"המחנה האחת והכהו" - מחנה משמש לשון זכר ול' נקבה (תהלים כז) אם תחנה עלי מחנה הרי לשון נקבה (לקמן לג) המחנה הזה לשון זכר וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה (לעיל יט) השמש יצא על הארץ תהילים יט) מקצה השמים מוצאו הרי לשון זכר (מ"ב ג) השמש זרחה על המים הרי לשון נקבה וכן רוח (איוב א) והנה רוח גדולה באה הרי לשון נקבה ויגע בארבע פנות הבית הרי לשון זכר (מ"א יט) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים הרי לשון זכר ולשון נקבה וכן אש (במדבר טז) ואש יצאה מאת ה' לשון נקבה (תהלים קד) אש לוהט לשון זכר
"והיה המחנה הנשאר לפליטה" - על כרחו כי אלחם עמו התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה לדורון ותעבור המנחה על פניו לתפלה אלהי אבי אברהם למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה
"ואלהי אבי יצחק" - ולהלן הוא אומר ופחד יצחק ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיוחד היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו' אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע שאמרת לי אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו שנאמר ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו' בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך
"היטב איטיב" - היטב בזכותך איטיב בזכות אבותיך (ב"ר)
"ושמתי את זרעך כחול הים" - והיכן א"ל כן והלא לא א"ל אלא (שם כח) והיה זרעך כעפר הארץ אלא שא"ל (שם) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך ולאברהם אמר הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים
"הבא בידו" - ברשותו וכן (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו ומ"א מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו ד"א מן הבא בידו מן החולין שנטל מעשר כמה דאת אמר עשר אעשרנו לך והדר לקח מנחה
"עזים מאתים ותישים עשרים" - מאתים עזים צריכות עשרים תישים וכן כולם הזכרים כדי צורך הנקבות ובב"ר דורש מכאן לעונה האמורה בתורה הטיילים בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לשלשים יום הספנים אחת לששה חדשים ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים וכן לכל איל לפי שהם פנוים ממלאכה דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ד' נקבות ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר
"למי אתה" - של מי אתה מי שולחך ותרגומו דמאן את
"ולמי אלה לפניך" - ואלה שלפניך של מי הם למי המנחה הזאת שלוחה למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של כמו (לעיל לא) וכל אשר אתה רואה לי הוא שלי הוא (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה של ה'
"ואמרת לעבדך ליעקב" - על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ששאלת למי אתה לעבדך ליעקב אני ותרגומו דעבדך דיעקב וששאלת ולמי אלה לפניך מנחה היא שלוחה וגו'
"והנה גם הוא" - יעקב
"אכפרה פניו" - אבטל רוגזו וכן (ישעיהו כח) וכופר בריתכם את מות (שם מז) לא תוכלו כפרה ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן ולשון ארמי הוא והרבה בגמרא וכפר ידיה בעי לכפורי ידיה בההוא גברא וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק
"על פניו" - כמו לפניו וכן (ירמיהו ו) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד וכן (ישעיהו סה) המכעיסים אותי על פני ומ"א על פניו אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה (ב"ר)
"ואת אחד עשר ילדיו" - ודינה, היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו; ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (ב"ר עו ט).
"יבק" - שם הנהר.
"ויותר יעקב" - שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא, א)
"ויאבק איש" - מנחם פי' ויתעפר איש מלשון אבק שהיו מעלים עפר ברגליהם ע"י נענועם ול"נ שהוא לשון ויתקשר ולשון ארמי הוא בתר דאביקו ביה ואבק ליה מיבק לשון עניבה שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו ופירשו רז"ל שהוא שרו של עשו (ב"ר)
"כי עלה השחר" - וצריך אני לומר שירה ביום (ב"ר חולין צא)
"ברכתני" - הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהם (וכאן קשה לרש"י תברכני הל"ל אלא הודה וכו' וכן איתא בהדיא בזוהר פרשת תזריע עמוד מ"ה ודוק)
"לא יעקב" - לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגלוי פנים וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך ושם הוא מברכך ואני שם אהיה ואודה לך עליהן וזהו שכתוב (הושע יב) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בכה המלאך ויתחנן לו ומה נתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו המתן לי עד שידבר עמנו שם ולא רצה יעקב ועל כרחו הודה לו עליהן וזהו ויברך אותו שם שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה
"ויזרח לו השמש" - לשון בני אדם הוא כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר זהו פשוטו ומדרש אגדה ויזרח לו לצרכו לרפאות את צלעתו כמה דתימא (מלאכי ג) שמש צדקה ומרפא בכנפיה ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע מיהרה לזרוח בשבילו
"והוא צולע" - היה צולע כשזרחה השמש
