שולחן ערוך אורח חיים תמג א
שולחן ערוך אורח חיים · תמג · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
חמץ משש שעות ולמעלה, ביום י"ד - אסור בהנאה (אפילו חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו - טור סימן ת"ו וריב"ש סימן י"ח), ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם, דהיינו, מתחילת שעה חמישית. ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה, ורשאי למכרו לנכרי, אפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו קודם פסח. ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו. ומתחלת שעה ששית אסרוהו גם בהנאה.
- הגה: ובשנת העיבור שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי עניין היום, ומותר לאכול חמץ עד שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו). ויש אומרים עד ב' שעות קודם חצות (תרומת הדשן סימן קכ"א).
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
ב' שעות קודם. הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות ב' שעות כיון שאין שמש זורחת:
אסרו גם בהנאה. בטור כתב ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ונ"ל דזהו שמיירי בחמץ בין לרש"י ורמב"ם ובין לר"ת שמביא ב"י דאין פלוגתא בין רש"י לר"ת אלא בתרתי דרבנן דהיינו קודם סוף ו' שהזמן ההיא מדרבנן וחמץ נוקשה שהוא דרבנן אפי' בזה לא חיישינן לקדושין ולר"ת דוקא בחדא דרבנן דהיינו או הזמן או החמץ וחדא דאורייתא אבל בתרתי דרבנן חיישינן לקידושין וא"כ הוה דברי הטור כאן לכ"ע דלא כב"י שכתב דכאן כתב אליבא דרש"י ורמב"ם אלא שהטור בא"ע ס"ס כ"ח כתב דאליב' דהרא"ש לשיטת ר"ת הזמן עיקר ואזלינן בתריה אי הוי דאורייתא או דרבנן והוא צריך עיון ויתבאר שם בסייעתא דשמיא:
ר"א כו'. זה דעת ת"ה סי' קכ"א ודברי הרב תמוהין בזה דהכי איתא בת"ה שאלה הא דאוכלין כל ד' ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ד' יש עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימתי שרי לאכול חמץ אם עד ב' שעות קודם חצות לעולם א"ד דכי שלמי להו ד' שעות מתחלת היום לעולם אסור באכילת חמץ. תשו' יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמ' משום יום המעונן וד' זמן סעוד' לכל היא ובזה אין אדם טועה ולהך שינוי' יוכל לומר דלעול' אפי' בימי' הארוכי' זמן סעוד' היא בד' מתחלת היום ולאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם כו' עכ"ל משמע מדבריו דב' שעות שלנו קאמר דהיינו שאנו חושבים השעה שלנו א' מן חלק כ"ד ביום ולילה וכ"מ מדבריו בסי' קס"ז לענין שיעור מליחת בשר דמדמה שעות שלנו לשעות שבתלמוד וקשה ע"ז דא"כ הך ששנינו אוכלין כל ד' היינו ג"כ שעות שלנו וכי כתיבי שעות באורייתא דניזיל בתרייהו אלא ודאי דהשעות הם זמניות וכמ"ש בדיעה ראשונה והיא דעת הרמב"ם וזה מוכח מאד דהא איסור חמץ ושחיטת פסח שייכים זה לזה כמאמר הכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי ושחיטת הפסח תלוי בענין היום כדאי' ר"פ תמיד נשחט דאמרי' בע"פ נשחט התמיד בז' ומחצ' מפ' רבא דמצותו תמיד משינטו צללי ערב דמתחיל שמשה לערב כו' הרי מבואר דבתר היום אזלינן וכיון דהוה חצות היום ע"פ השמש קרוי' ו' שעות דאנן חשבי' כל יום א' ארוך וא' קצר לי"ב שעות ואותן שעות אמרו