומר תשﬠה קבין. ומובא בשבת טו. א"ה בג' מקומות נחלקו שמאי והלל. ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ו דנחלקו בד' מקומות, יﬠן כי הירושלמי קא חשיב גם המחלוקת בדבר הסמיכה ביו"ט. והבבלי לא קא חשיב זאת יﬠן כי היא מחלוקת ישנה (ובזה יתורץ קושיות התוס' חגיגה טז. ד"ה יוסי). ובדין הבוצר לגת ששמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר אמרו שבת טו. ששתק הלל לשמאי.
וכן נזכרו ההלכותיו בתוספתא מעשרות פ"ו ועדיות פ"ב, המעביר תנאים - א"ר יהודה, הלל עצמו היה אוסר, ומובא בביצה לה.
ובתו"כ שמיני, תזריע יג מובא ההלכות שעליהן עלה לא"י לשמוע ההלכה מפי שו"א. וב"מ פ"ה מ"ט הלוני עד שיבא בני - והלל אוסר, וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר וכו'.
ופסחים קטו. שהיה כורך פסח מצה ומרור בבת אחת ואוכלן, וחולקין עליו חביריו, ובקידושין עה. ע"פ עדות שמואל שהמשנה עשרה יוחסין עלו מבבל, שנה הלל. ובחגיגה ט: מצינו ששאל בר הי הי להלל נראה שאין זה הלל הזקן.
וכפי הנראה השתדל תמיד הלל לכון את השעה איך להחזיר את כבוד הסנהדרין כבראשונה. יען כי מימי אבי הורדוס נתחלקה הסנהדרין לחמש מקומות בירושלים, וביריחו, בגדרה, בחמת ובציפורי כדמובא לעיל, ולכן מצינו אותו בירחיו כסוטה מח: שפ"א היו מסובין בעליית בית גוריא (ובירושלמי שם בית גדיא) ביריחו נתנה עליה ב"ק - יש בכם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך. ובירושלמי שם אמרו שיצתה ב"ק ואמרה יש בכם שנים ראוים לרה"ק והלל הזקן אחד מהן ונתנו עיניהם בשמואל הקטן.
ובל"ס הלך לשם לאחד כל חכמי ישראל אל מקום אחד אך הדור לא היה ראוי לכך.
והחכם ר"י דערנבורג בספרו היקר משא א"י צד מט. יביא דעת החכם גייגער לאמר שהלל השתדל להרים יד חכמים על הכהנים, ואומר שמה שמצינו בנגעים רפ"ג שהכל כשרין לראות את הנגעים ואך לומר טמא או טהור צריך הכהן לומר, שהדין הזה נעשית ע"י הלל וראיתו מירושלמי פסחים רפ"ו שעל ג' דברים עלה הלל ואחד מהן מה שדרש כתיב טהור הוא יכול יפטר וילך לו ת"ל וטהרו הכהן וכו'. והנה מלבד מה שאינם שייכין זל"ז כרחוק מזרח ממערב, הנה ידוע שעלה הלל מבבל ללמוד מפי שמעיה ואבטליון היה זה כארבעים שנה טרם נעשה נשיא וממילא דבריו בטלין ומבוטלין.
ואם כי זכה הלל לראות את מיתת הורדוס, אבל לא התנחם בזה יען כי משורש נחש יצא צפעוני וארכילוס הרשע היה עוד יותר רע מאביו אלף פעמים.
וזכה הלל להנהיג את נשיאותו הרמה משך ארבעים שנה וכשנפטר היה ק"ך שנה והספידוהו בשבח היותר גדול ואמרו עליו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא כמפורש סוטה מח: ובנו שמעון ישב על כסא הנשיאות תחתיו.
ובית מדרשו בשם בית הלל נשאר בקרב ישראל לברכה ולתהלה.
והנה בדבר שני בתי מדרשות ב"ש וב"ה ולמה נזכרו תמיד ב"ש קודם ב"ה זה יען שבית מדרשו של שמאי נתייסדה שנים הרבה קודם ב"ה, וכבר האריך בזה בטוטו"ד הגאון החכם בעל דורות הראשונים בח"א מן צד רעד. ואנחנו לרגל מלאכתנו נביא אך בקצרה, שכל מאמריהן ופלוגתות ב"ש וב"ה עולין לערך שלש מאות וטז והן ג' מינים, הלכות מדרשים וסייגים. מספר ההלכות הן שתי מאות וכ"א. המדרשים כט, ומספר הסייגין סו' כמו שמובא בספר דו"ר ח"א פי"ט.
ובמקומות האלו חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש יבמות פ"טו מ"ב. ג., גיטין פ"ד מ"ה. עדיות פ"א מי"ב יג יד, כלים פ"ט מ"ב, אהלות פ"ב מ"ב[1], ד[2].
ובירושלמי ביצה פ"א ה"ג וסוטה ספ"ד שבכ"ד דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ובכל יתר המקומות תמיד ב"ה לקולא.
ובכ"מ נזכר ב"ש קודם ב"ה זולת במקומות האלו נזכרו ב"ה קודם ב"ש, פאה פ"ו מ"ה, סוגה פ"ג מ"ט, גיטין פ"ד מ"ה, עדיות פ"א מ"יג, יד, אהלות פ"ה מ"ג, פי"ח מ"א, נדה פ"ה מ"ט, פ"ה מ"ו, וברובם איתא הלשון כדברי בית הלל.
ובעירובין יג: אמרו ג' שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרין הלכה כמותינו והללו אומרין הלכה כמותינו יצתה ב"ק [ביבנה ירושלמי יבמות ספ"א] ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן הלכה כב"ה, וזכו ב"ה לזה מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן.
ונפסקה לדורות שב"ש במקום ב"ה אינה משנה כברכות לו:, ביצה יא:, יבמות ט.