שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ה
פרק ה[עריכה]
איברא לענ"ד הקלושה והרטושה נראה מוכח כדברינו לפרש דפליגי אביי ורב שימי ורבא בספיקות דאורייתא, ולאו דוקא בספק הבא מחמת מקרה, דאי נימא דלא פליגי אלא בספק שנתחדש מחמת מקרה אבל ספק הבא בתולדה לכו"ע אסור, א"כ תיקשי למ"ד ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש מותר מן התורה, הא דתניא פ"ק דנדה דף י"ד נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק וחייבין באשם תלוי, ואמרינן עלה ותנא דידן מ"ט לא תני אשם תלוי, בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות. ואי נימא דספק הבא מחמת מקרה מותר מן התורה ואפילו היכא דליכא חזקה, א"כ הא דתני וחייבין באשם תלוי אמאן תרמייה, הא הו"ל ספק הבא מחמת מקרה שנתחדש ומותר מן התורה, וע"כ התם ליכא חזקה לטומאה, דא"כ בחטאת קאי, ע"כ ליכא לא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה וספק מותר, ואפילו מאן דסובר דלא בעי חתיכה משתי חתיכות נמי ס"ל דבא מחמת מקרה מותר, אלא משום דחתיכה א׳ הו"ל ספק בתולדה.
ולכן נראה כמו שכתבתי בשיטת הרמב"ם דפליגי בכל הספיקות אם מותר או אסור, ומאן דסובר דמותר סבירא ליה כמ"ד בעינן חתיכה משתי חתיכות, וכמ"ש מוהרי"ט דהנך תנאי דפליגי באשם תלוי בחתיכה א' פליגי בזה, ומאן דאוסר ס"ל דאפילו להך תנא דבעי חתיכה משתי חתיכות מודה לאיסורא בחתיכה אחת, וא"כ הא דתני וחייבין באשם תלוי דאתי כהאי תנא דלא בעי חתיכה משתי חתיכות, ולהאי תנא ספק אסור מן התורה, וכיון דקי"ל כאביי ורב שימי ודלא כרבא, אם כן מוכח דכל הספיקות מדבריהם.
והפר"ח הביא ראיה מדברי רש"י דס"ל כהרשב"א, וכתב שכן הוכיח המוהרי"ט מדברי רש"י פרק עשרה יוחסין ד' ע"ג ע"א, וכן מוכח עוד בהדיא מדבריו ריש פרק האשה רבה דף פח: בהא דאמר וקדשתו בעל כרחו, ופריך היכי דמי, וכתב רש"י ז"ל היכי דמי דהא באיסור מפורש ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כייפינן ליה עכ"ל, ולהרמב"ם לא מוקי ליה באיסור ספק דרחמנא שריא. וכ"כ רש"י בפ"ק דחולין דף כב: ז"ל, וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכי תיסק אדעתין לאכשרינהו עכ"ל וע"ש.
ולפי מ"ש דפליגי בזה אביי ורבא וס"ל לרבא דספק אסור מן התורה, והתם בפרק האשה רבה שם רבא הוא דמותיב וקדשתו ע"ש, ולרבא דס"ל ספק אסור, ומשו"ה כתב רש"י ודאי או ספק לא צריך קרא. ובחולין דף כ"ב נמי רבא הוא דמותיב שם, ע"ש אמר רבא ת"ש פרט לתחלת הציהוב בזה ובזה שפסול ואי אמרת בשלמא בריה שפיר אלא אי אמרת ספיקא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, ופירש רש"י וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא כו', נמי רבא לטעמיה, וכמ"ש דרבא הוא דס"ל כל הספיקות מן התורה אסור.
ומה שכתב רש"י פרק עשרה יוחסין דף ע"ג ד"ה ואיבעית דאיצטריך קרא לספק ממזר, דהו"א כמו בכל התורה ודאי למלקות וספק לאיסורא ע"ש, נמי י"ל כמ"ש ליישב אליבא דהרמב"ם, דמיירי בספק דאיקבע וכגון שנתערב במחבואה, דכה"ג בעלמא אסור מן התורה, ע"ש פ"ב.
עוד כתב שם הפר"ח להקשות לדעת הרמב"ם מהא דאמרו פרק המקשה, חולין עז. כל בהמה לרבות את השליא, יכול אפילו יצתה מקצתה ת"ל אותה ולא שלייתה, ופריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא, ופירש"י למה לי קרא למימר ולא שלייתה, פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד ואסורה מן התורה. וע"ש שמיישב לדעת הרמב"ם משום דהו"ל ספק ספיקא לאיסורא.
ואינו קושיא כלל, דהתם הו"ל איקבע איסורא, כיון דאנן רוצין להכשיר הולד בשחיטת אמו, ואם יצא אז אינו ניתר בשחיטת אמו והו"ל ספק בשחיטה ולא גרע מספק גירושין. וז"ל רש"י שם, פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזיל ולא שריתיה שחיטה עכ"ל, והיינו כיון דה"ל ספק בשחיטה, ודאי אסור מן התורה, ואפילו חזקת איסור מקרי, חזקת שאינו זבוח, ואפילו נימא דלא הוי חזקת איסור ומשום דאיתרע ליה חזקה, עכ"פ איקבע איסורא מיהא הוי, כיון דקודם שחיטה אסור היה ועכשיו נסתפק אם שריתיה שחיטה.