עליהם חכמים אוכלין כל ד' גם מ"ש חכמים ד' זמן סעוד' לכל היא היינו ג"כ לפי ענין היום שאדם רגיל לאכול סעודתו בשליש היום כל יום לפי מה שהוא כאשר היא מנהג בני אדם שודאי זמן הסעודה של יום ארוך אינו שוה ליום קצר אלא היא לפי ענין היום וא"כ אין כאן שאלה לגמרי דהא דאמרי' בגמ' אדם טוע' ב' שעות היינו לפי שעות היום כדאי' בהדיא דאמרי' א"ה בשית נמי ניכול א"ר אדא בר אהבה שית יומא בקרנתא קאי פי' השמש עומד באמצע הרקיע כו' ואין שייכות לשעות שלנו לענין החמה וא"כ גם לשנויא קמא דאדם טועה ב' שעות היינו זמניות וכי חשבי' ביום ארוך ב' שעות זמניו' קודם חצות הוה ממש שליש היום ודא ודא א' היא ודברי הת"ה הם תמוהים מאוד דתלה האיסור בשעות שלנו וזה ודאי אינו והב"י בסי' תל"א כ' שדברי ת"ה הם כדעת הרמב"ם א"כ היה מפ' ב' שעות דנקט ת"ה היינו זמניות והא ודאי ליתא דא"כ לא היו ב' צדדין לספוקי בהו ולא הי' ת"ה צריך לפלפל בזה ורמ"א הבין כמ"ש בת"ה דעל שעות שלנו קאמר ע"כ עשה מזה ב' דיעות כאן אבל האמת דדברי ת"ה בזה אינם ברורים דלפי דעתו יהיו דברי התנא נתלים בשעות שלנו ומה שייכות יש לנו לתלות האיסור בב' שעות שלנו קודם חצות ולמה נתן התנא שיעו' אכיל' עד ד' שעות ותו לא טפי היה לו לו' ג"כ עד ב' שעות קודם חצות דהי' דבר שוה בכל הזמני' אלא ודאי דזהו דבר בטל וכל השעות הם זמניות וחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עלות השחר וכ"פ מו"ח ז"ל בסי' תל"א שיש להחמיר כדיעה הראשונ' דכאן ולעד"נ דהדיעה השניה היא לאו דסמכא כלל ועיקר הדין כדיעה הראשונ':
מגן אברהם
(א) אסור בהנאה: מדאורייתא (רמב"ם פ"א) ומ"מ אינו עובר בבל ירא' עד הליל' רק על מצו' עשה דתשביתו (מ"מ פ"ג):
(ב) ב' שעות קודם: דחיישי' שביום המעונן יטעו ב' שעות אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למטעי: מת בע"פ הוציאו המת לב"הק וחזרו לביתם ואכלו ואח"כ קברוהו (מהרי"ל) ועמ"ש סוף סי' תק"ו די"א דאסור לאכול קודם קבורת המת והכא שאני דהשעה עוברת וגם התחילו בהוצאתו ומ"מ תמי' לי דהא גבי ק"ש קי"ל אין מוציאין המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין כמ"ש סי' ע"ב סעיף ב' וא"כ היאך יפסיקו לאכילה לכן נ"ל דמוטב לאכול קודם ואחר כך יוציאו המת ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה ואם לא יכלו אח"כ לאכול יאכלו מצה עשירה או בשר ודגים:
(ג) שליש היום: דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחלת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה, וכתב הב"ח ונקטינן לחומרא כסבר' קמיית' וחושבין מעלות השחר עד צ"ה כ"מ בתו' עכ"ל והלבוש ול"ח סי' רל"ג כתבו לחשוב מהנץ החמה עד סוף השקיעה ע"ש ואין ביניהם אלא דבר מועט ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו יש לסמוך אדעת י"א ואם היא יותר משעה עד חצות מותר למכרו ועיין ברלב"ח סי' קל"ח ובר"מ אלשקר סס"א:
באר היטב
(א) אסור בהנאה: ומ"מ אינו עובר בב"י עד הלילה רק מ"ע דתשביתו. מ"מ פ"ג (ובב"ק כ"ט משמעות רש"י דעובר).
(ב) ב' שעות קודם: אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסור ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובות ח"י וכ"כ ע"ש. מת בע"פ יוציאו לבה"ק ויחזרו ויאכלו ואח"כ יקברוהו מהרי"ל וכ"פ ח"י דלא כמ"א.
