קטגוריה:שמואל א יז יח

תרגום יונתן

• לדף התרגום על כל הפרק •

וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח

ישי שלח את בנו, דוד, לשלושת אחיו הגדולים שהלכו אחרי שאול למלחמה בפלישתים.

עברו 40 יום מאז תחילת המערכה. וכל יום גוליית בא בבוקר ובערב והזמין את שאול לשלוח חייל להלחם בו וכך יקבע המנצח במלחמה ללא שפיכת דם מרובה.

דוד שמע את דברי גוליית בפעם הראשונה ומיד הגיב בכעס: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א יז כו). ניתן להבין שדוד לא ביקר לפני כן, במשך ה-40 יום, כי אז הוא היה שומע את זה לפני כן.

ישי שלח: איפת קלוי, שזה עשר עומרים של מאכל קלוי, לבניו, ועוד עשר לחמים לבניו, ועוד עשר חריצי גבינה לשר האלף.
זה יפה מאוד, אולם כאיש מזקני בית לחם, הבא באנשים, וידוע בעושר אביו וסבו, ניתן היה לצפות למנה גדולה יותר.

ישי ביקש: "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם", כלומר תפגוש אותם, תשאל לשלומם ותראה את בריאותם. האם יש להם מספיק אוכל, מים ומנוחה. האם הם פצועים או תשושים. יפה מאוד מאב שדואג לבניו. כמובן אם לכל חייל יבואו אחיו הצעירים, כל כמה זמן לראות מה שלומם, המחנה יראה כגן ילדים מלא מהומות ובעיות. אבל שר האלף יקבל מתנה כך שהוא לא יעשה צרות לדוד.

וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח

מה דוד היה צריך לקחת מאחיו? מה פרוש "עֲרֻבָּתָם"?

"עֲרֻבָּתָם" זה שם עצם שניתן לקחת אותו. החפץ אינו כבד למשא של חמור או עגלה.

1. "עֲרֻבָּתָם" - לערבב, דבר שהם עירבבו ואין להם צורך בו יותר.
2. "עֲרֻבָּתָם" - דבר הערב להם, "ערב לחייך" - אולי הכוונה לשארית האוכל שתקח חזרה. אולי אסור היה להשאיר אוכל במחנה כדי שלא יבאו עכברים ומחלות.
3. "עֲרֻבָּתָם" - דבר טוב להם, חותם או פתיל אישי שלהם, וכך ישי יקבל אישור שהם חיים ובריאים, ושדוד קיים את פקודתו. אם ישי ביקש אישור, זה מראה שהוא חשד בדוד שלא יבצע את דבריו. ואכן בהמשך נאמר: "וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו, עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה" (שמואל א יז כב) והוא לא נתן לאחיו את האוכל ולא לקח מהם דבר.
4. "עֲרֻבָּתָם" - לערב, להיות אחראי, ערבון. ישי ביקש מדוד לקחת דברים מבניו שהוא, ישי, יהיה ערב להם בביתו. אפשרי שמדובר בתשלום שהם קיבלו עבור היותם חיילים בצבא שאול והיו מנועים מעבודת השדה, ולכן קיבלו תשלום משאול, או הכוונה לשלל שהם תפסו בזמן המלחמה וזה חלקם ורכושם. ישי חשש שבמידה והם כבר קיבלו רכוש, ואם הם ימתו בהמשך הקרב, אז רכושם ילקח על ידי הפלישתים או חיילים אחרים שישרדו במלחמה. גם זה נושא מעניין למשפחות שנשארו בעורף: 'להציל רכוש מהחילים, מפחד שהם ימותו במלחמה'.

"וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח" מופיע אחרון, כאילו שזה חסר חשיבות, אבל למעשה זאת היתה מטרת ההליכה. כל שישי רצה זה: לקבל ולהציל רכוש לפני שבניו ימותו בקרב והרכוש יאבד.
העניין הזה לא עניין את דוד, ולאחר הפגישה עם אחיו הבכור והשיחה איתו, הוא יצא להלחם בגוליית, חזר לירושלם עם שללו, ונשאר אצל שאול בלי לדאוג לאוכל הזה, או לצאן שהוא נטש אצל השומר, או אביו ומשפחתו.

שאול הבין שדוד נטש ומחק את משפחתו, וכאשר יהונתן אומר לו שדוד אמר: "אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי" "כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר" (שמואל א כ כט), הוא ידע מיד שזה שקר.