(ג) הרבה: משמע אפי' כותח ויין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למוכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח הסכמת האחרונים. אבל הב"ח מחמיר דכל מידי ששם בעליו עליו אסור למוכרו ל' יום ק"פ והמחמיר תע"ב.
(ד) עד שליש היום: דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחילת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה עד שליש היום וחושבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו שיש לסמוך אדעת י"א ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. מ"א.
משנה ברורה
(א) אסור בהנאה - מדאורייתא ויליף בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח דהיינו מחצות היום ואילך שהוא בין הערבים ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אכן עדיין אין על אכילתו חיוב כרת עד הלילה וכן לענין בל יראה ובל ימצא הסכימו כמה פוסקים דאין עובר במה שמשהה החמץ משש שעות ומעלה כ"ז שלא הגיע ימי הפסח גופא מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ומ"מ אף שאינו עובר בבל יראה עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מ"ע דתשביתו שאור מבתיכם דקאי על ע"פ משש שעות ולמעלה כמבואר בש"ס:
(ב) ואפילו חמצו של נכרי - דהא באורייתא לא כתיב חמצך אלא חמץ סתמא בין דישראל ובין דעכו"ם והאי דינא עקרו הובא בפוסקים לענין פסח והרמ"א העתיקו הכא להשמיענו דה"ה דאסור גם משש שעות ולמעלה:
(ג) שתי שעות קודם - הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות אז שתי שעות כיון שאין שמש זורחת ואפילו חמץ נוקשה שהוא חמץ דרבנן ג"כ אסור באלו השתי שעות וכ"ש חמץ ע"י תערובות ובתשובת נודע ביהודה סימן כ"א מיקל באכילת נוקשה בשעה חמישית:
(ד) הרבה ביחד - אפילו דבר שנקרא שם בעליו עליו כגון שמכר אוצר של יין שרף לא גזרינן שיחשדוהו שמכר לו הישראל בפסח כשיראו שהעכו"ם מחזיק בהן בפסח כיון שמכר לו עכ"פ בשעה המותרת למכור [אחרונים דלא כב"ח]:
(ה) ובלבד שיעמוד עליהם - ודין זה שייך ג"כ קודם אלו השתי שעות דמליל י"ד ואילך שמחוייב בבדיקת החמץ מחוייב להזהר בזה:
(ו) אסרוהו גם בהנאה - גזירה אטו שעה שביעית דאסור מן התורה בהנאה וע"כ אסור אז למוכרו לעכו"ם ולא ליתן לו במתנה ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף. אם יש לקבור מת בע"פ בבוקר אם יש שהות לקוברו וישאר זמן לאכילת חמץ יקברו המת קודם אכילה דהא אין נכון לבני החבורה לאכול קודם קבורת המת כמבואר בסימן תקכ"ו בט"ז סק"ו ואם הזמן דחוק ואפשר שלא ישאר זמן לאכילה מוטב לאכול מקודם ולקיים אח"כ ביעור חמץ בזמנו ואח"כ יתעסקו בצרכי קבורת המת:
(ז) לפי ענין היום - היינו דלעולם חשבינן היום לשתים עשרה שעות וממילא בימים הארוכים משערים בשעות גדולות ולפיכך בשנת העיבור מותר לאכול עד שליש היום אע"פ שהיום ארוך יותר משתים עשרה שעות שלנו כגון שמגיע לשליש היום חמש שעות ודע דלפ"ז ה"ה במדינות שהימים שלפני הפסח קצרים מחלקין הי"ב שעות לשעות קטנות ואינו רשאי לאכול רק עד שליש אותו היום:
(ח) עד שליש היום - וחושבין את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ"כ הרבה אחרונים וי"א דחושבין מהנץ החמה עד עת השקיעה ועד שליש מזה השיעור יהיה מותר לאכול חמץ והוא קולא בעניננו ודעת הגר"א כמותם ולכתחלה טוב להחמיר כדעה א':
(ט) וי"א עד ב' שעות וכו' - היינו שעות בינוניות שכל אחת א' מכ"ד במעל"ע וע"כ אפילו אם היום ארוך מותר לאכול יותר משליש היום והיינו עד סוף שעה עשירית מחצות הלילה וכן לענין מכירת החמץ מותר לדעה זו עד סוף שעה אחת עשרה וכתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה ואין לאכול כ"א עד שליש היום וכן לענין מכירת חמץ שזמנו שעה אחת יותר חשבינן שעות זמניות ומ"מ בדיעבד אם לא מכר עדיין וההפסד מרובה יש לסמוך אדעה אחרונה ויש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות:
ביאור הלכה
(*) אפי' חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו: כתבו האחרונים בסי' תמ"ח דלפ"ז אסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובח"מ מפקפק בעיקר דינא דריח פת חמץ ואפילו בישראל לפי מה דקי"ל ביורה דעה סימן ק"ח דדבר שאינו עומד לריח מותר להריח בו וכמו כן לענין פת עיין בדבריו אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם פת אינו עומד לריח עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה ועיי"ש בביאור הגר"א גם ביורה דעה סי' ק"ח גופא איתא לחד מ"ד דבחמץ בפסח דאיסורא במשהו אמרי' ריחא מילתא עיי"ש ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר דשמא יבא לאכלו עיין במנ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ח שהאריך בפרטים אלו והביא שם בשם הרוקח כעין זה ולעיל סי' רט"ז ס"ב בביאור הלכה ד"ה המוסק כתבנו בכגון זה לאיסור ובפרט בחמץ דלא בדילא מיניה כולא שתא:
(*) אסרוהו גם בהנאה: ופשוט דאז אסור למכור לנכרי דהמכירה גופא נחשב הנאה אכן בדיעבד אם מכר מצדד הפמ"ג בסימן תמ"ח במשב"ז סק"ו דמהני עכ"פ דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח וכן פסק בספר בנין עולם ובתשובת שואל ומשיב ח"ב סימן מ' ויש מאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי בדיעבד אם מכר לא נקרא אח"כ חמץ שעבר עליו הפסח מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה עיין בנו"ב תנינא סימן ס"ג ובשאגת אריה סי' ע"ט ועיין בשע"ת סימן תמ"ח סקט"ו ובנשמת אדם בהלכות מכירת חמץ שאלה א'. והיכא שהשליך אחר חצות את חמצו לר"ה אם מותר אחר הפסח לחזור ולזכות בו עיין לקמן בסימן תמ"ח בשע"ת ובנ"א הנ"ל ובשדי חמד:
(*) וי"א עד ב' שעות קודם חצות: עיין מ"ב והטעם כתוב בתרומת הדשן דסמכינן אשינויא קמא דגמרא דאין אדם טועה יותר משתי שעות ואלו השעות מסתמא הם שעות בינוניות ולכאורה לדעה זו יצוייר לפעמים גם חומרא כגון במדינות שהימים שקודם פסח הם קצרים משלנו לא יהיה מותר באכילה שתי שעות קודם חצות ולדעה ראשונה דחשבינן שעות זמניות בודאי מותר אפילו בתוך ב' שעות כל זמן שהוא עדיין במשך שליש היום וכן משמע בנהר שלום ובמור וקציעה ולענ"ד אפשר לומר דבזה גם התה"ד מודה להקל שלא להחמיר יותר מדעה ראשונה דנהי דסמיך אתירוצא קמא דאין אדם טועה וכו' אבל הלא יש עוד אוקימתא משום דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא ואין אדם טועה בה והני אוקימתי לא פליגי אהדדי כמו שכתב בתה"ד וא"כ אין לאוסרו באכילה בתוך שתי שעות משום דאתי לטעות עי"ז לאכול גם אחר חצות דהלא עד שליש היום זמן סעודה לכל היא דמסתמא במדינות שהיום קצר ג"כ זמן סעודה עד שליש היום אף שנמשך בתוך השתי שעות שקודם חצי היום וא"כ אין אדם טועה בה ולדינא בלא"ה אין נ"מ דבאופן כזה נוכל לסמוך אדעה ראשונה להקל ובפרט שהיא העיקר להרבה פוסקים: